התובע, בעל מספרה בתל-אביב, לא שילם במועד תשלומי ארנונה עבור חודשים ינואר-אפריל 2019. הנתבעת, עיריית תל-אביב יפו (להלן גם: העירייה) העמידה את מלוא חיוב הארנונה לשנת 2019 לפרעון מיידי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.2019. התובע לא פרע חוב זה ובגינו ננקטו הליכי גבייה מכוח פקודת המסים (גביה) והוטלו עיקולי מיטלטלין. בגין התנהלות זו הוגשה התביעה שלפניי לפיצוי בסך של 13,000 ₪, בשל טענת התובע לפגיעה בשמו הטוב.

רקע עובדתי

1. התובע הוא בעל מספרה שממוקמת ברח' יהושע התלמי 4 בתל-אביב מזה 12 שנה. שטח המספרה, לטענתו, הוא 10 מ"ר, תכולתה דלה וכוללת חפצים ישנים ורעועים.
2. כמחזיק בנכס, נושא התובע בחיוב ארנונה דו-חודשי בסך של 532.67 ₪. לטענתו, בשל מצבו הכלכלי הוא מתקשה לשאת בתשלום הארנונה במועד, אך מכיר בחשיבות תשלומי חשבונות הארנונה, מקפיד שלא לצבור חובות ונושא בתשלומי ריבית פיגורים בגין התשלומים שלא שולמו במועדם.
3. בשנת המס 2019 החלה העירייה ביישום מדיניות גבייה חדשה שלפיה אם לא נפרעו שני תשלומי ארנונה דו-חודשיים במועד, תדרוש העירייה תשלום של מלוא החיוב השנתי כשתאריך תחילתו לעניין הפרשי הצמדה וריבית ביום 1.1.2019. החלטה זו התקבלה מכוח סמכותה של העירייה בסעיף 4(ה) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה). ההחלטה אושרה בישיבת מועצת העיר ביום 18.2.2019. מדיניות גבייה זו יושמה רק בשנת המס 2019. משנת 2020, נוכח משבר מגפת הקורונה, העירייה אינה דורשת תשלום מלוא חיוב הארנונה השנתי גם אם לא נפרעו שני תשלומים דו-חודשיים.
4. התובע לא שילם במועד את חשבון הארנונה לחודשים ינואר-אפריל 2019. ביום 26.4.2019 נשלחה אליו דרישה לתשלום חוב בסך 3,170.40 ₪ בגין החודשים ינואר עד אפריל 2019 שמועד פירעונם חלף, וכן בגין חודשים מאי עד דצמבר 2019 שהועמדו לפירעון מיידי. ביום 29.5.2019 פרע התובע את חובו בגין חודשים ינואר-פברואר 2019.
5. בחודש יוני פנה התובע לנתבעת בבקשה להסדיר את חובו. לטענתו, במועד זה נמסר לו לראשונה כי מאחר שאיחר בתשלום שני שוברי ארנונה עליו לשלם באופן מיידי את מלוא סכום הארנונה לשנת 2019 בסך של כ-3,500 ₪. לטענת התובע, בשל מצבו הכלכלי, הקושי שלו לעמוד במלוא החיוב השנתי ומאחר שסבר כי העירייה לא רשאית לגבות ארנונה בגין "חודשים קדימה", לא פרע את חובו.
6. בחודש יוני 2019 החלה הנתבעת בהליכי גבייה מנהלית של החוב מכוח פקודת המסים (גביה), בגין מלוא החיוב השנתי לשנת 2019, בסך של 2,839.34 ₪. דרישה מיידית לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) נשלחה לתובע ביום 4.6.2019. בימים 18.7.19, 22.7.19, 23.7.22, הודבקה על דלת המספרה אזהרה טרם ביצוע פעולה בכוח.
7. ביום 18.7.2019 פנה התובע לעירייה טלפונית ונאמר לו כי מאחר שפרע את החשבון עבור חודשים ינואר פברואר באיחור וטרם פרע את החוב בגין מרץ ואפריל, הועמד מלוא חוב הארנונה לשנת 2019 לגבייה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ביום 20.7.2019 הגיע התובע לעירייה וטען נגד חיובו בתשלום ארנונה "קדימה" לחודשים שלהבנתו טרם חלף מועד פירעונם. ביום 29.7.2019 פנה התובע לעירייה טלפונית פעם נוספת בעניין זה.
8. ביום 13.8.2019 הגיעו למספרה, במהלך שעות העבודה וכאשר לקוחות נכחו בה, שני פקחים מטעם הנתבעת בליווי שוטר וגבו ממנו 535 ₪ במזומן. סכום זה נזקף על חשבון חוב התובע לחודשים מרץ-אפריל 2019.
9. ביום 27.8.2019 ניתן כתב הרשאה להוצאת מיטלטלין מכוח סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) בגין חוב בסך של 2,742.22 ₪.
10. ביום 28.8.2019 פנה התובע לעירייה בכתב וטען כי השינוי במדיניות גביית הארנונה נעשה בלי שנמסרה לו הודעה על כך מבעוד מועד ומבלי שניתנה לו אפשרות להיערך לכך. התובע הסביר כי בשל מצבו הכלכלי הוא לא יכול לעמוד בתשלום מלוא הסכום השנתי בתשלום אחד וביקש לשלם את קרן החוב ללא ריביות וקנסות פיגורים. ביום 22.9.2019 דחתה העירייה את בקשתו.
11. ביום 11.9.2019 קבלן מטעמה של הנתבעת הגיע למספרה ועיקל מכונת קפה וגיטרה אקוסטית. בהודעה על מתן צו למכירת מיטלטלין מעוקלים שנשלחה לתובע ביום 27.10.2019 נכתב כי: "דמי המכירה שיתקבלו יכסו את כל הוצאות הכרוכות בהליך זה לרבות: הוצאות גביה, דמי אחסון, הובלה וכד', וככל שיוותרו כספים תועבר היתרה על חשבון החוב הרשום בספרי העירייה".
12. ביום 17.11.2019 מומשו הנכסים, כל אחד מהם בסכום של 40 ₪ (סך כולל של 80 ₪). בגין עלות פעולת האכיפה חויב חשבון הארנונה של התובע בסך של 360 ₪. בנסיבות אלו, לא רק שלא נותרו לאחר מימוש הנכסים כספים לפירעון יתרת החוב, אלא שהחוב טפח בגין עלות פעולות הגבייה.
13. ביום 24.11.2019 בוצעה פעולה אכיפה נוספת על ידי קבלן מטעמה של הנתבעת ועוקל מכשיר טאבלט. בגין פעולת האכיפה חויב חשבון הארנונה של התובע בסך של 360 ₪ נוספים. התובע טען כי הטאבלט משמש אותו לצורך עבודתו וכולל מידע אישי וביקש כי הוא לא יימכר. בגין אחסנתו החודשית חויב התובע בסך של 127 ₪ לחודש. במועד הדיון עדכנה נציגת הנתבעת כי סכום החוב בגין אחסנת הטאבלט עומד על סך של 2,800 ₪ כולל ריבית והצמדה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 24.7.2022, שורה 19).
14. ביום 28.11.2019 פנה התובע לנתבעת בבקשה להגיע להסדר תשלומים לשנת 2019. לטענת הנתבעת, התובע עמד בהסדר זה באופן חלקי. הנתבעת הודיעה לתובע כי לאחר ביצוע ההסדר ניתן יהיה לשחרר את הטאבלט המעוקל בכפוף לתשלום דמי האחסון, אך הוא סירב לשלמם. ביום 6.7.2021 אישרו הגורמים המוסמכים אצל הנתבעת את מכירת הטאבלט, שטרם נמכר נכון למועד הגשת כתב ההגנה בתיק.
15. בגין ההתנהלות זו הוגשה התביעה שלפניי.

