1. לפני תביעה על סך של 17,500 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).
2. הנתבעת הינה בעלת דירה ברחוב יגאל אלון 17 בהרצליה. אביו של התובע הבעלים של דירה בבניין. מפאת גילו ומצבו הבריאותי, אבי התובע לא מתגורר בדירה, והתובע מטפל בכל ענייני הדירה. הדירה מושכרת לשלושה שוכרים.
3. בעלי הדירות בבניין חברים בקבוצת וואטסאפ (להלן – קבוצת הוואטסאפ), ובמסגרת קבוצת הוואטסאפ, כמו גם בהתכתבות בדוא"ל, מנהלים בעלי הדירות שיחות בנוגע לניהול השוטף של הבניין ולתחזוקת הבניין.
4. לטענת התובע, ביום 22.3.2022 פרסמה הנתבעת, הן באמצעות דוא"ל והן בקבוצת הוואטסאפ, הודעות משמיצות המעלות כנגדו טענות מופרכות שנועדו לפגוע בשמו הטוב. להלן פירוט ההודעות שלטענת התובע עולות כדי לשון הרע נגדו:
   1. פרסום ראשון: אגב דיון שהתקיים בדוא"ל בין בעלי הדירות באשר לאפשרות להתקשר בהסכם עם חברת ניהול ותחזוקה לבניין, פרסמה הנתבעת, בין היתר, את הדברים הבאים:

"...זה יוביל בבית משפט לבירור נתוני הבניין ואז יתגלה שיש דירה שמחולקת ל3 מושכרת ל3 דיירים. יהיה צורך לתת הסבר לרשות המיסים או הרשות המקומית או לחברת חשמל. מה עוד שהדירה על שם אדם קשיש מעל 80 עם כל ההנחות והזכויות ומושכרת לאחרים"

לטענת התובע, אמירה זו הייתה מכוונת אליו, שכן דירת אביו היא הדירה היחידה המצויה בבעלות קשיש, ואשר מושכרת ל-3 שוכרים. לטענתו, הואיל והוא מנהל את הדירה עבור אביו, הרי שיש בדברים כדי לייחס לו חלוקה של הדירה ל-3 דירות וביצוע עבירות כלכליות.

התובע טוען כי אין שחר לדברים, שכן לא זו בלבד שהדירה לא מחולקת, גם הזכויות שיש לאביו, המוכר כנכה 100%, מנוצלות בדירה בה הוא מתגורר ולא בדירה המושכרת.

• 1. פרסום שני: באותו היום פרסמה הנתבעת הודעה נוספת, הפעם בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, שם טענה בין היתר:

"אדם שקורה לעצמו פנסיונר מגיל 40 בלי מעש וחי על חשבון הזכויות של אבא שלו בן ה100.

באמת מעורר בי חמלה.

אדם שמנסה להרוס את הבניין בכל מחיר מאז שאני מכירה אותך וגם להפיל דיירים תמימים בפח. מעורר בי גועל.

כאחת שעבדה במערכת הבריאות מעל 40 שנה. אני מציעה לך. לך טפל בעצמך."

לטענת התובע, בהודעה זו מבקשת הנתבעת לייחס לו שהוא חי על חשבון אביו; שהוא מנסה להרוס את הבניין; מנסה להפיל דיירים תמימים בפח; וכי על בסיס ניסיונה בן 40 שנים במערכת הבריאות הוא צריך לטפל בעצמו ובכך יש אמירה ברורה ביחס לבריאותו הנפשית. לטענתו, אמירות אלה נועדו לבזות ולהשפיל אותו.

• 1. פרסום שלישי: באותו היום הוסיפה הנתבעת ופרסמה בקבוצת הוואטסאפ הודעה נוספת, בה טענה בין היתר:

"שכחת שהוצאת עלינו לשון הרע כשהיינו וועד הבית.

האשמת אותנו ששרפנו את הדלת בדירה של אבא שלך והבאת אותנו למשטרה כאשר אתה וגם אורנה ידעתם שהבן של אורנה הפיל בטעות חומר דליק בדיוק מול הדלת בקומה השנייה.

אורנה מהבהלה שהבניין יישרף צילצלה בכל הדלתות וקראה למכבי אש תוך שהיא מצלצלת לבן השני. אל תגיע לדירה המשטרה נמצאת פה.

זה מאחר שחיפשו סמים בבניין.

