הבקשה:

1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "בקשת האישור"). במוקד בקשת האישור פרשנות חישוב הארנונה החלה על מחסנים בהתאם לצו הארנונה של המשיבה (להלן: "צו הארנונה"), הקובע כך:

"שטח בניין המשמש למגורים – פירושו כל שטח בנוי למעשה ברוטו עפ"י מידות חוץ, כולל מרפסות מקורות וכל שטח מקורה הצמוד לבניין, להוציא שטחים מתחת לבניין שאינם סגורים ע"י קירות.

שטחי מחסנים מכל הסוגים שאינם צמודים לבניין המשמש למגורים יחושבו ב- 50% משטחם ויצורפו לשטח הבניין העיקרי."

עובדות מוסכמות:

1. המבקשת מחזיקה, מכוח הסכם שכירות, בדירה הנמצאת בשטח שיפוטה של המשיבה שהיא רשות מקומית. על פי חישוב המשיבה, מחויבת המבקשת בתשלום ארנונה בגין 157.42 מ"ר, זאת בהתאם לנתונים הבאים:

שטח דירה 107.99 מ"ר.

מרפסת 13.25 מ"ר.

מחסן בשטח של 6.62 מ"ר.

1. עניינה של בקשת האישור הוא פרשנות צו הארנונה ביחס למחסנים, המצויים בקומת הלובי של הבית המשותף בו ממוקמת הדירה. כלומר, המחסנים צמודים רישומית לדירה הנמצאת בבית המשותף אך אינם צמודים פיזית לדירה. המחסנים מקורים ונמצאים בבניין עצמו.

המחלוקת:

1. המחלוקת היא האם יש לפרש את צו הארנונה ביחס למחסנים כך:

החיוב של 50% ארנונה, אשר נקבע, כי יוענק ל"שטחי מחסנים מכל הסוגים שאינם צמודים לבניין המשמש למגורים", יוטל רק על מחסן שאינו צמוד פיזית לכל הבניין (הבית המשותף), לדוגמה: המחסן הוא מבנה נפרד בחצר הבית המשותף – או שמא די בכך שהמחסן אינו צמוד פיזית לדירת המגורים והוא ממוקם בלובי הבית המשותף, בו ממוקמת הדירה אליה מוצמד המחסן רישומית ומשויך לה.

רוצה לומר – המחלוקת היא האם המחסן שיחויב בשיעור של 50%, צריך להיות ממוקם מחוץ לשטח הבית המשותף ואינו צמוד לו, או שמא יכול להימצא בשטחי הבית המשותף, אולם לא בצמידות ליחידת המגורים.

חקירת המבקשת:

1. המבקשת אישרה בחקירתה שהיא מקבלת את חשבונות הארנונה ששולחת אליה המשיבה. עוד העידה המבקשת שפנתה למשיבה על מנת לברר את אופן חישוב השטח המחויב בארנונה.

המבקשת אישרה שהמושכר כולל: דירה, מרפסת, מחסן וחניה, צמודים.

כמו כן, העידה המבקשת שבבית המשותף שטחים ציבוריים והיא מפיקה הנאה מהמחסן.

חקירת נציגת המשיבה:

1. מטעם המשיבה הוגש תצהיר עליו נחקרה רפרנטית הגביה בגזברות המשיבה. העדה אישרה, בהסתמך על ספר התקציב של המשיבה, כי שנת 2021 הסתיימה בעודף תקציבי של 20,339,000 ₪.

נציגת המשיבה העידה, כי חניות מקורות מחויבות בארנונה בהתאם לצו הארנונה. אולם, מאחר וחנית המבקשת אינה מקורה, אין המבקשת מחויבת בארנונה בגינה.

1. כמו כן, העידה נציגת המשיבה שאין בשטח שיפוטה של המשיבה ולו מחסן אחד המחויב ב- 50% ארנונה. כלומר, אין בשטח המשיבה מחסנים הנופלים בגדרי החריג. עוד אישרה נציגת המשיבה, שאין בשטחה של המשיבה, כאשר עסקינן בבניה רוויה, ולו מחסן אחד שאינו נמצא בצמידות פיזית לבניין (הבית המשותף). עם זאת, העידה הנציגה שככל שיהא מחסן שאינו צמוד פיזית לבניה רוויה יש לחייבו ב- 50% משטח בנין המשמש למגורים.

לסיום העידה הנציגה, כי מחסן שנעשה בו שימוש אישי, מצורף לשטח הדירה העושה בו שימוש, במובחן ממחסן המשמש את כל דיירי הבניין ואזי עסקינן בשטח משותף.

טענות המבקשת:

1. פרשנות סבירה של התנאי, על פי צו הארנונה, לחיוב מחסן ב- 50% היא "חוסר צמידות" פיזי של המחסן לדירה עצמה. לשיטת המבקשת, לא עולה מלשון צו הארנונה שעל מנת לזכות בחיוב החלקי נדרש העדר צמידות של המחסן מהבניין כולו.
2. לשיטת המבקשת, כללי הפרשנות התכליתית, כפי שנקבעו בעע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונסון נ' ארגל (נבו, 3.4.2013) (להלן: "פס"ד ארגל"), באופן המביא להגשמת מטרות המחוקק, מחייבים: מחסן שאינו צמוד פיזית לדירת המגורים אותה הוא משרת, גם אם הוא צמוד לבית המשותף בו ממוקמת דירת המגורים, יחויב ב- 50% ארנונה מהחיוב החל על בניין מגורים.