טענות הצדדים

1. לטענת התובע, הוא מתקיים בדוחק והכנסותיו לא מאפשרות לו לשלם את תשלום הארנונה במועד הנקוב בשובר. לטענתו, לאורך השנים הקפיד על תשלומי הארנונה ולא נותרו לו חובות בסיום שנת המס. לטענתו, העירייה שינתה את מדיניות גביית הארנונה באמצע השנה וללא מתן התראה, ובשל כך נוצרו לו חובות גדולים שבהם לא יכול היה לעמוד. לטענתו, מאחר שלא היה יכול לעמוד כלכלית בדרישה לשלם ריבית פיגורים על תשלומים שמועד פירעונם טרם הגיע, נקלע לחובות ולסחרור כלכלי וננקטו נגדו הליכי גבייה מנהלית אגרסיביים ובלתי חוקיים.
2. לטענת התובע, נציגי הנתבעת הגיעו למספרה בליווי שוטר וגבו ממנו סך של 535 ₪ במזומן לאחר שנהגו בו בגסות ובאיומים לנגד עיני לקוחותיו ועוברי אורח. עוד טוען התובע כי נפל פגם בעיקול גיטרה אקוסטית ומכונת קפה ששווים זניח ושמומשו בסכום נמוך בהרבה מעלויות הגבייה, וכתוצאה מכך תפח חובו במקום שיוקטן. התובע טוען כי עיקול הטאבלט, שמשמש אותו בעבודתו ומכיל פרטים אישיים אסור בהתאם לסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) וכי אין להשית עליו את הוצאות אחסונו בסך של 127 ₪ לחודש.
3. לטענת הנתבעת בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 4(ה) לחוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה, אם לא נפרעו שני תשלומים דו-חודשיים במועדם, היא רשאית לדרוש תשלום מלוא חיוב הארנונה השנתי כשתאריך תחילתו לעניין הפרשי הצמדה וריבית ביום 1.1.2019. לטענת הנתבעת, במהלך השנים התובע אינו משלם את תשלומי הארנונה במועד וצובר ריביות והפרשי הצמדה. הנתבעת טוענת כי הוסבר לתובע שהיא רשאית לדרוש ממנו את תשלום מלוא החוב השנתי בגין שנת 2019 מאחר שאיחר בתשלום שני שוברים והדבר צוין בשובר תשלום הארנונה לחודשים ינואר-פברואר 2019 ובצו הארנונה של הנתבעת. לטענת הנתבעת, נעשו לתובע פניות טלפוניות ממחלקת הגבייה בחודשים מרץ, מאי ויוני והוסבר לו החוב ומהותו, והתובע השיב "שאין לו כסף וישלם זאת רק בחודש הבא". הנתבעת מפנה לסמכותה הקבועה בפקודת העיריות לנקוט הליכי גבייה מנהלית במקרה של חוב ארנונה שכוללים תפיסת טובין, מכירתם במכירה פומבית והטלת צווי עיקול (סעיפים 310, 311, 319-320 לפקודת העיריות [נוסח חדש]). לטענת הנתבעת, התובע שילם מתוך סכום החוב את הקרן בלבד ולא עמד בהסדרי החוב עמו, וכי אינו משלם במועד וצובר חובות לאורך השנים. לטענת הנתבעת, כדי לא לפגוע בקופה הציבורית ובכלל משלמי המיסים, ננקטו נגדו הליכי גבייה מנהלית שנועדו לאפשר גבייה יעילה ולמנוע פגיעה באיתנות הפיננסית של העירייה בשל סרבנות תשלום.
4. הנתבעת טוענת שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לדון בטענות נגד חוקיות העיקול שכן אלו מצויות בסמכותו הייחודית של רשם ההוצאה לפועל. לגוף העניין טוענת הנתבעת כי טאבלט אינו מיטלטלין שמוגן מפני עיקול בהתאם להוראות סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 מאחר שאינו דרוש לתובע לצורך קיום מקצועו.
5. באשר לנזק הנתבע טוענת הנתבעת כי דרישת התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני אינה מבוססת וכי לא נגרמה פגיעה בשמו הטוב המצדיקה חיוב הנתבעת בפיצוי.