בשתיים בבוקר שוטר מצלצל לנו בדלת עוצר אותי ואת בעלי.

אורנה ונתן הוציאו עלינו דיבה ונתנו עדות שקר כדי להציל את הבן של אורנה.

וכל זה כאשר אנחנו בוועד פועלים לצבוע את הבניין להתקין אינטרקום לשמור על הניקיון להילחם על תמא..."

לטענת התובע, בהודעה זו הוא מואשם בהוצאת לשון הרע ובמתן עדות שקר במשטרה. לטענתו מדובר בשקר אשר נועד לגרם נזק לשמו הטוב, בפרט נוכח העובדה כי הוא מתנדב במשטרת התנועה כבר 10 שנים.

1. התובע טוען כי פרסומים אלה, אשר אין חולק כי פורסמו ברבים, מהווים לשון הרע. הוא פנה אל הנתבעת כדי שתתנצל על הדברים, אולם היא סירבה.
2. בכתב ההגנה הנתבעת לא מכחישה את הפרסומים הנ"ל. לטענת הנתבעת, קיימת היסטוריה של סכסוך ומחלוקת ארוכת שנים עם התובע. כאשר הייתה בוועד הבית ניסתה בכל כוחה לקדם תמ"א 38 בבניין, אלא שהתובע פיתח כנגדה אנטגוניזם ושנאה מסיבה לא ברורה. לטענתה, למרות שאינו דייר הוא צורף לנציגות אך מאז הוא מתנהל נגדם לאורך כל הדרך.
3. עוד מוסיפה הנתבעת ומתארת אירוע של שריפה שנגרם כתוצאה מטעות של אחד הילדים של דיירת בבניין, אשר שפך חומר דליק ליד דלת הדירה של אבי התובע, ובעקבות זאת פרצה שריפה. לטענתה, התובע טען בפני המשטרה כי הוא חושד בה ובבעלה בגלל שהם מסוכסכים איתו בנושא תמ"א 38. בעקבות זאת, היא ובעלה הוזמנו באישון לילה לתחנת המשטרה לצורך חקירה, ובילו את הלילה תחת חקירה. הם היו מושפלים ומבוהלים ונגרמה להם טראומה מאז האירוע והחקירה.
4. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי היא מבינה את התובע ואת תחושת ההשפלה שחש בקבוצת הוואטסאפ של 5 בעלי הדירות, וזאת משום שגם היא ספגה ממנו באותה מידה ויותר אין סוף השמצות, ובכלל זה "מלשינה" "שופר של היזם הקודם" ועוד.
5. לדבריה הודיעה לתובע כי מן הראוי שתהיה התנצלות הדדית ובכך לסיים את העניין, אך התובע העדיף לתבוע אותה בבית המשפט.
6. התובע הגיש תשובה לכתב ההגנה במסגרתה התייחס לטענות הנתבעת. לטענתו, הנתבעת סותרת את עצמה - בכתב ההגנה היא טענה הוא טען במשטרה שהוא "חושד בנו" לעניין השריפה, אך זאת בניגוד להודעה שפרסה בזמן אמת שם טענה כי "האשמת אותנו ששרפנו את דלת הדירה...". בעניין זה הוסיף התובע וטען, כי כאשר נשאל על ידי החוקר האם הם מסוכסכים עם מישהו, חייב כסף למישהו או שמישהו חייב להם כסף, השיב שלא. רק כאשר נשאל שוב על ידי החוקר האם יש מתיחות בין השכנים, טען כי קיימת מתיחות מסוימת בבניין עם משפחת שטם (הנתבעת), אך באותה נשימה הוסיף כי לא מאמין שהם עשו זאת. לדבריו, החוקר משיקוליו שלו החליט להזמין אותם לתחנת המשטרה.
7. יתר הדברים בכתב התשובה מתייחסים לנושאים שאינם נוגעים לכתב התביעה ו/או לטענה בדבר פרסום לשון הרע.

