1. לפני תביעה שעניינה פרסומים שפרסם הנתבע בקשר לתובעים ולעסקם. הפרסומים היו באתר הרשת החברתית פייסבוק וכביקורת עסק באתר גוגל.
2. בפרסום בפייסבוק כתב הנתבע על הנתבעים: "משרד של רמאים .... ממליץ לכולם להתרחק מהמשרד כמה שיותר גנבים ורמאים". בביקורת בגוגל כתב: "רוצה לשתף על חוויה שלי לדעתי גזלני כסף ולא שמאי".
3. בכתב התביעה נטען כי מדובר בדברי הבל שנועדו לפגוע בפרנסת התובעים, תוך הוצאת דיבתם, וכי על הנתבע לפצות את התובעים בגין הנזק הפוטנציאלי הנובע מפרסומים אלו.
4. התובעים עתרו לחייב את הנתבע בשיעור הפיצויים הקבועים בחוק, ללא הוכחת נזק (70,000 ₪), תוך חיובו אף בכפל הפיצוי הקבוע בחוק נוכח כך שנכתבו במטרה לפגוע בתובעים.
5. בכתב ההגנה לא כפר הנתבע בפרסומים אך ציין כי עשה זאת לאחר שקיבל מהתובעים שירות לקוי הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית – ותיאר כיצד, לעמדתו, השירות המקצועי שקיבל מהתובעים הוביל לכך שנזקים שנגרמו לו בתאונה נשומו בחסר ולהפסדים. בעקבות כך, בלהט הרגע ומתוך תסכול, כלשונו, פירסם את הפרסומים נשוא התביעה – אולם את הפרסום בפייסבוק הסיר לאחר כחצי שעה, משנמלך בדעתו אודות מעשיו, ולאחר שהפרסום נחשף לפני לא יותר ממספר עשרות גולשים. יום לאחר הפרסום, ובעקבות שיחה עם התובע 1 (להלן: התובע), הסיר גם את הפרסום בגוגל ותיקן את הציון שנתן בו (תחילה כוכב אחד ולאחר התיקון – חמישה כוכבים).
6. הנתבע מציין עוד כי התנצל לפני התובע (בעל פה ובמכתב ששלח אליו, ושהעתקו צורף לכתב ההגנה) והציע אף לפצות את התובעים בתשלום בסך 3,000 ₪.
7. מהאמור לעיל ומדברי הצדדים בדיון (בו הוסכם כי לאחר דברי סיכומים קצרים יינתן פסק הדין ללא צורך בדיון נוסף), הרי שהמחלוקת שבפניי נותרה בשאלת גובה הפיצוי שייפסק לתובעים.

דיון והכרעה

1. בפסיקה נקבעו השלבים לבחינה האם פרסום עולה לכדי לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ג-1963 (להלן: החוק):

"ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע." (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו], 4.8.08)

1. בשלב הראשון, כאמור, יש לבחון את משמעותו האובייקטיבית של הביטוי נשוא התביעה (דהיינו, כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר - ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607).

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לא מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט - התובע בעיני הבריות." (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 293 (1977)).