דיון והכרעה

העמדת מלוא חיוב הארנונה השנתי לפרעון מיידי

1. סעיף 274ג לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות). קובע את סמכות מועצת הרשות המקומית לקבוע מועדים לתשלום ארנונה. בהתאם לצווי הארנונה של הנתבעת, המועד לתשלום הוא היום הראשון בשנת הכספים. כך, לשנת 2019 המועד לתשלום הארנונה הוא ביום 1.1.2019.
2. סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה) קובע את סמכות הרשות המקומית לקבוע הסדר תשלומים לפרעון חוב ארנונה שנתי לתקופה של עד שנה ממועד החיוב. וזו לשונו:

"רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן – הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה".

בהתאם להוראות סעיף זה ולצווי הארנונה, מאפשרת הנתבעת למחזיקי נכסים בתחומה לשלם את חשבון הארנונה השנתי בשישה תשלומים דו חודשיים.

1. סעיף 4(ה) לחוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה קובע כי:

"לא פרע אדם במועד שני תשלומים על פי הסדר תשלומים שנעשה עמו, יתבטל ההסדר וסעיף 2 יחול על יתרת תשלום החובה".

הוראת סעיף זה מסמיכה את הרשות המקומית להעמיד לפירעון מיידי את מלוא חיוב הארנונה השנתי בתוספת תשלומי פיגורים, אם לא משולמים שני תשלומים דו חודשיים (להרחבה על הוראת סעיף 4(ה) לחוק הרשויות המקומיות ריבית והצמדה ראו: הנריק רוסטוביץ ואח' ארנונה עירונית כרך שני 1182 (מהדורה חמישית 2007); ת"מ (מחוזי חי') 13537-01-12 כדן נ' עיריית חיפה, פסקאות כג-כד (10.7.2013)).