המבקשת מבהירה, כי לשיטתה הדיבור בצו הארנונה "בניין המשמש למגורים" כוונתו לדירה ולא לבניין כולו. פרשנות אחרת, לפיה הדיבור "בניין המשמש למגורים" כוונתו לבניין כולו, יהפוך את הוראות הצו לאות מתה.

חיזוק למסקנה זו, מוצאת המבקשת בהוראת צו הארנונה הקובעת כי שטח מחסן שחויב ב- 50% יצורף לבניין העיקרי. כלומר, שטח המחסן יצורף לשטח המוחזק של יחידת המגורים (הדירה) על ידי הנישום. משכך, בניין מגורים משמעו יחידת מגורים.

כמו כן, טוענת המבקשת, שהדיבור בצו הארנונה "שטח מקורה הצמוד לבניין" משמעו שטח הצמוד ליחידת המגורים.

1. עוד מבוקש ללמוד מהדיבור "בניין" בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") וכן בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), שמשמעו כל מבנה, יחידת שומה בארנונה ולא לבניין שלם עם מספר רב נכסים. כלומר, הכוונה בבניין היא ליחידת שומה ובענייננו, הכוונה היא לדירת מגורים.
2. נוסף על כך, טוענת המבקשת, שגם הפרשנות התכליתית הסובייקטיבית של המחוקק, מלמדת שהכוונה הייתה לחיוב מופחת בארנונה, מקום בו המחסן אינו צמוד ליחידת הדיור. המבקשת מוסיפה, שפרשנות אובייקטיבית של צו הארנונה, כפי שהמשיבה מפרשת, משמעו שמחסן לעולם לא יזכה בחיוב המופחת ומכאן שמחוקק השחית מילותיו לריק.
3. המבקשת מוסיפה וטוענת, שעל פי פרשנות המשיבה, על מנת שמחסן יזכה בחיוב מופחת, נדרש שהמחסן לא יהא צמוד פיזית לבניין המגורים כולו ואדם אחד יחזיק בבניין כולו, על כל דירותיו. כידוע, כך טוענת המבקשת, בניין מגורים כולל מספר דירות שכל אחת מוחזקת על ידי אדם אחר ולהם מחסנים שחלקם אינם צמודים פיזית ליחידת המגורים, אולם, ממוקמים בבניין המגורים.
4. לגרסת המבקשת, מטרת המשיבה היא להקל עם אלה המחזיקים מחסן שאינו בצמידות פיזית ליחידת המגורים, אלא לשטח המשותף. הטעם לכך הוא, שההנאה ממחסן שאינו צמוד ליחידת מגורים מופחתת ואינה נלווית לשימוש היומיומי הקיים ליחידת מגורים.

לחיזוק עמדה זו מפנה המבקשת לצווי הארנונה של מחסנים כפי שהוצאו על ידי עיריית ירושלים ועיריית חדרה.

1. כמו כן, מפנה המבקשת לעע"מ 6324/19 עיריית רעננה נ' שמואל רחמים (נבו, 5.1.2021) (להלן: "פס"ד רחמים"), שם, בין היתר נקבע שמקום בו פרשנות הצו הופכת אותו לאות מתה יש לבכר פרשנות היוצקת תוכן לחריג.

זאת ועוד, נטען כי פרשנות המשיבה פוגעת בשוויון. הדברים אמורים בכך, שבהתאם לחווה"ד השמאית שהגישה המבקשת, לא ניתן להקים מחסנים שאינם צמודים פיזית לבניין המגורים. את המחסנים ניתן להקים רק בבניין המגורים עצמו.

1. המבקשת אף מסתמכת על פס"ד רחמים לעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה, כבית משפט לעניינים מנהליים, להידרש להליך. לטענת המבקשת, עסקינן במחלוקת משפטית ולא עובדתית.
2. המבקשת טוענת בנוסף, שהיא ושאר חברי הקבוצה שילמו, בטעות, תשלום ביתר שכן האמינו בחוקיות הודעות התשלום שהומצאו להם על ידי המשיבה. משכך, טוענת המשיבה, חובת ההשבה קמה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

כמו כן, טוענת המבקשת שמכוח סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") ומאחר והמשיבה גבתה כספים שלא כדין, קמה לה עילת תביעה. המבקשת אף טוענת, שקיימת לה עילת תביעה אישית מכיוון שנגרם לה נזק אישי. משכך, היא עונה על דרישות סעיף 4(א)(1) וסעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. יודגש, לטענת המבקשת, חובת המשיבה להשבה קמה גם מקום בו התשלום בוצע מרצון ולא נעשה ניסיון אחר קודם לתקוף אותו.

באשר לגודל הקבוצה, ככזה המצדיק ניהול תובענה ייצוגית, מסבירה המבקשת שעניינה של הבקשה הוא כל אותם בעלי מחסנים שאינם צמודים פיזית ליחידת הדיור ונגבה מהם חיוב ביתר של הארנונה. המדובר בקבוצה גדולה של אנשים, שכל אחד מהם נדרש לשלם סכום שאינו גבוה יחסית. על כן, הדרך היעילה היא ניהול תובענה ייצוגית.

המבקשת מגדירה את הקבוצה כמחזיקי נכסים למגורים בתחום שיפוט המשיבה, המתגוררים בבנייני מגורים, מחזיקים במחסנים שאינם צמודים פיזית לדירתם, אך ממוקמים בבניין המגורים ובגינם הם מחויבים בתשלום ארנונה עבור כל שטח המחסן ולא עבור 50% מהשטח.

1. משכך, סבורה המבקשת שסיכויי התובענה הייצוגית טובים מאוד, היא זכאית לפיצוי הולם ובאי כוח הקבוצה זכאים לתשלום שכ"ט, אשר ישקף את המאמץ הרב שהושקע בהכנת ובניהול ההליך.