דיון והכרעה

1. סעיף 7 לחוק קובע כי "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית". אין מחלוקת כי בענייננו מתקיים תנאי הפרסום כמתחייב בחוק איסור לשון הרע, שכן ההודעות נמסרו למספר לבעלי דירות החברים בקבוצת הוואטסאפ או באמצעות הדוא"ל.
2. סעיף 1 לחוק מגדיר מהו "לשון הרע":

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;               

1. כפי שנקבע, המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. כאשר בית המשפט נדרש לבחון קיומו של לשון הרע עליו להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר - היינו: האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, סה(3) 369 (2012) – להלן: עניין פלוני).
2. בעניין פלוני הוסיף בית המשפט והבהיר כי אין די בכך שלמפרסם הייתה כוונה להשפיל ולבזות כדי לקבוע כי הפרסום מהווה לשון הרע, אלא יש לבחון את האופן שבו הקורא תופס את הדברים:

"לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עימו היא מותירה את הצופה. הכוונה יכול שתשפיע על הבחינות האחרות המתבקשות בחוק אך לא על שאלת עצם קיומה של לשון הרע." 

1. הוא הדין גם מנקודת מבטו של הנפגע. בעניין זה נקבע כי "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות. אין הוא נועד למנוע, להבדיל, פגיעה ברגשותיו של מי שרואה את עצמו נפגע מהפרסום" (עניין פלוני, שם).
2. כאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו ולא לבחון את הביטוי במנותק מהקשר הדברים, הרקע הכללי וממכלול הפרסום. "משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום" (עניין פלוני, עמ' 438 והאזכורים שם).
3. על רקע האמור יש לבחון את טענות התובע בדבר לשון הרע.
4. לאחר עיון ובחינה של מכלול הראיות, הפרסומים וטענות הצדדים, לרבות בדיון שנערך בפני, ולא ללא התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקי למסקנה:
5. ראשית, לטעמי שני הפרסומים הראשונים אינן עולים לכדי לשון הרע. הפרסום הראשון מתייחס לדירה בבניין ושימוש שנעשה בה. גם אם התיאור של הנתבעת אינו מדויק (ובעניין זה אני נכון לקבל עובדתית כי הדירה לא מחולקת וכי לא נעשה שימוש בזכויות אבי התובע לצורך הדירה המושכרת), עדיין אין בכך משום לשון הרע.
6. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי מדובר בהודעת דוא"ל ששלחה הנתבעת לדיירי הבניין. מדובר בקבוצה מצומצמת של 5-6 בעלי דירות שמכירים היטב אחד את השני, את המצב בבניין ואת ההתרחשויות בין השכנים בבניין. חברי הקבוצה אינם זרים להתרחשויות בין התובע לנתבעת ולכן יש לבחון את הדברים על רקע מודעות הקוראים וכפי שהם נתפסים בעיניהם. לא כל תיאור שאינו תואם את המציאות עולה לכדי לשון הרע. כאמור לעיל, יש לבחון את הפרסום ברקע הדברים ובהקשר לפרסום בכללותו.
7. בהקשר זה סבורני כי לא ניתן לייחס לקוראים כי אלה הבינו, בבחינת אמת עובדתית, שהדירה מחולקת או הכי התובע ביצע עבירות כלכליות.
8. יתרה מכך, אין ייחוס מפורש בפרסום לביצוע עבירות כלכליות, ונטען כי "יהיה צורך לתת הסברים לרשות המיסים או הרשות המקומית או לחברת חשמל". ניסוח כאמור, יש בו, בנסיבות העניין, ובשים לב לקבוצת הקוראים והיחסים שבין הצדדים, כדי להקהות מעוקצו של הפרסום ומהייחוס שמבקש התובע לייחס לו.
9. על כך יש להוסיף, כי התובע לא מוזכר בפרסום, והנטען מתייחס לדירת אבי התובע. אכן, מאחר והמבחן הוא מבחן האדם הסביר, הרי שבהחלט יתכן כי לשון הרע יתייחס לאדם גם אם זה אינו מוזכר במפורש בפרסום, ובלבד שה"אדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא נפגע (א. שנהר, דיני לשון הרע (הוצאת נבו, תשנ"ז 1997), עמ' 124). ואולם, בשקלול כל הנסיבות כאמור לעיל, הרי שיש בעובדה זו כדי לתרום למסקנה כי אין בפרסום משום לשון הרע.
10. והוא הדין לטעמי גם ביחס לפרסום השני. על פי מבחן האדם הסביר, ובשים לב לחברי בקבוצה ולהיכרותם את הצדדים, אין לראות באמירות של הנתבעת משום לשון הרע. הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת, מבחינת הקורא הסביר, יש בהם ללמד יותר על מחשבות הנתבעת ואומד דעתה ולא על אמירה עובדתית המלמדת על התובע.
11. בהקשר זה גם הטענה לפיה הנתבעת מציעה לתובע לטפל בעצמו, אין בה משום לשון הרע בנסיבות העניין. פסיקת בתי המשפט מצאה בנסיבות ואמירות חריפות יותר כי אין בדברים שנאמרו משום לשון הרע. כך, למשל, בת"א (שלום י-ם) 10551/03 משה אסולין נ' מרדכי (מוטי) לוי (נבו 29.09.2009) קבע בית המשפט כי אמירה לפיה "ולמר פנדו הנני ממליץ מכל הלב, אם הינך רוצה להמשיך ולעצור את תנופת היישוב במלחמותיך אל תעשה זאת על חשבוננו, תיגש לפני כן לטיפול פסיכיאטרי, אולי שם תמצא מרגוע לכל מכאוביך" אינה עולה לכדי לשון הרע.
12. באותו עניין טען הנפגע כי הדברים האמורים מציגים אותו כמשוגע הזקוק לטיפול פסיכיאטרי. בית המשפט מצא כי השימוש בביטויים מסוג זה אינו מבטאים ברגיל אמירה המובנת, על ידי האדם הסביר, כאמירה עובדתית. באותו עניין הפנה בית המשפט לבע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, נב(1) 19 (1998), שם נדונה התבטאות אשר ייחסה לנפגע כי הטיפול בו הנו "דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר". בית המשפט ציין, כי הנתבע שם "לא התכוון לקבוע אבחנה קלינית לגבי מצבו הנפשי של המערער, אלא להביע מורת רוח מסגנון הדברים שכתב" (פיסקה 10).
13. כאמור, גם בענייננו אין לפרש את הדברים כאמירה עובדתית במבחן האדם הסביר. קשה להלום מצב שבו מי מהקוראים בקבוצה הבין את הדברים כקביעה רפואית לגבי מצבו הנפשי של התובע.
14. אשר לפרסום השלישי, לא אכחד כי בעניין זה ההכרעה לא הייתה ללא התלבטות. עיקר הקושי עולה מהאמירה, אשר יש לראותה כאמירה עובדתית, לפיה התובע נתן "עדות שקר". על פניו, אפשר שיש בייחוס "עדות שקר" לתובע משום לשון הרע. אמירה זו כשלעצמה מציגה את הנפגע באור שלילי שכאמור יכול לעלות לכדי לשון הרע. ואולם, גם בעניין זה ההכרעה האם מדובר בלשון הרע היא הכרעה תלוית הקשר. בתא"מ (שלום ראשל"צ) 14403-08-16 דן ירדני נ' ניר חנן (נבו 08.04.2018) עמד בית המשפט על הפסיקה בנושא:

"התשובה לשאלה האם כינויו של אדם כ"שקרן" עולה כדי לשון הרע היא תלוית הקשר. עשויים להיות מקרים בהם הטחת הביטוי "שקרן" תיחשב כגידוף בעלמא, ועשויים להיות מקרים בהם ייחשב הדבר כלשון הרע. זאת, בדומה להתייחסות להשמעת כינויי גנאי באופן כללי (ראו, אורי שנהר דיני לשון הרע 131-132 (1997); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006); כן ראו הסקירה בת"א (שלום חי') 23300-11-10 כהן נ' כוכבי, [פורסם בנבו] פסקאות 36-22 (10.3.2012)). כך, למשל, ציין בית המשפט העליון בע"פ 8735/96 ביטון נ קופ, פ"ד נב(1) 19, 30 (1998), כי כינויו של אדם בכתבה בעיתון "שקרן ומניפולטור" עולה כדי לשון הרע. פסקי דין נוספים הכירו בביטוי "שקרן", בהקשרים מסוימים ולעתים בתוספת "מחמאות" אחרות, כלשון הרע (ראו למשל, ע"א (מחוזי י-ם) 11062/07 סולטן נ' לוק [פורסם בנבו] (25.12.2007); ת"א 23300-11-10 הנ"ל; ת"א (שלום י-ם) 5665/02 ארנון נ' פסטינגר [פורסם בנבו] (14.9.2004); ת"א (שלום חי') 18536/07 פינקוביץ נ דוד [פורסם בנבו] (10.11.2010); ת"א (שלום רח') 19670-11-14 פסטרנק נ' בלנקו [פורסם בנבו] (29.9.2014); תא"מ (שלום ראשל"צ) 52591-02-16 סטפנסקי נ' מיגרס [פורסם בנבו](2.8.2017)"