1. עד לשנת 2019 לא יישמה הנתבעת הוראת סעיף זה. מכוח החלטת מועצת העיר שהתקבלה ביום 18.2.2019, החלה הנתבעת בשנה זו להעמיד לפירעון מיידי את מלוא החיוב השנתי כאשר לא שולמו במועד שני תשלומים דו חודשיים. משנת 2020 חזרה הנתבעת לפעול כפי שנהגה עד לשנת 2019 ואינה מעמידה לפירעון מיידי את החוב השנתי, גם אם לא שולמו שני תשלומים דו-חודשיים במועד.
2. לעירייה סמכות לשנות את מדיניותה ולהחליט על הפעלת סמכות שמוקנית לה, גם אם לא עשתה כן בעבר. הרשות אף מחויבת כחלק מעקרון הפעלת שיקול הדעת במשפט המנהלי, לשקול אם יש מקום לשנות את מדינותיה מעת לעת והיא אינה כבולה בהחלטות שקיבלה בעבר (ובעניין זה ראו פסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז בעע"מ 89/13 ‏עיריית רמת גן נ' הראל, פסקה 6 (24.2.2015), שם נקבע כי ככלל אין להכיר בהסתמכות לגיטימית של הפרט על אי גביית תשלום חובה, אשר קיימת חובה ברורה לגבותו על פי דין. וראו גם: עמ"נ (מנהליים ת"א) 63922-12-14 מזרחי נ' עירית תל-אביב-יפו (19.1.2016)).
3. עם זאת, מאחר שבמשך שנים רבות לא יישמה הנתבעת הוראה זו, החלטתה לפעול אחרת מכאן והלאה מהווה שינוי מדיניות. בהתאם לכללי המשפט המנהלי, וכחלק מחובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט, כאשר הרשות מחליטה לשנות את מדינותיה, עליה להודיע על כך די זמן מראש כדי לאפשר לפרטים שעלולים להיפגע מההחלטה להיערך לה. חובת הפרסום מקבלת משנה חשיבות כאשר ההחלטה על שינוי המדיניות של הרשות עשויה להוביל לפגיעה בהסתמכות של הפרט על המדיניות הקיימת. ובמיוחד שההחלטה על שינוי המדיניות במועצת העירייה התקבלה בפברואר 2019 והוחלה החל מיום 1.1.2019.
4. העירייה טוענת כי מסרה הודעה על כך בשוברי התשלום הדו-חודשיים שנשלחו לנישומים בשנת 2019. לשאלת בית המשפט בדיון אם ניתנה הודעה נפרדת השיבה נציגת העיריה: "בסוף שנת 2018 צורף מכתב לשובר החודשי" (עמ' 6 שורה 11 לפרוטוקול הדיון מיום 30.8.2022). המכתב לא הוצג בהליך ולא הוגש בתיק אף על פי שהנתבעת התבקשה לעשות כן בהחלטה מיום 11.9.2022. אי-הצגה זו פועלת לחובתה במישור הראייתי ומוליכה למסקנה שטענתה לא הוכחה. (ראו והשוו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).
5. בנסיבות אלו עשויה להתעורר שאלה אם הנתבעת עמדה בדרישת הפרסום והאם די בהודעה על גבי השוברים הדו-חודשיים שנשלחו לנישומים בשנת 2019. מכל מקום, אין צורך להכריע בשאלה זו במקרה הנוכחי. זאת, לנוכח נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ולנוכח הסעדים להם עותר התובע, כמפורט להלן.
6. התובע טוען כי התנהלות הנתבעת, שנכנסה למספרה בנוכחות לקוחות ועיקלה משם חפצים, פגעה בשמו הטוב.
7. בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה אם הטלת עיקול מקימה טענה ל"פרסום לשון הרע" בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) (לדיון בשאלה זו ראו רע"א 7765/11 סלפתי נ' עיריית נצרת (18.1.2012)). עם זאת, קיימת פסיקה ענפה של הערכאות הנמוכות המכירה בכך שהטלת עיקול שלא היה מקום להטילו מהווה פרסום "לשון הרע" (ראו למשל ע"א (מחוזי חי') 18723-03-17 רג'א נ' עיריית חדרה (11.12.2017) והאסמכתאות המוזכרות בפסקה 8). בבסיס ההכרה בעיקול כמקים טענה לעוולה לפי חוק איסור לשון הרע עומדת התפיסה כי מי שננקטו בעניינו הליכי גבייה והוטלו עיקולים על נכסיו, מוצג כמי שאינו פורע את חובותיו וכתוצאה מכך שמו מוכתם.
8. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון אם הליכי הגביה ננקטו בגין "חוב אמיתי", להבדיל מחוב שנוצר בשל טעות ברישומי העירייה או בשל פגם בפעולת הרשות, כגון חוב שהתיישן. בתי המשפט עמדו על כך שכאשר העיקול הוטל בגין "חוב אמיתי" שהתובע לא משלמו יש לבחון את התביעה בזהירות כדי שלא לתמרץ ולתת הכשר לאי תשלום חובות (ראו פסק דינו של כב' השופט ע' יריב בתא"מ (שלום ת"א) 7518-05-11 פישר נ' מועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה (16.9.2014)). לצד זאת, הפסיקה מכירה בכך שעל הרשות מוטלת חובת זהירות טרם נקיטת הליך עיקול כחלק מחובת ההגינות של הרשות כלפי הפרט. זאת, במיוחד כאשר מדובר בהליכי גבייה מכוח פקודת המסים (גביה), לנוכח הסמכויות הרבות הניתנות לרשות במסגרת הליכים אלו והפגיעה שהם עלולים להסב לזכויות יסוד (להרחבה ראו עת"מ (מינהליים ת"א) 39688-11-21 דרדיקמן נ' עיריית תל-אביב-יפו (15.5.2022)) (להלן: עניין דרדיקמן).
9. במקרה זה, דרישת התשלום מכוח פקודת המסים (גביה) נשלחה לתובע בסוף חודש אפריל בגין החודשים ינואר-אפריל 2019 (שמועד תשלומם חלף) וכן בגין חודשים מאי-דצמבר 2019 שהועמדו לפירעון מיידי. גם לשיטת התובע, אין מחלוקת כי במועד זה הוא לא שילם עבור ארבעה חודשים שמועד פירעונם חלף. בנסיבות אלו העירייה הייתה מוסמכת לנקוט הליכי גביה ביחס לחודשים ינואר-אפריל שמועד פירעונם חלף, גם אם נניח לצורך הדיון שהעירייה לא היתה רשאית להעמיד לפרעון מיידי את החיוב בגין חודשים מאי-דצמבר 2019, וכאמור אינני נדרשת להכריע בכך במקרה זה.
10. יתרה מכך, בחודש מאי 2019 פרע התובע את חובו רק בגין חודשים ינואר-פברואר 2019. הליכי הגבייה בפועל החלו באמצע חודש אוגוסט 2019 כאשר עד לאותו מועד לא פרע התובע את החוב עבור חודשים מרץ-אפריל 2019, למרות שעל חיוב זה התובע לא חולק. בנסיבות אלו אין לקבל את טענת התובע שננקטו הליכי גבייה בגין "חוב לא חוקי", שכן לפחות בגין החודשים מרץ-אפריל, אין מחלוקת שמדובר על "חוב אמיתי" בגינו רשאית היתה הנתבעת לפתוח בהליכי גביה.
11. אולם אין די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת פעלה כדין. במקרה זה מתעוררת השאלה, אם לאחר שהנתבעת גבתה ביום 14.8.2019 סך של 535 ₪ במזומן, אותם זקפה לטובת חודשים מרץ-אפריל, היה מקום שתמשיך בהליכי גבייה ביחס לחודשים מאי –דצמבר, שהועמדו לפירעון מיידי עוד בחודש אפריל 2019.
12. אין ספק כי חובות יש לשלם ויש לאפשר לרשות להפעיל את סמכויות הגבייה שלה כמי שאמונה על הקופה הציבורית לרווחת כלל תושבי הרשות (על חשיבות ויתרונות הגבייה המנהלית ראו רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם, פיסקה 17 (11.6.2013) (להלן: עניין כרם); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המיסים, פסקאות 27-25 (20.12.2010)). עם זאת, על הרשות להפעיל שיקול דעת טרם נקיטה בהליכי גבייה מנהלית המעניקים לה סמכויות נרחבות הכרוכות בפגיעה בזכויות יסוד. זאת, כחלק מעקרון הסבירות והמידתיות שהרשות מחויבת בפעולותיה.
13. במקרה זה מדובר על מדיניות גביית ארנונה חדשה שלא ננקטה בעבר ויישומה כרוך בהשתת עלויות כלכליות שהשלכתן על הפרט עלולה להיות משמעותית. במקרה של חייבים שמצבם הכלכלי קשה היא אף עלולה להוביל לאי יכולתם לעמוד בתשלומים שונים ולסחרור כלכלי. לפיכך, גם אם אניח לצורך הדיון כאמור כי הפרסום על שינוי המדיניות נעשה כדין, העירייה צריכה הייתה לנהוג באיפוק טרם הטלת עיקולי מיטלטלין, במקרה בו החייב לא השתמט מתשלום חובות באופן שיטתי, אלא ביקש את התחשבות העירייה בשל קושי לעמוד באופן מיידי בפירעון מלוא החיוב השנתי כולל ריבית והצמדה.