תשובת המשיבה:

1. תחילה פירטה המשיבה את נסיבותיה הייחודיות, ביניהן העובדה שהוכרזה כעיר לפני תקופה לא קצרה והולדתה בשנת 1992 עת אוחדו היישובים קציר – חריש (להלן: "היישוב המאוחד"). היישוב קציר אופיין כיישוב כפרי והבנייה שם אופיינה בבתים צמודי קרקע בעוד שהיישוב חריש אופיין כעירוני.

עוד טוענת המשיבה, שהיא מתפתחת בקצב מהיר ביותר, כך שנוספים מאות בניינים ועשרות אלפי תושבים.

1. לטענת המשיבה, דין הבקשה והתביעה סילוק על הסף שכן אלה הוגשו בשיהוי, היות וצו הארנונה בתוקף משנות ה- 90, ואילו בקשת האישור הוגשה בשנת 2022.
2. עוד טוענת המשיבה, כי הגשת בקשת האישור היא מכוח סעיף 5(ב)(2) המפנה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים"). על כן בקשת האישור מתבררת בבית המשפט לעניינים מנהליים. משכך, יש לפנות לתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהלים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן: "תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים"), הקובעת שעתירה מנהלית תוגש:

"לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם."

מאחר והמבקשת ידעה לכל המאוחר על החלטת המשיבה ביום 15.11.21 ומאחר והמבקשת נדרשת מכוח סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות לעילת תביעה אישית ומאחר והמבקשת לא נקטה בהליך אישי בתוך המועד הקצוב לנקיטת הליך כזה, אבדה למבקשת האפשרות להגשת הליך מנהלי נגד המשיבה.

1. זאת גם זאת, לטענת המשיבה, לא תיוושע המבקשת מתקנה 19(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע – 2010 (להלן: "תקנות תובענות ייצוגיות"), שכן נוכח חשיבות השומה והצורך של המשיבה לכלכל צעדיה, לא ניתן לחרוג ממגבלת הזמנים הקצובה בעניין המנהלי.
2. לטענת המשיבה, אין לאפשר את ניסיון המבקשת להאריך המועד להגשת בקשת האישור באמצעות פניה למשיבה מכוח חוק חופש המידע. לשיטת המשיבה, לוחות הזמנים הנקובים בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, חלים בתובענות ייצוגיות שעילתן מנהלית.
3. המשיבה מפרטת שנוכח צו ההקפאה, לא שונה צו המיסים שלה ולמעשה נותר צו המיסים ש"הורש" לה מהיישוב המאוחד, "באופן שלא נותן מענה לעיר ואם בישראל על היקף המבנים, הסיווגים והשימושים החדשים, אשר כלל לא היה צורך בהם בעבר ... צו המיסים מושפע מאופיו של היישוב קציר הגם שזה אינו מהווה חלק מהעיר." כלומר, צו הארנונה נוסח בהתאמה ליישוב קציר שאופיין בבניה של צמודי קרקע, ומכאן כוונתו למחסנים שאינם צמודים פיזית לבית צמוד הקרקע, אך ממוקמים בשטח הבית צמוד הקרקע. מחסן כזה מחויב ב- 50% ארנונה.
4. המשיבה חולקת על פרשנות המבקשת לפיה הדיבור "בנין" בצו הארנונה משמעו דירת מגורים או יחידת מגורים. לשיטת המשיבה, המונח "בנין" כולל בנין מגורים. משכך, מחסנים שאינם צמודים פיזית לדירת מגורים אך ממוקמים בבניין המגורים עצמו לא עונים על התנאי "מחסן שאינו צמוד לבניין מגורים".

זאת ועוד, בשנות ה- 90 של המאה הקודמת, שעה שנוסח צו הארנונה, לא היו ביישוב המאוחד בניינים משותפים להם מחסנים שאינם צמודים פיזית לדירת המגורים. על כן, אין לקבל את פרשנות המבקשת.

1. מוסיפה המשיבה, וטוענת שלאורך כל השנים היה ברור שהגדרת הדיבור "מחסן" היא חלק מנכס למגורים. לחיזוק עמדה זו מפנה המשיבה לאישור צו הארנונה מיום 29.6.20 שם הובהר:
   

"שטחי מחסנים מכל הסוגים שאינם צמודים לבניין המשמש למגורים יחושבו ב- 50% משטחם ויצורפו לשטח הבניין העיקרי".

1. המשיבה מסבירה כי הדיבור "בניין" הוא רחב לו מספר פירושים. כך לדוגמה מחסן צמוד יכול להיות מחסן הצמוד רישומית לדירה והוא בעל זיקה קניינית לדירה, גם אם הוא מצוי בקומה נפרדת מדירת המגורים.
2. בכל הנוגע לפרשנות צו הארנונה מפנה המשיבה לפסיקה המלמדת, כי הגדרה יכולה להוביל לשני פירושים. בנקודה זו מסבירה המשיבה, כי משך שנים נוסח ועוצב צו המיסים באופן שההגדרה שהתייחסה למחסנים הייתה חלק בלתי נפרד מהגדרת "שטח בנין המשמש למגורים". אולם, בשנת 2020 אירעה טעות "עיצובית" בנוסח צו הארנונה, באופן שנוצר רווח בין הגדרת "שטח בנין המשמש למגורים" ובין ההתייחסות למחסנים. על כן, באה לעולם ההבהרה משנת 2021, לפיה מחסן הוא חלק מהגדרת "שטח המשמש למגורים". כלומר, ההגדרה של שטח המשמש לבניין כוללת כל שטח מקורה הצמוד לבניין המשמש למגורים יהא זה וילה, קוטג', דירה וכד'.