1. לאור זאת, ובשים לב לשלב השני של הבחינה כפי שהוגדרה בפסיקה שלעיל, הרי שמצאתי כי ההתבטאויות שהובאו לעיל, מתוך פוסט הפייסבוק והביקורת במאגר המידע גוגל, עולות כדי לשון הרע במבחן הקריאה וההבנה של הקורא הסביר. אמירות המתייחסות לתובעים כרמאים וגנבים עולות כדי הגדרת לשון הרע בס' 1 לחוק, כמו גם הקריאה להתרחק מעסקם של התובעים המוגדרים כגזלנים.
2. החוק נועד לאזן בין המתח וההתנגשות בין שתי זכויות יסוד אשר קשה להפריז בחשיבותן בכל חברה מתוקנת ודמוקרטית קרי: חופש הביטוי מחד, והזכות לשם טוב מאידך. (ר' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו). ברע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (08.01.20) הדגיש בית המשפט כי חשוב וחיוני שהרשתות החברתיות יישארו מקום תוסס שכולל הבעת דעות מגוונות, מחאות, ויכוחים חריפים וביקורות נוקבות. יחד עם זאת נקבע כי כמו בכל הקשר אחר ביחס לדיני לשון הרע, המטרה העומדת לנגד עיני ביהמ"ש היא מיגור הביטויים הקיצוניים והשליליים המצויים בשולי השיח, שאינם תורמים לדיון הציבורי אלא מזיקים לו.
3. משמעות האמירות בפוסט ובביקורת ברורה. הפרסום ייחס לתובע עבירה של גניבה ומרמה. מדובר באמירות המייחסת לתובע עבירה פלילית, וככאלה הן מהוות לשון הרע. (ע"א 310/74 אליהו שטרית נגד שלמה מזרחי [פורסם בנבו] (20.11.75); שנהר, עמ' 128.)
4. בנוסף, וכנטען בכתב התביעה, הרי שאמירות אלו נועדו להשפיל ולבזות את התובע בפני הבריות ולפגוע במשרתו.
5. כאמור, אין גם מחלוקת, ולא יכולה להיות כזו, כי הפרסומים שהעלה הנתבע ברשת החברתית פייסבוק ובאתר גוגל הם בגדר פרסומים, לעניין הוראות חוק לעניין זה ר', בין היתר, רע"א 1239/19 בעניין שאול הנזכר לעיל.
6. בשלב השלישי יש לבחון האם עומדת לזכות הנתבע הגנה מההגנות הקבועות בחוק. הנתבע לא טען לקיומן של מי מההגנות (לא אלו המגדירות, בס' 13 לחוק, את רשימת הפרסומים המותרים ולא ההגנות שבס' 14 ו-15 המצדיקות פרסום במקרים המפורטים בהן), ובדין לא טען כאמור – שכן אלו לא מתייחסות למקרה כגון המקרה שלפני ואינן מעניקות לו הגנה מפני האמור. התנצלותו של הנתבע ונוסחה מלמדת שגם לעמדתו אין מדובר בפרסום שתוכנו אמת.
7. גם אם מדובר בהבעת דעה של הנתבע אודות התובעים (ס' 15 לחוק) הרי שנוכח הוראות ס' 16 לחוק קמה החזקה כי אין מדובר בפרסום בתום לב.
8. משעלה בידי התובעים לצלוח את שלושת השלבים הראשונים של מבחני הפסיקה הרי שכפי שצוין כבר בפתח הדברים – נותרה במחלוקת שאלת הסעדים והפיצוי שייפסק לתובעים.
9. התובעים העמידו את תביעתם על-סך של 140,000 ₪ (70,000 ₪ ללא הוכחת נזק), משום שלדבריהם מדובר בפרסומים שנעשו בכוונה תחילה לפגוע בהם ובפרנסתם. התובע הוסיף כי אמירות הנתבע היו במטרה להשפיל ולהכפיש את שמו ברבים ובפרט בפני אנשי מקצוע בתחום, לפניהם נדרש להסביר את פשר הפרסומים.
10. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעים להוכיח כוונת זדון מצד הנתבע (בת"א (עפולה) 4320-08-18 חיימי נ' אורית נחמן בן מויאל (כב' הש' ו' חיר, פס"ד מיום 8.6.22) נכתב כי "הכוונה לפגוע – משמעותה כוונה ברמה הגבוהה העולה עד כדי כוונה זדונית, בדומה לכוונה הפלילית, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. כך קבעה הפסיקה, כי נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע" (ור' ההפניות שם לת"א 6296-05-08 (הרצ') לוביאניקר נ' עמיתי (2.7.15) וכן לרע"א 5022/13 יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (8.9.13)).
11. התובע, שטען לפיצוי ללא הוכחת נזק, לא הציג ראיות התומכות בטענה בדבר פגיעה בעבודת התובעים או בהשתכרותם, כפועל יוצא מהפרסומים. התנצלותו, בעל פה ובכתב, של הנתבע אל התובעים, והנכונות לפרסום התנצלות גם בפייסבוק תוך תיקון הביקורת בגוגל, מלמדים דווקא על ההפך ועל העדרה של כוונת זדון מצדו.
12. סוגיית ההתנצלות עשויה להילקח בחשבון על ידי בית המשפט במסגרת השיקולים לעניין פסיקת הפיצויים. כקבוע בס' 19(4) לחוק, רשאי בית המשפט להתחשב בנתבע במידה והתנצל על הפרסום או נקט צעדים להפסקתו. כפי שנקבע: "התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו, ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר).
13. במקרה דנן מדובר בפרסום חד פעמי (גם אם בשני מקומות), שהנתבע מיהר להסירו ולתקנו (התובע טען כי גם חודשים לאחר הפרסום ניתן היה למצאו במרשתת – אך לא הוצגה ראיה לכך), וכאשר כמעט מיד לאחר שפורסם ביקש הנתבע להתנצל עליו ואף עשה כן בפועל.
14. לתפיסתי, להתנצלות בפומבי ישנו ערך רב, אולי גדול מפיצוי כספי, בשל כך שהיא מדגישה ומראה כלפי חוץ שהנתבע מכיר בכך שפגע בתובע ללא הצדקה.
15. עיון בפסיקה עדכנית מלמד כי בית המשפט לא ימהר לפסוק פיצוי בגובה הרף המירבי הקבוע בחוק. בעניין חיימי שלעיל (פס"ד מיום 8.6.22) נפסקו לתובע פיצויים בסך 26,000 ₪ ובת"א (ת"א) 45804-10-17 אוחנה נ' קובי (כב' הש' א' ברקאי, פס"ד מיום 29.6.22) נפסקו פיצויים בסך 40,000 ₪ (מאחד הנתבעים; מיתר הנתבעים נפסקו פיצויים בסך 10,000 ₪).
16. לאור האמור לעיל, ובשים לב לפסיקה שלעיל ולסטנדרטים שנקבעו בה, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי ובאופן שהנתבע ישלם לתובעים פיצוי בסך של 4,000 ₪. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט בסך 750 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪. הנתבע יוכל לשלם את סכום פסק הדין בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים (הראשון תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, ומדי חודש לאחר מכן, שכן אחרת יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל; אי תשלום במועד של מי מהתשלומים יעמיד את מלוא סכום פסק הדין, בניכוי התשלומים שכבר בוצעו, לפרעון מיידי; איחור של עד חמישה ימים לא ייחשב כאיחור).
17. בנוסף, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין – יפרסם הנתבע בפייסבוק תיקון והכחשה של הפרסום מושא תובענה. הפרסום יוותר לפרק זמן שלא יפחת מ-30 ימים מיום ביצועו. עותק מפרסום זה – יועבר לב"כ התובע תוך 15 ימים מיום ביצועו בצירוף צילום מסך רלוונטי.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ג, 28 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.