במצב דברים בו החייב פורע או מבקש לפרוע את חוב העבר וכל שנותר לגבות הוא החוב עבור חודשים "קדימה" והפרשי הצמדה וריבית, על הרשות לשקול להמתין טרם נקיטת הליכי גבייה מנהלית ולתת שהות להגעה להסדר תשלומים מידתי וסביר. זאת בפרט עת מדובר במדיניות גבייה חדשה שיושמה לראשונה באותה שנה. יש לזכור כי "הרשות היא נאמן הציבור למתן השירותים, אך את סמכויות האכיפה עליה לנצל בהגינות כלפי הפרט וזכות הקניין שלו, ולא להציק לתושבים אם בארנונה ואם בגביות אחרות; כאמור, סמכות גביה לחוד ושיקול הדעת לחוד" (עע"ם 4562/15 עיריית תל אביב-יפו נ' א.ש. נכסים ובנין (1989) בע"מ, פסקה ט' לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין (31.1.2017)) (להלן: עניין א.ש נכסים ובניין).

1. בחינת עובדות המקרה שלפניי מלמדות כי לא כך נהגה העירייה. לאחר שבחודש אוגוסט הגיעו למספרה בשעות הפעילות פקחים ושוטר וגבו 535 ₪ במזומן, פנה התובע לנתבעת בכתב ביום 28.8.2019 (על המכתב חותמת נתקבל בעירייה מיום 5.9.2019). התובע הסביר כי "חשוב לי לציין שחלילה אינני מחפש להתחמק מתשלום מיסים, וברור לי כי זו חובתי. אך עם זאת, אני בעל עסק קטן עם קשיים כלכליים רבים וכל בקשתי הינה לאפשר לי לשלם את שוברי התשלום ולהיערך עד תחילת השנה, לתשלום מראש של כל שובר ושובר". התובע ציין כי לא היה מודע לשינוי במדיניות העירייה וכי לשינוי השלכה דרמטית על מצבו הכלכלי וביקש: "כבעל עסק קטן העוסק במקצוע משך שנים, שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, אני פונה אליכם להפעיל שיקול דעת ולאפשר לי לשלם את קרן החוב, ללא ריביות וקנסות פיגורים". במועד זה, במקום לעכב את הליכי הגבייה, שלחה הנתבעת ביום 11.9.2019 מעקלים למספרה, שעיקלו מכונת קפה וגיטרה אקוסטית, ששווים זניח.
2. רק ביום 22.9.2019 השיבה הנתבעת לפניית התובע, דחתה את בקשתו, ועמדה בדווקנות על דרישתה לתשלום מיידי של מלוא החיוב השנתי כשתאריך תחילתו לעניין הפרשי הצמדה וריבית הוא יום 1.1.2019.

ביום 24.11.2019 הגיעו מעקלים פעם נוספת למספרה ועיקלו מכשיר טאבלט. ביום 28.11.2019 הגיעו הצדדים להסדר תשלומים והופסקו הליכי הגבייה.