עוד מסבירה המשיבה, כי מכוח התכלית האמורה "שטח נכס המשמש למגורים" כולל "כל השטח הבנוי למעשה ברוטו" ולכן הוא כולל את השטח למגורים המצוי בתוך ו/או צמוד לבניין לרבות שטח מחסנים.

1. המשיבה חולקת על פרשנות המבקשת, לפיה בנין הוא דירת מגורים. לראיה מפנה המשיבה לצו הארנונה הקובע ששטח בנין אינו כולל "שטחים מתחת לבניין שאינם סגורים ע"י קירות". כך מפנה המשיבה לסעיף 269 לפקודת העיריות הקובע:

"בנין – כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה עליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו."

משכך, יש לתת לדיבור "בנין" לצורך צו הארנונה, את הפרשנות הרחבה לבניין מגורים ושאינה מצומצמת רק "לדירת מגורים". זו, לטענת המשיבה, הפרשנות הטבעית והכוללת, לפיה שטח המשמש למגורים כולל שטחי מחסנים ואין להפחית שטח מחסן הצמוד לבניין מגורים.

1. עוד מוסיפה המשיבה, שמנוסח צו הארנונה עולה שהוא כולל כל שטח מקורה הצמוד לבניין. זו הגדרה מרחיבה לדיבור "בנין" ומכאן זה אינו "דירה". חיזוק לגישה זאת מוצאת המשיבה בנוסח הצו הקובע מהו שטח בניין שאינו משמש למגורים. גם מהגדרה זו ניתן ללמוד, לטענתה, שהדיבור בניין אין משמעו דירה. כך, לראייה, כאשר הכוונה בצו הארנונה היא לדירת מגורים השתמש המנסח בדיבור "יחידה", לדוגמה: "יחידה המשמשת גם למגורים". כלומר, לשיטת המשיבה, כאשר הכוונה היא לדירת מגורים (דירה או קוטג' או וילה) נעשה שימוש בתיבה "יחידה" בעוד שהדיבור "בניין" הוא דיבור רחב וכולל המכיל גם "בניין מגורים".
2. 3על כוונת מנסח צו הארנונה, לראות בדיבור "בניין" כדיבור מרחיב, מבקשת המשיבה גם ללמוד מההבהרה שהוספה בשנת 2021. מהבהרה זו יש ללמוד שאין כוונה לראות בדיבור "בניין" כ"דירת מגורים", שכן אם זו הייתה הכוונה לא היה צריך להוסיף בהבהרה לאחר הדיבור "בניין" את המילים "המשמש למגורים".

המשיבה מאשרת שצו הארנונה אינו מגדיר את הדיבור "בנין". על כן, היא מבקשת ללמוד על משמעותו מסעיף 269 לפקודת העיריות, שגם ממנו יש ללמוד שהמחוקק לא הגביל את הדיבור "בנין" לדירת מגורים. המשיבה אף מפנה לשורה של פסקי דין מהם ניתן ללמוד שהדיבור בניין הוא רחב הכולל מחסנים ומרתפים.

נוסף על כך, טוענת המשיבה שיש לפרש על דרך הצמצום פטור או הקלה מתשלום מס.

1. כמו כן, טוענת המשיבה שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית להידרש לבקשת האישור. בסוגיה זו מפנה המשיבה לכך שתובענה ייצוגית ניתן להגיש רק על פי העילות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות. מאחר והמס נגבה כדין, כך טוענת המשיבה, נעדר בית משפט זה סמכות עניינית. עוד טוענת המשיבה שהסמכות לברר את הסוגיה נתונה לוועדת הערר מכח סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").
2. המשיבה אף טוענת להגנת התקציב. לטענת המשיבה, מכוח ההלכה הפסוקה ומצבה הכלכלי, לא יהא זה נכון וצודק להורות על השבה. המשיבה מציינת שאין לה מקורות מימון הנובעים מאזורי תעשייה ומרכזים מסחריים משמעותיים. על כן, ייפגע תקציבה של המשיבה באופן אנוש, אם ייעתר בית המשפט לבקשת האישור ויורה על השבה. לחיזוק טענה זו, מפנה המשיבה, לכך שמונה לה חשב ואם תתקבל הוראת השבה, היא תאלץ לעשות שימוש בתקציבים שיתקבלו מהממשל המרכזי. לראיה מפנה המשיבה לספר התקציב שלה לשנים 2020 – 2021.

תגובת המבקשת:

1. לטענת המבקשת, טענות המשיבה, לפיהן צו הארנונה הוא "ירושה" מהיישוב קציר, אינה נתמכת בראיות. עוד טוענת המבקשת, שאם אכן מקור צו הארנונה ביישוב קציר, אשר לטענת המשיבה מאופיין בבנייה פרטית, לא ברור כיצד טענה זו מתיישבת עם הדיבור "בניין מגורים" בצו המיסים.
2. בהתאם לסעיפים 269, 325 ו- 330 לפקודת העיריות, השימוש בתיבה "בניין" כוונתו ליחידת שומה/מבנה ואין הכוונה לכלל הבניין. לטענת המבקשת, התיבה "בניין" מכילה גם "דירה" ולראיה מפנה המבקשת לפקודת העיריות 1934 ס' 101.
3. כך גם תמהה המבקשת מדוע הבהירה המשיבה בשנת 2021 את סוגיית המחסנים בצו הארנונה. מאחר, כפי שטוענת המשיבה, אין בשטח שיפוטה מחסנים שאינם צמודים פיזית לבניין, מדובר בהוראה שאינה אלא אות מתה.
4. המבקשת מציינת שפרשנות המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם נוסח צו הארנונה המאבחן במשתמע בין שטח הבניין לבין שטח הצמוד לו כגון: מרפסות ושטח קומת עמודים. מנוסח זה לומדת המבקשת שצו הארנונה אינו דן בבניה ברצף אחד של כלל הבית המשותף אלא ליחידה.
5. עוד טוענת המבקשת שהמשיבה, אינה מסבירה מה תכלית האבחנה בין מחסן שאינו צמוד פיזית לדירה אך ממוקם בבניין לבין מחסן הממוקם בחצר ואינו צמוד פיזית לבניין. לטענת המבקשת, אין כל שונות בין המחסנים.
6. באשר לטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבה, טוענת המבקשת, שאין היא טוענת לאי חוקיות משורשרת של צו הארנונה, אלא לפרשנות ויישום שגויים שלו. כמו כן, טוענת המבקשת שאין הוראת דין המחילה את סד הזמנים הקצוב בעתירות מנהליות לתובענות ייצוגיות.

באשר לסמכות העניינית טוענת המבקשת, שתביעתה היא לסעד כספי רוחבי לכל חברי הקבוצה. סעד כזה אינו בסמכות ועדת הערר. מוסיפה המבקשת ומסבירה, כי המחלוקת בענייננו היא פרשנות משפטית של צו הארנונה ולא מחלוקת עובדתית.

עוד טוענת המבקשת, שטענת המשיבה להגנת התקציב מוקדמת מדי ומקומה בשלב הדיון בתובענה עצמה. נוסף על כך, טוענת המבקשת, שלחשש המשיבה להשבה משמעותית תרופות שניתנו על ידי המחוקק בדמות חדילה, פטור והגבלת ההשבה ל- 24 חודשים. זאת ועוד, המבקשת מפנה לכך שהמשיבה כלל לא ציינה את המשמעות הכספית של קבלת התביעה.

דיון:

טענות הסף של המשיבה:

1. בטרם נדרש לשאלה האם בקשת האישור עומדת בתנאים הנדרשים לאישורה, יש לברר את טענות הסף של המשיבה.

בקשת האישור הוגשה בשיהוי:

1. לטענת המשיבה, מאחר והגשת בקשת האישור היא מכוח סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, השואב סמכות מכוח סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט המנהליים, חלה תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, הקובעת שעתירה מנהלית תוגש "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם." לשיטת המשיבה, בקשת האישור הוגשה בחלוף המועד הקצוב בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, והמבקשת ניסתה להאריך את המועד באופן מלאכתי, על ידי הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע.
2. סמכות בית המשפט לברר את בקשת האישור בנויה על מספר רבדים. סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע, כי לבית המשפט לעניינים מנהליים, סמכות לדון בתובענות המנויות בתוספת השלישית לחוק, המקנה בסעיף 2 סמכות לדון ב"תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו -2006".

סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בתביעה ייצוגית נגד רשות:

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים."

בהתאם לסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, על מנת שתביעה נגד רשות תוכל להתברר כתביעה ייצוגית, היא צריכה להיכלל בתוספת השנייה לחוק. סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, וכן תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל להשבת סכומים שגבתה שלא כדין אף אם אינם בגדר תשלום חובה; תביעה כאמור נגד רשות מקרקעי ישראל, במסגרת פעילותה לפי חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, תוגש לפי פרט זה בלבד."

כלומר, חוק בתי משפט לעניינים מנהליים מפנה לחוק תובענות ייצוגיות והתקנות שהותקנו מכוחו. תקנה 19(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות קובעת:

"על אף האמור בכל דין, על תובענה ייצוגית לפני בית המשפט לעניינים מינהליים לא יחולו תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000."

דהיינו, שעה שבית משפט דן בתביעה ייצוגית בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, לא חלות תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. כתוצאה, אף סד הזמנים הקבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים לא חלה. זאת ועוד תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות מפנה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018.

1. משכך, נדחית טענת המשיבה, לפיה בקשת האישור הוגשה בשיהוי.

הסמכות מסורה לוועדת הערר:

1. כאן העלתה המשיבה את הטענה לפיה, מכוח סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות, מסורה הסמכות הייחודית לבירור טענת המבקשת לוועדת הערר. את עיקר יהבה משליכה המשיבה על עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב יפו נ' אספיאדה בע"מ (נבו, 16.8.2016) (להלן: "פס"ד אספיאדה"). המבקשת מאידך תומכת יתדותיה על פס"ד רחמים.
2. עיון בפס"ד אספיאדה ופס"ד רחמים מעלה שענייננו, אינו דומה לעניין אספיאדה. בפס"ד אספיאדה נקבע שלוועדת הערר סמכות ייחודית מכוח סעיף 3(א) לחוק רשויות מקומיות, מקום בו המחלוקת היא לעניין סיווג נכס. כך אף עולה מפורשות מלשון סעיף 3(א)(2) לחוק רשויות מקומיות הקובע שוועדת הערר תדון שעה שיש טענה שבהודעת התשלום יש טעות "בציון שם הנכס, גדלו או השימוש בו". הטעם לכך נעוץ בצורך בבירור עובדתי פרטני. ועוד נקבע בפס"ד אספיאדה כך:

"לעומת זאת, מובן כי אין מניעה להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות להשבת כספים שנגבו על ידה בארנונה, בעילות שאינן נמצאות בסמכותה של ועדת הערר".