1. באותו עניין מצא בית המשפט כי בנסיבות העניין אמירותיו של הנתבע חוצות את הרף המצדיק להתייחס אליהן כאל לשון הרע, הגם שלא במדרג הגבוה של החומרה. עוד ציין בית המשפט, כי אילו היה מדובר רק בהתייחסות לטענה ספציפית כאל דבר שקר, או אילו היה הנתבע משתמש בכינוי "שקרן" באופן נקודתי בהקשרה של טענה ספציפית "אזי אפשר שניתן היה לומר כי מדובר בהתבטאות סרת טעם שאין בה כדי לשון הרע".
2. במקרה אחר, בתא"מ (שלום ראשל"צ) 57046-12-19 דן כראדי נ' עדי קרני (נבו 26.10.2021), עמד לבחינת בית המשפט הביטוי "נותן עדות שקר". לאחר בחינת מכלול הנסיבות מצא בית המשפט:

"כי בשים לב לתקופה בה פורסם המכתב על ידי הנתבעים, להקשר בו נכתב הביטוי "נותן עדות שקר", לתוכן המכתב כולו, לתפקידם של התובע והנתבעים בארגון הממונים, תפקיד המלמד על היותם מעין אנשי ציבור, לנמעני המכתב ולשאר נסיבות המקרה, אמנם איני סבורה כי יש לתת גושפנקא לביטוי "עדות שקר", אולם על פי האיזונים החוקתיים המתבקשים ויישומם בנסיבות המקרה, סבורתני כי הכף נוטה למסקנה כי אין לראות בביטוי זה משום פרסום לשון הרע שהחוק מטיל אחריות בגינו"

1. כאמור לעיל, לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות ואת הקשר הדברים, מצאתי כי אין לראות בביטוי זה, בנסיבות מקרה דנן, משום לשון הרע. כאשר נבחן הביטוי על רקע הדברים עולה כי מקורו באירוע השריפה במסגרתו נחקרה הנתבעת ובן זוגה במשטרה בחשד למעורבות בשריפה.
2. כפי שעולה מטענות הצדדים, הן בכתב והן בעל פה, הנתבעת סברה כל העת כי הסיבה לזימונם באישון לילה לחקירה בתחנת המשטרה, היא טענת התובע כי החשד למעורבות בשריפה בנתבעת בשל סכסוך שכנים שבין הצדדים. בעניין זה טענה בדיון (עמ' 1, שורות 25-31):

"אי אפשר להתכחש לעובדה שכבר לפני 10 שנים ואולי יותר, אנחנו הובהלנו למשטרה, אנו שני אנשים מבוגרים, וגם אני ובעלי עברנו את גיל ה- 70. השוטרים נכנסו אלינו הביתה, נכון שזה היה מזמן, אבל זה היה ממש באמצע בלילה והם נתנו את השם של התובע שהוא חושד בנו, שהשריפה שהיתה על הדלת היא באחריותנו. היו לנו חילוקי דעות בנושא של תמ"א 38 וזו בעצם הבעיה הבסיסית, ליישם את זה והיו חילוקי דעות. אנו בכנות ובתום לב צרפנו אותו למרות שהוא לא שייך לבניין שלנו, אבא שלו גר בבניין ולא הוא, אז זה לא שהמצאתי סתם, יכול להיות שזה היה טעות, אבל אפילו הוא לא בא להתנצל."

1. על הרקע לסכסוך ארוך השנים כאמור, העיד גם התובע כאשר ביקש להבהיר את העובדות באותו עניין (עמ' 2 שורות 22-34):

"...לפני כ- 10 שנים היה ניסיון לעשות תמ"א ואני גם הייתי גם בוועד, ובמסגרת ויכוח לגיטימי יצא נגדי ונגד חברתי אורנה דיירת מכתב השמצות שאנחנו נוהגים באופן לא ראוי ושאני רוצה לגנוב חנייה וכל מיני דברים שהם לא ראויים. היא כתבה מכתב השמצות ואני יכול להראות לבימ"ש.