1. מכלול הנסיבות במקרה זה מוביל למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשות ציבורית ביחסיה מול הפרט. לאחר שנפרע חוב העבר של התובע בגין חודשים ינואר-אפריל 2019, והוא פנה לעירייה בבקשה להגיע להסדר בגין יתרת החוב, היה על העירייה להמתין עם הליכי הגבייה ולתת שהות להידבר ולהגיע להסדר, כפי שנעשה בסופו של דבר בחודש נובמבר באותה שנה. זאת במיוחד כשמדובר ביישום מדיניות גביית ארנונה חדשה לה השלכות כלכליות מרחיקות לכת, ולאחר שהתובע בפנייתו ציין כי לא היה מודע לשינוי זה ולא נערך לו כלכלית. אולם הנתבעת, במקום לשקול זאת ולאפשר לו לשלם את קרן החוב, שלחה בתוך ימים ספורים מעקלים למספרה בזמן שלקוחות נכחו שם, ועיקלה נכסים ששווים זניח, כפי שיפורט להלן. בפסק הדין בעניין דרדיקמן עומד בית המשפט על כך שראוי שעירייה תשקול להגיע להסדרי חוב, גם אם מדובר בסכום נמוך יותר מסכום החוב על פני נקיטה בהליכי גבייה. פסק הדין מפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין בעע"מ 6984/14 שטרית נ' עיריית טבריה, פסקה ה' (31.8.2017): "על התועלת שיש בהיענות הרשות המנהלית להצעות פשרה המובאות לפתחה מצד חייבים או מצד ערכאות שיפוטיות, וזאת במקום עמידה דווקנית על זכויות במצבים שבהם סבורה הרשות כי היא צודקת, אף שבנסיבות העניין קיים ספק אם צדקתה תשיג את המטרות המקוות" (פיסקה 23 לפסק הדין בעניין דרדיקמן).
2. מסקנתי זו מתחזקת אף לאור שווי וטיב הנכסים שעוקלו.
3. כפי שיפורט להלן, איני מקבלת את טענת התובע כי הנכסים שעוקלו אינם ניתנים לעיקול נוכח מגבלות הקבועות בדין. אולם בנסיבות המקרה הנוכחי, בהן לאחר הביקור הראשון במספרה היה ברור שברשות התובע מיטלטלין בשווי זניח, היה על הנתבעת לשקול זאת לפני שאישרה לשלוח מעקלים לעסק פעמיים נוספות, כאשר כל כניסה של מעקלים לעסק כרוכה בפגיעה בהשפלה לנגד עיני הנוכחים במקום. זאת במיוחד כשהמעקלים נשלחו לעסק ימים ספורים לאחר שהתובע פנה לעירייה וביקש להגיע להסדר עימה.

בחינת הנכסים שעוקלו במסגרת הליכי הגבייה

1. סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל קובע מהם סוגי המיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול. סעיף זה חל על הליכי גביה מנהלית בהתאם לסעיף 11 לפקודת המסים (גביה). התובע טען כי בהתאם לסעיף זה עיקול טאבלט אינו חוקי. עוד טוען התובע כי עוקלו נכסים ששווים זניח וכתוצאה מכך רק תפח חובו.
2. טרם אבחן טענות אלו אתייחס בקצרה לטענת הנתבעת להעדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, אלא לרשם ההוצאה לפועל. אין לקבל טענה זו - במקרה זה הליכי העיקול נעשו מכוח פקודת המסים (גביה) והסמכות לדון בהם אינה נתונה לרשם ההוצאה לפועל אלא לבית משפט שלום, או בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעד הנדרש (ע"א (מחוזי חי') 3470/06 רז נ' מדינת ישראל, פיסקה 1 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (10.7.2007) (להלן: עניין רז)).
3. סעיף 22(א)(4) לחוק ההוצאה לפועל אוסר על עיקול כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו, ובלבד ששווים המוערך אינו עולה על סכום שנקבע בתקנות. תקנה 50(א) לתקנות ההוצאה לפועל תש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל) קובעת כי השווי המקסימאלי של מיטלטלין הפטורים מעיקול לפי סעיף זה הוא בסך 1,300 ₪.
4. התובע לא פירט בכתב התביעה מדוע הטאבלט חיוני לצרכי עבודתו. בעדותו בדיון השיב לשאלת בית המשפט כי הטאבלט לא משמש יומן לצרכי עבודה אלא כמחשב עם חומר אישי שלו "GMAIL, תמונות, מוזיקה". (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורה 33). וגם: "הייתי שומע משם מוזיקה, מיילים, זה מחשב. כמו טלפון". (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורה 2). אומנם התובע העיד שהטאבלט משמש את קהל לקוחותיו שמשתמשים בו בזמן שהם ממתינים במספרה. אולם גם אם אכן משמש הטאבלט כאמצעי בידור במספרה, אין מדובר בזיקה הדוקה למקצוע שמצדיקה להכיר בו כמכשיר שבלעדיו התובע לא יכול לקיים את מלאכתו (על האיזון שיש לבצע בפרשנות סעיף זה ראו פסק הדין בעניין רז, פיסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). מסקנה זו זהה אף לגבי מכונת הקפה שעוקלה ושימשה את התובע להכנת קפה ללקוחותיו. אין ספק כי עיקולה פוגע בתובע ובחוויית השירות שהוא מעניק ללקוחות המספרה, אולם כדי להכיר בנכס זה כמוגן מעיקול, יש צורך בזיקה ישירה בין המכשיר לבין המקצוע, זיקה שאינה מתקיימת במקרה זה.
5. בהתאם לסעיף 22(א)(7) לחוק ההוצאה לפועל חל איסור לעקל מחשב אישי הדרוש לחייב ובני משפחתו החיים עמו, ובלבד ששוויו אינו עולה על 1,000 ₪. הצדדים לא טענו לעניין תחולת סעיף זה במקרה שלפניי ואם טאבלט עונה על הגדרת מחשב אישי. מכל מקום, ספק אם סעיף זה חל על עיקול מחשב אישי מעסק, להבדיל מעיקול מחשב מבית מגורים. זאת לאור לשון הסעיף הנוקטת במילים "ובני משפחתו החיים עמו", שמהן אפשר ללמוד כי הכוונה לתת הגנה למחשב אישי שנועד לשימוש ביתי של החייב ובני משפחתו, בין שלצרכי לימודים, תקשורת או לצרכים חיוניים אחרים. מסקנה זו מתחזקת במיוחד לאור הוראת סעיף 22(א(4) בה דנתי לעיל, שמכוחה אפשר לקבוע, במקרים המתאימים, פטור מעיקול למחשב אישי מעסק או ממקום עבודה. התובע העיד בדיון כי מדובר בטאבלט ישן שהיה שייך לבן שלו. עובדה זו תומכת במסקנה כי במקרה זה אין מדובר בטאבלט שיש לראות בו "מחשב אישי" המוגן מעיקול בשל חיוניותו.
6. חככתי בדעתי אם מכונת קפה וגיטרה אקוסטית, שמומשו בסכום זניח של 40 ₪ לכל פריט, פטורים מעיקול בשל שווים הנמוך. סעיף 22(א)(8) קובע פטור מעיקול לנכסים ששווים המוערך נמוך מ-150 ₪ (במכירה מרצון ממוכר מרצון לקונה מרצון). במקרה זה אף על פי שהנכסים מומשו במכירה פומבית בסכום נמוך בהרבה, אי אפשר להגיע למסקנה שמלכתחילה נכסים אלו היו פטורים מעיקול בהתאם להוראת תקנה זו. התובע אף לא הציג ראיות המוכיחות כי שווים המוערך של נכנסים אלו במכירה מרצון נמוך מ-150 ₪.
7. אולם גם אם לא מדובר בנכסים ששווים המוערך נמוך מ-150 ₪, קיים קושי במימוש נכסים בסכומים זניחים, שבסופו של יום רק מעמיסים את עלויות הליך הגבייה על החייב וכתוצאה מכך החוב אינו מצטמצם, אלא גדל. זאת בפרט נוכח הפגיעה בזכויות החייב בשל כניסה לביתו ולעסקו. התובע העיד כמה פעמים בדיון שהמעקל התקשר לנציגת העירייה ומסר שאין נכסים שווי ערך במקום. לטענתו, נציגת העירייה הורתה לעקל את מה שיש. וכך העיד התובע: "הם נכנסו לתוך העסק. אמרו לי יש לך לשלם [...] חוב 4500. אנחנו חייבים לצאת מפה עם משהו. אז הוא הסתכל על העסק אמר אין מה לקחת, הוא התקשר לגל שנראה לי שהיא מנהלת ושאלה מה יש לעסק, הוא אמר יש גיטרה, היא אמרה לו קח גיטרה" (עמ' 10 שורות 19-17 לפרוטוקול הדיון מיום 30.8.2022).
8. בפסיקה ובספרות נמתחה ביקורת על השימוש בהליכי גבייה לא יעילים ובפגיעה בזכויות כתוצאה מכך (ת"א (שלום חי') 5989-06 שטרן נ' עירית חיפה, עמ' 15 (14.6.2009); פבלו לרנר "הערות על אפיון נכסים הפטורים מעיקול" עלי משפט ט 495, 501-500 (התשע"א); עמית מור "בעיות במערכת העיקול" דין ודברים א 579 (התשס"ה).