בפס"ד רחמים נקבע, שמקום בו המחלוקת אינה עובדתית פרטנית והעובדות מוסכמות, והמחלוקת היא פרשנית משפטית, לא חל פס"ד אספיאדה. כלומר, הסמכות הייחודית לא מסורה מכוח סעיף 3(א) לוועדת הערר שהוקמה מכוח חוק הרשויות המקומיות.

1. בענייננו, אין מחלוקת על סיווג הנכס, דהיינו, מחסן. כך גם אין מחלוקת לעניין גודלו ומיקומו. המחלוקת היא פרשנית בלבד ובתמצית, האם נדרשת צמידות פיזית של המחסן המשויך לדירת המגורים על מנת שזה יחויב בתשלום ארנונה מלא, ומקום בו המחסן אינו צמוד פיזית ליחידת הדיור אך מצוי בבניין עצמו, תשלום הארנונה יהא בשיעור של 50% מזה החל על יחידת מגורים.
2. כלומר, טענת המשיבה, לפיה הסמכות הייחודית לברר את המחלוקת מסורה לוועדת הערר נדחית. מכאן שלבית משפט זה יש סמכות לברר את הבקשה.

הגנת התקציב

1. לטענת המשיבה, נוכח מצבה הכלכלי הרעוע, יהא זה נכון לסלק את בקשת האישור ולו מטעם זה בלבד. המשיבה נסמכת על הסיפא של הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 הקובעת פטור מהשבה מקום זו בלתי צודקת.

עוד ראו סעיף 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות הקובע:

"הוגשה בקשה לאישור נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין ושוכנע בית המשפט כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים כאמור בסעיף 13, רשאי בית המשפט להתחשב בכך בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית;"

1. על מנת להיכנס בגדרי סעיף 8(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, על המשיבה לשכנע את בית המשפט שעצם ניהול התובענה הייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור. המשיבה לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה. המצהירה מטעם המשיבה אישרה בחקירתה הנגדית שהמשיבה סיימה את שנת 2019 בעודף תקציבי של למעלה מעשרים מיליון ₪.

יתרה מזאת, עיון באסמכתאות אליהם הפנתה המשיבה מלמד, שעל מנת לגרום לסילוק ההליך על הסף בעילה של הגנת התקציב, עליה להוכיח את עצמת הפגיעה והיעדר חלופה הולמת. זאת לא עשתה המשיבה.

את החשש שהעלתה המשיבה הפיג המחוקק בסעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות הקובע תקופת השבה מרבית של 24 חודשים. כמו כן, רשאי בית המשפט, בהתקיים התנאים המתאימים שלא להורות על השבה למלוא התקופה של 24 חודשים. ראו ת"צ (מחוזי חיפה) 2398-03-18 דמרי נ' המועצה המקומית חריש (נבו, 28.6.2020) והאסמכתאות שם.

סיכום ביניים:

1. בקשת האישור לא הוגשה בשיהוי ולוועדת הערר מכוח סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות לא מסורה סמכות בלעדית להידרש למחלוקת. כמו כן, לעת הזו, לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה לשכנע בסוגיית הגנת התקציב.

מכאן שיש לבדוק באם המבקשת והבקשה עומדים בתנאים הנדרשים לאישור בקשה להגשת תובענה ייצוגית.

התנאים לאישור תובענה ייצוגית:

1. סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות ובלבד שעילת התביעה מנוייה בתוספת השנייה לחוק. סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע שניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד רשות "להשבת כספים שגבתה שלא כדין, כמס, כאגרה, או תשלום חובה אחר".

בענייננו, בקשת האישור עוסקת בטענת המבקשת, לפיה המשיבה גובה ארנונה שלא כדין. משכך, רשאית המבקשת להגיש את בקשת האישור וכן את התובענה הייצוגית.

1. סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות קובע, מי רשאי להגיש תובענה ייצוגית. בעניינו צריכה לעניין הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות הקובעת:

"אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה;

1. למבקשת, השוכרת דירה ולה מחסן שאינו בצמידות פיזית ליחידת המגורים, עילת תביעה כנדרש בסעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כפי שפורט לעיל. את יתר הוראות סעיף 4(א)(1) ראוי לברר בצוותא חדא עם הוראות סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות הקובע תנאים מצטברים על מנת שבקשת אישור תיעתר.

התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

1. עיון בבקשת האישור ובתובענה מעלה שהן מעלות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכללי חברי הקבוצה. בקשת האישור מעלה את שאלת הפרשנות המשפטית שיש ליתן לעניין שיעור הארנונה שיש לגבות ממי שמחזיק במחסן המשויך ליחידת דיור הנמצאת בבית משותף אך אינו צמוד פיזית ליחידת הדיור. כלומר, האם יש לחייב בשיעור של 100% או 50%.
2. בשלב הדיון בבקשת האישור בית המשפט אינו נדרש לוודאות מוחלטת שהתובענה תתקבל. די בקביעה שקיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. ראו לעניין זה: רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (נבו 05.07.2012)‏‏:

"לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה." (בפס' 15).

1. בקשת האישור נתמכת בחוו"ד מומחה בתחום השמאות. בחווה"ד בדק המומחה אם יתכן מצב לפיו, בתחום שיפוט המשיבה, יימצא מחסן שאינו צמוד פיזית לבניין המגורים (הבית המשותף), במובחן מאי צמידות פיזית ליחידת המגורים. המומחה מצא, שעפ"י הנחיות תכנית המתאר החלה על המשיבה, לא תותר הקמת מבני עזר כגון מחסנים שהם נפרדים ממבנה המגורים.

