1. לפני בקשה להתיר לתובע להביא ראיות לסתור את קביעת וועדת הערר שליד המוסד לביטוח לאומי מיום 08.06.20 (להלן: הוועדה), אשר דנה בעניינו של התובע, במסגרת תביעה לנכות מעבודה, וזאת מכוח סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק).

העובדות הצריכות לבקשה

1. ביום 05.08.2019 נפגע התובע על פי הנטען בתאונת דרכים (להלן: התאונה).
2. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בהחלטתה מיום 08.06.20 קבעה הוועדה, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 0%.
3. יוער כי הוועדה הרפואית מדרג ראשון שהתכנסה ביום 15.01.20 קבעה אף היא כי לא נותרה לתובע נכות לצמיתות כתוצאה מהתאונה. יודגש כי התובע לא השלים עם מסקנות הוועדה מדרג ראשון ולכן הגיש ערר על קביעתה. קביעת וועדת הערר, היא הקביעה מושא החלטה זו.

טענות התובע

1. מהבקשה עולה כי התובע שם את יהבו על שני נימוקים, וזאת כדלקמן:

הראשון נעוץ בטענה, כי הוועדה לא נימקה בצורה מספקת את דחיית הערר שהגיש התובע על החלטת הוועדה מדרג ראשון ובכלל זה "לא התייחסה הוועדה לתלונות מהן סובל התובע ולא התייחסה כדבעי לחומר הרפואי שהונח לפניה".

1. השני נעוץ בטענה נוספת המבוססת על קביעות ומסקנות של חוות דעת "פרטית" שצירף התובע לבקשה דנן (להלן: חוות הדעת) השונות במהותן מקביעות הוועדה. בניגוד לקביעות הוועדה צוין ברורות בחוות הדעת, כי התובע סובל מהגבלות בתנועות הצוואר והגב ובשל כך אף נקבעה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 10% , דבר המצדיק הבאת ראיות לסתור.  

טענות הנתבעת

1. ההלכה היא כי ביהמ"ש יתיר הבאת ראיות לסתור רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן, שאין המקרה שלפנינו בא בגדרם. הנתבעת גורסת, כי התובע לא הצביע בבקשתו על נסיבות יוצאות דופן המצדיקות העתרות לבקשה ולא עמד בנטל הכבד המוטל עליו. בקשת התובע אינה נמנית על המקרים המוכרים בפסיקה והמתירים הבאת ראיות לסתור קביעת המל"ל.

דיון והכרעה

1. הכלל המשפטי הוא כי הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו ע"א 5779/09 הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד),  כאשר הטעמים המיוחדים הם משני סוגים: האחד, טעמים משפטיים כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות, והשני טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל המצדיקים מינוי מומחה נוסף (ראו גם רע"א 8908/17 קרנית נ' פלונית, מיום 10.01.18, וההלכות המובאות בו).
2. עוד נקבע, בין היתר, כי המקרים המצדיקים מתן היתר הם אלה שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94, קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' טלבינסקי חיים). כמו כן יש לאפשר הבאת ראיות לסתור, אם עולה החמרת מצב מוחשית מן התיעוד הרפואי (רע"א 4045/01, אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ). מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה (ראו ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד"י מה(4) עמ' 77).

הבאת ראיות לסתור תותר גם בשל העדר התייחסות של ממש בהחלטת הועדה לנושא קרדינלי, כך לדוגמא, הקשר הסיבתי בין התאונה למצב היום (רע"א 6547/04 גונן נ' דולב חב' לביטוח בע"מ).

