רקע

1. לפניי בקשות הנתבעים, להפקדת ערובה להבטחת הוצאות, מכוח סעיף 353 א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות).
2. בכתב התביעה נטען, כי התובעת הינה בעלת זכויות חכירה לדורות במקרקעין הידועים בשם "חורשת האקליפטוס" והמצויים בעיר טבריה (להלן: המקרקעין). ביום 06.10.16 התקשרו הצדדים בהסכם לרכישת מגרשי מגורים במקרקעין (להלן: ההסכם).
3. עוד נטען, כי בהתאם לסעיף 7.1 להסכם התחייבו הנתבעים לסיים את עבודות בניית בתי המגורים על שטחי המגרשים, מושא ההסכם (להלן: המגרשים), תוך 36 חודשים ממועד מסירת החזקה לידיהם, אחרת יהווה הדבר הפרה יסודית להסכם. הנתבעים שקיבלו את החזקה במגרשים ואף פעלו לשווקם לצדדי ג', עשו כל לאל ידם בכדי שלא לחתום על האסמכתה בדבר מסירת החזקה במגרשים.
4. למעשה, עניינה של התביעה דנן, הינו דרישת התובעת לקבלת פיצויי מוסכם מהנתבעים בגין איחור בבניית בתי המגורים על המגרשים וזאת מכוח סעיף 7.1 להסכם.
5. סוגיית הפרת ההסכם ובכלל זה, השאלה, האם אי קיום הוראות סעיף 7.1 להסכם, מהווה הפרה יסודית להסכם, הגיעה לפתחו של בית המשפט, אשר קבע בפסק הדין מיום 09.02.22, ת.א 16871-11-19 (כב' השופטת, ברכה לכמן) (להלן: פסק הדין), כדלקמן:
6. מועד מסירת החזקה לידי הנתבעים הוא 24.09.2017
7. סעיף 7.1 להסכם מהווה סעיף יסודי והפרתו הינה הפרה יסודית.
8. בית המשפט התיר לתובעת לפצל סעדיה.
9. הנתבעים לא השלימו עם הקביעות שבפסק הדין, לרבות האמור בסעיף 37 לפסק הדין, לפיו הפרת המוסכם בסעיף 7.1 להסכם מהווה הפרה יסודית להסכם ועל כן הגישו ערעור עליו לבית המשפט המחוזי. לדדי הנתבעים, העיכוב בבניית הבתים על המגרשים אינו תולדה של פעולות כאלה ואחרות מטעמם, אלא נבע מהעובדה, כי התובעת הפרה את הסכם החכירה שנכרת בינה לבין רמ"י ועל כן מסרבת האחרונה לבצע כל פעולה הנוגעת למגרשים.

טענות הצדדים

1. הנתבעים טוענים, כי בנסיבות המקרה יש לחייב את התובעת, בהפקדת ערובה להבטחת כיסוי הוצאותיהם, וזאת בשל העובדה כי התובעת הינה חברה בע"מ, אשר לא טרחה לצרף מסמכים רלוונטיים, אודות מצבה הכלכלי. עוד לטענת הנתבעים, קיים חשש, כי אם תדחה תביעת התובעת והיא תחויב בהוצאות, הם לא יוכלו לגבות את ההוצאות שתפסקנה.
2. התובעת טוענת, כי די בסיכויי התביעה הגבוהים במיוחד, כדי להוביל למסקנה בדבר דחיית הבקשה. התביעה דנן הינה תביעה בגין הפרה יסודית להסכם, שעה שבית המשפט קבע בפסק הדין דבר קיומה של הפרה יסודית מטעם הנתבעים וכל שנותר הינו חישוב שיעור הפיצויים המגיעים לתובעת.
3. עוד טוענת התובעת, כי היא חברה פעילה, ללא קשיים כלכליים, חברה סולבנטית ואין ספק בדבר איתנותה ויכולתה הפיננסית ועל כן אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה כלשהי. התובעת תוכל לשלם את ההוצאות שתפסקנה נגדה בסוף ההליך, ככל שתפסקנה. לחיזוק טענותיה הגישה התובעת אישור רו"ח של החברה המעיד על "מצבה הכספי הטוב" ועל העובדה, כי התובעת "פורעת את כל התחייבויותיה באופן מסודר וללא כל קושי" ועל היותה חברה "סולבנטית ואין הערה על היותה עסק חי".
4. הנתבעים אינם נוקבים בסכום שלדעתם יש לחייב את התובעת להפקידו.