יודגש, המשיבה לא חלקה לעת הזו על חווה"ד ואף לא ביקשה לחקור את המומחה. זאת גם זאת, המשיבה אשרה שאין בתחום שיפוטה ולו בית משותף אחד ולו מחסנים שאינם צמודים פיזית. כלומר, אף לשיטת המשיבה, אין נישום אחד הזכאי לתשלום של 50% ארנונה מזו החלה על יחידת המגורים.

1. באשר לדרך בה יש לפרש צווי ארנונה ראו, בין היתר, עע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונסון נ' אורגל (נבו, 3.4.203) להלן: "פס"ד אורגל") המפנה לרע"א 8565/10 עמאש נ' הועדה לתכנון ובניה שומרון (נבו, 27.9.2012) (להלן: "פס"ד עמאש"). כעולה מפס"ד אורגל ועמאש, יש לפרש את צו הארנונה פרשנות תכליתית שלה שלושה שלבים והם:

השלב הראשון – בחינה של לשון החוק.

השלב השני- על הפרשן לבחור פרשנות תכליתית המגשימה את לשון החוק.

השלב השלישי – מקום בו לחוק מספר תכליות יש לבחור את זו הראויה.

1. וכיצד יש לקבוע מהי תכלית החוק? על כך נקבע בפס"ד אורגל שזו מורכבת מפרשנות סובייקטיבית, אשר משמעה היא המטרות והערכים שהמחוקק ביקש להגשים. התכלית האובייקטיבית, היא המטרה והמדיניות אשר החוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית ומודרנית.

במאמר מוסגר, יצוין שהצדדים מסכימים על כללי הפרשנות. אך כל אחד טוען שיישומם מוביל לתוצאה אחרת.

1. המחלוקת בין הצדדים נעוצה, בין היתר, בדבר הפרשנות שיש לתת למונח "שטח בניין המשמש למגורים". המבקשת סבורה שהכוונה היא לדירה כמשמעות הדיבור בלשון האדם הפשוט, כלומר, יחידת דיור. המשיבה סבורה שפרשנות המונח היא רחבה יותר והכוונה לבניין המגורים כולו. כלומר, לדוגמה: בניין מגורים ובו מספר יחידות דיור להן משויכים מחסנים הממוקמים שלא בצמידות ליחידת המגורים אך בבניין עצמו, הם "שטח בניין המשמש למגורים".

הצדדים מסכימים שהמחוקק עושה שימוש רחב ומשתנה בדיבור "דירה", "בניין" ו"בניין למגורים". השאלה היא כיצד לפרש את הדיבור "שטח בניין המשמש למגורים" בכל הקשור לצו מושא ההחלטה והמחסנים שאינם צמודים פיזית ליחידת הדיור אך משויכים וממוקמים בבית המשותף.

1. קריאה של צו הארנונה מלמדת, כי "שטח בניין המשמש למגורים... כולל מרפסות מקורות..." בהמשך נכתב "שטחי מחסנים מכל הסוגים שאינם צמודים לבניין המשמש למגורים יחושבו ב- 50% משטחם ויצורפו לשטח הבניין העיקרי". פרשנות מילולית מכילה את פרשנות המבקשת, לפיה כאשר המבקשת ביקשה לכלול שטחים היא עשתה זאת מפורשות וכאשר החריגה שטחים היא גם כן עשתה זאת מפורשות. הניסוח של שיוך המרפסות לשטח הבניין המשמש למגורים לעומת הניסוח בדבר המחסנים שאינם צמודים לבניין המשמש למגורים מלמד על פרשנות אפשרית, לפיה נדרשת צמידות פיזית ליחידת המגורים. החיוב של 50% של מחסן שאינו צמוד פיזית ליחידת הדיור וצירופו לחיוב של "שטח בניין המשמש למגורים" יכול להכיל את הפרשנות לה טוענת המבקשת, דהיינו, נדרשת צמידות פיזית.
2. כמו כן, יש מקום לפרשנות הלשונית לה טוענת המבקשת ועליה היא לומדת מסעיף 269 לפקודת העיריות. ניתן ללמוד מסעיף269 לפקודת העיריות שהתיבה "בנין" היא "כל מבנה" והדיבור "כל מבנה" הוא למעשה יחידת חיוב ובענייננו, דירת מגורים. הרי המשיבה אינה מחייבת את המבקשת עבור כל הבית המשותף, אלא על יחידת המגורים בלבד.
3. באשר לפרשנות הסובייקטיבית – לטענת המבקשת, יש ללמוד מהבהרת המשיבה משנת 2021 שכוונת המחוקק היא חיוב מופחת בגין מחסן שאינו צמוד פיזית ליחידת המגורים.

לעניין הפרשנות האובייקטיבית- המבקשת מפנה לכך שאם תתקבל פרשנות המשיבה, איש לא יהא זכאי לחיוב של 50%, שכן למרות ההוראה האמורה, המשיבה אינה מתירה בניית מחסנים נפרדים מהבית המשותף.

1. מאידך, לטענת המשיבה, עקב טעות "בעיצוב" צו הארנונה נוצר רווח שלא היה בתחילה בין הגדרת "שטח בניין המשמש למגורים" ובין החלק האחרון, שנכתב בטעות בפסקה נפרדת, ועניינו מחסנים. משכך, הבהירה המשיבה בשנת 2021 שרק מחסנים שאינם בצמידות פיזית לבית המשותף כולו יחויבו בארנונה של 50%. אולם, אין בעמדת המשיבה כל הסבר כיצד תיושם תכלית צו הארנונה לחיוב בשיעור של 50%, שעה שאין היא מתירה בניית מחסנים בנפרד מהבית המשותף. לכאורה, אין התאמה בין הפרשנות הסובייקטיבית וזו האובייקטיבית של המשיבה. תוצאת ההבהרה שאיש לא יזכה לחיוב של 50%.