1. ודוק, כי האחיזה בגישה מצמצמת זו בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור, תיושם בקפידה מרובה, מקום שבו הבקשה מוגשת מטעם התובע (ראו רע"א 17986-01-19, טאבא סלימאן נ' עזבון המנוח מוחמד חושאן).
2. עוד נקבע כי לצורך קבלת היתר להביא ראיות לסתור, אין די בהצבעה על פער בין עמדת הוועדה הרפואית לבין עמדתו של מומחה מטעם הצדדים, או על פער בין קביעות הוועדה מדרגה ראשונה לבין אלו של הוועדה לעררים (רע"א 683/19 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 27.03.2019)).
3. בכל מקרה – הנטל להוכיח כי מדובר במקרה חריג, מוטל על כתפי הטוען לו ובמקרה דנן על כתפי התובע.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח, כי בנסיבות שהציג, יש מקום להיעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור. אני סבור כי שני נימוקיו של התובע אינם מהווים עילה למתן ההיתר המבוקש. אפרט להלן מסקנתי הנ"ל.

אשר לנימוק הראשון

1. עיון בפרוטוקול הוועדה, מלמד ובניגוד לטענת התובע, כי הוועדה כן נימקה את מסקנתה בדבר דחיית הערר שהגיש התובע וזאת בצורה מספקת. כן התייחסה הוועדה לתלונות התובע ולמסמכים הרפואיים שהונחו לפניה. ניכר מפרוטוקול הוועדה כי תלונות התובע וכן המסמכים הרפואיים שהוצגו לוועדה נלקחו בחשבון בעת קביעת דרגת הנכות הסופית של התובע כתוצאה מהתאונה (0% לצמיתות). ראו פרוטוקול הוועדה בפרק סיכום ומסקנות (כך במקור, ס.ח'): "ממצאי הבדיקה הקלינית לכל הקשור לתנועות הצוואר נמצאו תקינות לכל הכיוונים לתובע הוכרו כאבי צוואר כי נגרמו בעקבות התאונה, כאבים כשלעצמן אינם מקנים נכות ותנועות הצוואר כאמור נמצאו תקינות לכל הכיוונים גם צילומי הדימות הן של ע"ש צווארי והן של הכתף נמצאו תקינים ולא נמצא בסיס אובייקטיבי לתלונותיו הערר נדחה".
2. הנה כי כן הוועדה החליטה לדחות את הערר שהוגש מטעם התובע, לא לפניי שביצעה לתובע בדיקה רפואית גופנית, בדקה מסמכים רפואיים, לרבות תוצאות בדיקות הדמיה וקבעה מפורשות כי לא מצאה כל בסיס אובייקטיבי לתלונות התובע. למותר לציין, כי הוועדה כן התייחסה לתלונות התובע בגין כאב. הוועדה אף הכירה שכאבים אלה הינם תולדה של התאונה, אך קבעה מפורשות, כי אין די בקיומם של כאבים כדי להצביע על נכות צמיתה אצל הנפגע.
3. שוכנעתי בנסיבות, כי הבירור הרפואי של הוועדה היה מלא. הוועדה פירטה את מסקנותיה ונימקה את קביעתה, וזאת לאחר שבדקה את התובע ועיינה במסמכים הרפואיים שהונחו לפניה.

1. אדון כעת בנימוק השני של התובע.
2. די באם אפנה שוב להלכה הפסוקה ולפיה: אין די בקביעות שונות של הוועדה הרפואית לבין קביעות רופא מומחה פרטי מטעם מי מהצדדים, כדי לאפשר הבאת ראיות לסתור. (ראו סעיף 11 לעיל והפסיקה שאוזכרה שם).

1. במצב דברים זה ולנוכח המפורט לעיל, לא מצאתי כל טעם להתיר לתובע להביא ראיות לסתור את הקביעה עפ"י דין.

סוף דבר

1. משכך, בנסיבות אלה ומן הטעמים המפורטים לעיל, נחה דעתי כי יש לדחות את הבקשה ולא להתיר הבאת ראיות לסתור.
2. הבקשה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, אשר ישולמו בסוף ההליך.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים ותעביר תיק זה למוקד להמשך טיפולו של כב' הרשם הבכיר, איתי כרמי.

ניתנה היום, כ"ט סיוון תשפ"ב, 28 יוני 2022, בהעדר הצדדים.