דיון והכרעה

1. בעניין בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה, כבר נפסק,  כי יש להפריד בין הסמכות לחיוב חברה בערובה על פי סעיף 353א לחוק החברות לבין הסמכות לחיוב בערובה תובע שהינו אדם בשר ודם, בהתאם לתקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. (להלן: התקנות).
2. כבר נפסק לא אחת, כי רק במקרים נדירים, ייעתר בית המשפט לבקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה על פי התקנות, וזאת על מנת שלא תחסם דרכו של תובע דל אמצעים אל בית המשפט. עם זאת, כבר נקבע בפסיקה, כי הדברים אמורים בתובע שאינו חברה, שכן ביחס לחברה, המדובר במהלך שגרתי הנובע משיקול הדעת הרחב המוענק לביהמ"ש עפ"י סעיף 353א לחוק החברות הקובע:

"הוגשה לביהמ"ש תביעה על ידי חברה, או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי ביהמ"ש לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה, כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

1. ע"פ הפסיקה, חיוב אדם בשר ודם בהוצאות, עפ"י תקנה 519 לתקנות יעשה לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, אולם בכל המתייחס לתובעת שהינה חברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת, קיימת חזקה שיש מקום לחייבה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן, קיימים בנסיבות העניין, טעמים לסתור. כלומר, עפ"י סעיף 353א לחוק החברות, כשמדובר בתובעת שהינה חברה כאמור, חל על החברה הנטל להוכיח, כי תוכל לשאת בהוצאות, ככל שהתביעה תידחה (ראו בעניין זה, בש"א (נצרת) 1905/08  הכשרת הישוב מוטלים (1995) בע"מ נ' אטיב פיינסט בע"מ, בש"א (ת"א) 15811/08 פקיד שומה חולון נ' רשת מסעדות שווארמה שלנו בע"מ, רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר, ת"א (ת"א) 33536/05 אסתר טכנולוגיות נ' הדבר בע"מ ואח').
2. סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה, מכוחו של סעיף 353 א לחוק החברות, נבחנת בשלושה רבדים:
3. יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה.
4. יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל, והפטור הינו החריג.
5. יש לבחון את סיכוי התביעה, ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכוי ההליך, ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר (רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות; להלן: עניין רפיח). 

משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה-התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי, המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. ראה לעניין זה: רע"א 10376/07  ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (להלן: עניין הנדסה); רע"א 857/11  מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ; רע"א 9618/11  ארט יודאיקה בע"מ נ' טלי עד שינוע בע"מ.   

מצבה הכלכלי של התובעת

1. בפסיקה נקבע כי ככלל, על חברה להוכיח איתנות פיננסית באמצעות מאזנים, אישורים של רואה חשבון של החברה, דוחות רווח והפסד ומסמכים שיש בכוחם להניח את דעת הקורא שמצבה הכלכלי של החברה יציב. ראו דברי בית המשפט המחוזי בתא (ת"א) 32686-03-12 דולביט הפקות בע"מ נ' לידור הפקות בע"מ:

"המשיבה אמנם טענה טענות שונות ביחס לרווחיה לשנת 2011 וכן לרווחים גבוהים הצפויים בשנת 2012 (בין היתר נטענו הטענות בתצהיר שצורף לתגובתה) אך לא ראתה לצרף מאזנים ומסמכים רלבנטיים אחרים מרואי החשבון שלה מהם ניתן ללמוד על רווחיה הנטענים;  הימנעות המשיבה מצירוף המסמכים מהווה חסר ממשי ומכאן שאני רשאית להסיק כי אין בידיה להוכיח את טענותיה אשר לאיתנות הכלכלית וכי הטענות נטענו בעלמא, שכן אי הצגת המסמכים המהותיים לסוגית הערובה מהווים כשל בהנחת תשתית ראייתית רלוונטית לשאלת החיוב בערובה.  את מצבה הכלכלי של החברה יש להוכיח באמצעות מאזנים של החברה, באישור רואי חשבון רשמיים, בדוחות לרשויות השונות ובאמצעות מסמכים שמבהירים לקורא אותם מה הוא המצב הכלכלי של החברה, כל אלה לא צורפו. בהקשר זה, אדגיש כי אמירות וטענות המשיבה לפיהן לא תהיה לה "כל בעיה" לשלם את הוצאות המשפט אינן תחליף למסמכים בהם היה על המשיבה לתמוך טענותיה".  