נראה שההבהרה משנת 2021 באה לעולם מהטעם שהמשיבה הבחינה בקושי הטמון בניסוח הצו, לפיו מחסן שאינו צמוד פיזית ליחידית המגורים אך ממוקם בבית המשותף יזכה בחיוב של 50% וביקשה להקדים תרופה למכה.

1. המשיבה, כמו המבקשת, מפנה לסעיף 269 לפקודת העיריות ומבקשת ללמוד מהגדרת התיבה "בניין" שזו רחבה ביותר. אכן יש מקום לפרשנות מרחיבה זו. בד בבד, יש מקום גם לפרשנות המבקשת שלמרות כל ההרחבה הכוונה היא "יחידת בניין". נראה שאם תאמר אחרת, על פי פרשנות המשיבה בית משותף בו מספר יחידות דיור יחשב מבנה וכל הבעלים יחויבו בגין "הבניין הגדול" ביחד ולחוד. נראה שלא לזה כיוונה המשיבה.
2. זאת ועוד, טענת המשיבה, לפיה "ירשה" את צו המיסים הועלתה בדוחק בתצהיר הגב' בן צור, אשר בהגינותה השיבה בחקירתה הנגדית שאין היא יכולה להעיד על עובדות שהתרחשו לפני מרץ 2015.
3. הכלל הוא שהמחוקק, ובכלל זה מחוקק המשנה, אינו משחית את מילותיו לריק. ראו רע"א 6215/22 מילר נ' החברה המרכזית לפיתוח השומרון (נבו, 19.1.2023).
4. נראה כי טענת המשיבה, לפיה הוראת פטור מארנונה יש לפרש בצמצום, מקומה בשלב דיוני מאוחר יותר. לעת הזו, יש מקום לפרשנות הסבירה של מבקשת. לפרשנות המבקשת היגיון רב, לפיו צו הארנונה ביקש לחייב חיוב מלא שטחים צמודים פיזית ליחידת המגורים וחיוב מופחת לשטחים שאינם צמודים פיזית ליחידת המגורים.
5. מהאמור לעיל עולה שהמבקשת הרימה את הנטל המוטל עליה בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, והוכיחה שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

כמו כן, יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, זאת נוכח הפרשנות הסבירה והאפשרית שניתנה לצו הארנונה על ידי המבקשת. המדובר בקבוצה ברורה של מחזיקי יחידות מגורים או דירות, להם משויכים מחסנים הממוקמים בבית המשותף ללא צמידות פיזית ליחידת המגורים או לדירה.

תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

1. התנאי האמור נקבע בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות ובענייננו הוא מתמלא. עסקינן במחלוקת משפטית, שתוצאותיה רלבנטיות לכל מחזיקי יחידות דיור או דירות בבתים משותפים ולהם משויכים מחסנים שאינם צמודים פיזית. נראה, לכאורה, שככל שתתקבל התביעה חברי הקבוצה יהיו זכאים להשבה. זו הדרך ההוגנת והיעילה לברר את המחלוקת.

קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת;

קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

1. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת טיעוני באי כוח המבקשת ואת המבקשת עצמה, נחה דעתו של בית המשפט לקבוע, כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. המבקשת ובאי כוחה עומדים בתנאים הנדרשים.

התוצאה:

1. בקשת האישור מתקבלת.

המשיבה תשלם שכ"ט באי כוח המבקשת בשיעור של 25,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן תשיב למבקשת את עלות חווה"ד מטעמה לפי קבלה שתוצג לה.

הקבוצה מטעמה תנוהל התובענה הייצוגית היא: מחזיקי נכסים, כלומר, דירות, יחידות דיור למגורים המתגוררים בבניין מגורים (בית משותף) להם משויכים מחסנים המצויים בקומה נפרדת מקומת המגורים ואשר המשיבה מחייבת בגינם בארנונה עבור מלוא שטחו.

התובעת המייצגת היא גב' ורד צביגלסקי ובאי כוחה המייצגים הם עוה"ד מרים זקבך, משה ואנונו וניסים סויסה או מי מהם.

עילת התובענה היא גביית ארנונה שלא כדין, הפרת החובה לנהוג בתום לב, עשיית עושר ולא במשפט.

השאלה המשותפת היא פרשנות צו הארנונה של המשיבה בכל הקשור למחסנים המשוכים לנכסים המשמשים למגורים, הממוקמים בבית משותף ולהם משויכים מחסנים שאינם בצמידות פיזית וממוקמים בקומת העמודים.

הסעד הנתבע הוא השבת חיובי היתר שנגבו בשנתיים שקדמו להגשת התובענה.

הצדדים יפרסמו הודעה אודות ההחלטה לאשר את בקשת האישור, זאת בהתאם לסעיף 25((א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. נוסח ההודעה ומקום פרסומה יובאו לאישור בית המשפט עד 22.3.23. המשיבה תישא בעלויות הפרסום. המודעה תפורסם בשני עיתונים יומיים בשפה העברית וכן באתר המרשתת של המשיבה.

ק.מ. ביום 15.10.23.שעה 9.00 – 11.00.

ניתנה היום, כ"ט שבט תשפ"ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.