בפסק הדין בעניין רז התייחס כב' השופט י' עמית לכך שהסכומים שנקבעו בתקנות לא עודכנו ולכן הם נטולי משמעות מעשית (פיסקה 2 לפסק דינו). ולקושי הנובע מעיקול מיטלטלין ששווים נמוך אל מול הנזק הנגרם לחייב:

"אם נפרש את הסכום הקבוע בתקנות, כמתייחס לשווי הכולל של המכונות והמיטלטלין, ייתפסו ברשתו של העיקול פריטי ציוד בשווי זעום, שספק אם ניתנים למימוש בהליכי מכירת המעוקלים. למיצער, הסכום שיתקבל עבור פריטים אלו יהיה זעום וזניח (וראה תקנה 61ז הקובעת כי אם עוקלו מיטלטלין חסרי ערך או בעלי ערך פעוט, שאין במכירתם כדי לכסות הוצאות האחסון והמכירה, רשאית ועדת המכירות לנהוג בהם בכל דרך שתיראה לה). מנגד, הוצאתם של פריטים אלו מרשות החייב עשויה לגרום לו נזק כבד, ללא כל הלימה לתועלת שהזוכה יפיק, אם בכלל, ממכירתם. במצב דברים זה, כאשר ברור שהליכי ההוצאה לפועל אינם מביאים שום תועלת לנושה, העיקול ומימושו ייחשבו כשימוש לרעה בזכות". (פיסקה 4 לפסק דינו).

אמנם מאז פסק הדין בעניין רז תוקנו התקנות, אולם גם כיום הסכומים הנקובים בהם אינם ריאליים. מציאות זו אף הובילה לאחרונה ליוזמה להתקנת תקנות ההוצאה לפועל (מיטלטלין הפטורים מעיקול), התשפ"א-2021. בתקנות אלו הוצע להגדיל את שווים המינימלי של הפריטים שניתן לעקל. מדברי ההסבר לתקנות המוצעות עולה שמטרתן הפחתת השימוש בהליך עיקול מיטלטלין, צמצום הפגיעה בחייב וייעול הגבייה כך שההליך יביא להקטנת החוב ולא להגדלתו. אמנם, תקנות אלו טרם הותקנו, אך גם אם מדובר בנכסים שאינם מוגנים מעיקול על פי הדין, על הרשות מוטלת חובת זהירות טרם נקיטת הליך עיקול מיטלטלין בשל הפגיעה הקשה שעלולה להיגרם לזכויות החייבים. כחלק מהפעלת שיקול הדעת, על הרשות לבחון אם באפשרותה להגיע להסדר סביר אף ללא נקיטה בהליכי גבייה הכרוכים בפגיעה בפרט, והאם הטלת העיקולים מקדמת תכלית של גבייה יעילה ושמירה על קופת הציבור (על האיזון שיש לבצע בין האינטרס של הנושה בגבייה יעילה, לזכות החייב לקיום בכבוד ובהגנה על פרנסתו ראו רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-376 (2001); ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, נז(3) 580, 586-587 (2003)).