1. וראו דברי כב' השופט א' אורנשטיין בבשא (ת"א) 2219/07  סולל בונה ואחר' נ' גרנד פיניש בע"מ:

"טעם נוסף למסקנתי הינו בכך שהמשיבה לא המציאה כל ראיות בדבר יכולתה הכלכלית. כך למשל מצופה היה לקבל אישורי בנק, דוחות כספיים, אישור רואה חשבון וכדומה, מסמכים שניתן היה ללמוד מהם כי יש באפשרותה לשלם את ההוצאות ככל שיושתו עליה. העדרם של אלה, עומד בעוכריה של המשיבה, לא כל שכן, שעה שהנטל בהקשר זה מוטל עליה בהתאם להלכה שצוינה לעיל. יובהר כי אין די בתצהירו של מר גיל בראמי מנהלה, שאי תשלום שכר המומחה אינו מעיד על קשייה".

1. במקרה דנן, לא הוכחה יכולת כלכלית של התובעת, להבטיח תשלום הוצאות הנתבעים, למקרה שהתביעה תדחה. התובעת, שהינה חברה בע"מ כאמור, לא טרחה לצרף דו"ח כספי כלשהו מאושר על ידי רואה חשבון או דו"חות רווח והפסד או מאזנים, או כל  מסמך אחר שיכול להעיד על מצב כלכלי יציב.

במסגרת החלטתי זו, נתתי דעתי לאישור הערוך ע"י רואה החשבון של החברה ואשר הוגש לתיק בית המשפט ע"י התובעת ומצאתי כי אין באמור בכדי לרפא את הפגם בדבר הימנעות התובעת מלאמת במסמכים את איתנותה הכלכלית בהצגת דו"חות כספיים כלשהם כאמור. זאת ועוד, התובעת נמנעה מלצרף אישורים בדבר גובה השעבודים הרובצים על נכסי החברה וסכומי ההלוואות הבלתי מסולקות שנטלה או אישורים המאשרים העדר שעבודים או הלוואות.

1. כמסקנת ביניים, הנני קובע, כי אין אינדיקציה מספקת באשר למידת איתנותה הכלכלית של התובעת.

נסיבות המצדיקות חיוב בערובה/סיכויי התביעה

1. אעבור עתה לבחון, האם קיימת הצדקה לחיוב בערובה, בין היתר בהתחשב בסיכויי התביעה:

"בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד" (עניין הנדסה).

1. ראו גם בעניין רפיח, במסגרתו נקבע, כי לאור השלב המוקדם בו נמצא ההליך, אין לערוך בדיקה מעמיקה של סיכויי התביעה, דבר שבית המשפט אינו במצב לעשות בנקודת זמן זו, ואלו יטו את הכף רק במקרים בהם קיימים סיכויים טובים ביותר או קלושים ביותר.
2. התביעה הינה תביעה כספית, המבוססות על עסקת נדל"ן, אשר עוגנה בהסכם. בתביעה צוין מפורשות, כי הסעד היחיד המבוקש, הינו סעד כספי, דהיינו קבלת פיצוי בשיעור השווה לסכום הפיצוי המוסכם בגין הפרה יסודית להסכם כמפורט בסעיף 7.1 להסכם.
3. בשים לב לזהירות המתבקשת באשר לבחינת סיכויי ההליך, לאור קביעת בית המשפט בפסק הדין, מבלי לקבוע מסמרות ונכון לשלב זה, סבורני, כי ניתן לקבוע שסיכויי התביעה הם טובים מאד, המדובר בסיכויים מובהקים שיש בהם כדי להשליך על שאלת החיוב בערובה. סיכויי התביעה בשלב זה, הינם ברורים ברמה המחייבת פטור מהפקדת ערובה ויש בהם כדי להטות את הכף לטובת התובעת בנוגע להפקדת הערובה.

הוכח לפניי ושוכנעתי, כי התובעת חוסה תחת החריג לכלל, כשחיוב החברה להפקיד ערובה מבטא את הכלל בעוד שהפטור הוא החריג כמפורט לעיל.

1. לסיכום, הנני קובע, כי אין הצדקה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה.
2. לאור קביעתי זו, מתייתר הדיון בשאלת שיעור ההפקדה.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 1,500 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ג' תשרי תשפ"ג, 28 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.