יומיים, שלושה אחרי זה היה אירוע בבניין והעירו אותי, אני לא גר בבניין אלא אבא שלי גר בבניין, שהיתה שריפה, אני הגעתי בבהלה וכשהגעתי זה היה אחרי זה, היה שם אמבולנס, מכבי אש ומשטרה, היו שכנים בחוץ והיתה המולה, אבא שלי היה בבית ולשמחתי השריפה לא חדרה פנימה והיה נס.

ואז אני נחקרתי דבר ראשון ע"י השוטר, והוא שאל אותי שאלות כדי להבין האם זה קרה בגללי או בגלל אבא שלי, אמרתי שלא היה לנו שום דבר, ואז הוא שאל אם יש סכסוכים כלשהם ואמרתי שאין, והוא ממש לחץ ואמרתי שיש ויכוח בבניין, מכיון שיצא מכתב השמצות ואני לא מאמין שזה קשור, לא יעלה על הדעת שבן אדם שגר פה יעשה את זה, אבל אם אתה לוחץ אז יש כזה סכסוך, אני לא מאמין ובטוח שזה לא הם.

בהמשך, באותו לילה הלכתי למשטרה לתת עדות מסודרת במשטרה, במשך 10 שנים הם רודפים אחריי שאני העללתי עליהם עלילה."

1. הדברים לעיל לא הובאו לשם בחינת השאלה האם יש אמת בטענה לעדות שקר, אלא כרקע לסכסוך ולבחינת הקשר הדברים ויישום מבחן האדם הסביר לענייננו באשר לאופן הבנה ותפיסת הדברים שנאמרו.
2. מדובר בסכסוך שנמשך על פני 10 שנים, כאשר דבר קיומו לא נסתר מיתר דיירי הבניין. התובע עצמו מאשר כי עוד קודם לכך נשלח מכתב השמצות על ידי הנתבעת לבעלי הדירות בבניין.
3. יתרה מכך, מהעדויות האמורות עולה כי התובע והנתבעת אינם בעלי הדירות היחידים החלוקים וקיימות מחלוקת נוספות עם בעלי דירות נוספות (עמ' 3 שורות 1-3).
4. גם העובדה כי האמירה "נתן עדות שקר" נאמרה בקשר עם החקירה והשריפה בבניין, שריפה שכל בעלי הדירות מכירים ומיודעים להתרחשויות בעקבותיה (לרבות החקירה בתחנת המשטרה), יש בה משום אינדיקציה נוספת לאופן שבו בעלי הדירות, אשר הם אלה שקראו את ההודעה האמורה שנשלחה בקבוצת הוואטסאפ, הבינו את האמור קשה להלום מצב שבו מי מהקוראים בקבוצה הבין את הדברים כקביעה עובדתית לפיה התובע נתן עדות שקר במשטרה. לטעמי, בנסיבות המקרה, אין לפרש את הדברים כאמירה עובדתית במבחן האדם הסביר.
5. מהטעמים האמורים, מצאתי לדחות את התביעה. יחד עם זאת, הערה בטרם סיום. כפי שציינתי בראשית הדברים וכפי שאף הבהרתי לצדדים במהלך הדיון בפני, הכרעה זו לוותה בהתלבטות. אמירותיה של הנתבעת, כפי שאלה הוצגו בפני, גם אם מצאתי כי אינן עולות בנסיבות העניין לכדי לשון הרע, הן אמירות סרות טעם שאינן מכבדות את הנתבעת ואינן מוסיפות ליחסי שכנות טובה – נהפוך הוא. העובדה כי מצאתי לדחות את התביעה מהטעמים שפורטו לעיל, אין בה משום אמירה כי הנתבעת צודקת או כי לא הייתה הצדקה להגשת התביעה מלכתחילה. טוב תעשה הנתבעת אם תימנע משימוש בסגנון כתיבה ודיבור כפי שנהגה עד כה. במהלך הדיון הצעתי לצדדים, כפתרון ארוך טווח, כי הנתבעת תפרסם התנצלות ביחס לדברים האמורים, בפרט לאחר שבדיון הובהרו הנסיבות ביחס לחקירתה במשטרה ומעורבותו של התובע. אין לי אלא לחזור על עצה זו לנתבעת שאולי ותפתח צוהר חדש ליחסי שכנות טובים.

סוף דבר

1. מהטעמים האמורים לעיל, התביעה נדחית.
2. בנסיבות העניין, ונוכח ההכרעה כאמור, לא אעשה צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתוך 15 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א אב תשפ"ב, 18 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.