1. מן הכלל אל הפרט - במכלול נסיבות המקרה הנוכחי נפל פגם בהחלטת הנתבעת להמשיך את הליכי הגבייה בדרך של הטלת עיקולי מיטלטלין ששווים זניח, ולא לתת שהות להגיע להסדר עם התובע. בבסיס מסקנה זו עומדות הנסיבות הבאות, שפורטו במסגרת פסק הדין:
2. ­מדובר במדיניות גביית ארנונה חדשה שלא יושמה קודם לכן. למדיניות זו משמעות כלכלית משמעותית, עליה עמד התובע בפניותיו לנתבעת.
3. בפעולת האכיפה הראשונה שנקטה הנתבעת במספרה נלקח סכום במזומן לפירעון חוב העבר של הנתבע לחודשים מרץ-אפריל 2019. פעולות הגבייה ממועד זה יוחסו למלוא החוב השנתי שהועמד לפירעון מיידי ולהפרשי הצמדה וריבית לכל השנה.
4. בסמוך לאחר מכן התובע פנה בכתב לנתבעת וביקש להגיע להסדר תשלומים.
5. מייד, ועוד לפני שהשיבה הנתבעת לפנייתו, נשלחו מעקלים למספרה.
6. הנתבעת נתנה הרשאה לעיקול המיטלטלין, אף על פי שניתן היה לדעת, בעקבות פעולת האכיפה הראשונה שבוצעה במספרה, שאין במקום נכסי מיטלטלין ששווים משמעותי.
7. ננקטו שתי פעולות כניסה לעסק ועוקלו מיטלטלין ששווים זניח. עלות האכיפה בגין כל אחת מהפעולות נזקף לחוב. כתוצאה מכך החוב רק תפח. ומשמעותי לא פחות מכך, כל כניסה של מעקלים למספרה כרוכה בתחושות בושה והשפלה לתובע מול לקוחותיו ועוברי אורח.

­

1. מכלול הנסיבות הללו מוביל למסקנה כי בהחלטת הנתבעת להמשיך את הליכי הגבייה בדרך של הטלת עיקולי מיטלטלין, בלי לתת שהות להגיע להסדר עם התובע שפנה לעירייה ביוזמתו, נפל פגם של חוסר סבירות. זאת במיוחד שאפשר היה לצפות כי הנכסים שעוקלו לא יתרמו להפחתת החוב, אלא להפך. בנסיבות אלו נראה הנתבעת נחפזה לעשות שימוש באמצעי גבייה פוגעניים ולא יעילים. בכך הפרה הרשות את חובת ההגינות ותום הלב המוגברים ביחסיה עם הפרט (ראו והשוו: עניין א.ש. נכסים ובנין (1989) בע"מ, פסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; ע"א 8158/16 בן מנחם נ' פקיד שומה – מס הכנסה חיפה, פסקה 10 לפסק דינו (בדעת מיעוט) של כב' השופט ע' גרוסקופף (16.10.2018) (להלן: עניין בן מנחם); פסק הדין בעניין דרדיקמן, פסקאות 17-16).

מתעוררת שאלה אם הטלת עיקולים כאמצעי להפעלת לחץ על החייב, כאשר ברור כי מימוש הנכסים לא יוביל לצמצום החוב ולגבייה יעילה, הוא שיקול זר. לא הועמדה בפניי תשתית עובדתית מספקת כדי לבחון שאלה זו, וממילא איני צריכה להידרש לה לצורך הכרעה במקרה הנוכחי. עם זאת, ככל ששיקול שתכליתו הפעלת לחץ על החייב הוא השיקול המכריע בהחלטת הרשות, יש בכך כדי לעורר קושי לא מבוטל.

1. אעבור כעת לבחון את העילות והסעדים העומדים בבסיס התביעה.

עילות התביעה והסעדים המבוקשים

1. בתביעה מבקש התובע שני סעדים. הראשון - לחייב את הנתבעת לבטל את הקנסות, ריביות הפיגורים וכל הוצאות הליכי הגבייה. השני - פיצוי בסך של 13,000 ₪ בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב.
2. הסעד הראשון הוא צו עשה שאינו בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה לו (בר"ע )מחוזי ב"ש 573/01 (קלאב הוטל ניהול בע"מ נ' אדלר (2.9.2001)) (להלן: עניין קלאב הוטל). אציין כי מעבר להעדר סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לתת סעד הצהרתי כפי שביקש התובע, עולה שאלה אם מוסמך בית משפט זה לבחון על דרך של תקיפה עקיפה את החלטת הרשות על שינוי מדיניות גביית הארנונה ואופן פרסומה. כפי שציינתי לעיל, אין צורך להידרש לכך במקרה זה, שהוכרע לפי נסיבות הפרטניות. עם זאת, לנוכח האמור בפסק הדין בעניין קלאב הוטל, לנגד עיני עמדה התפיסה שעל בית המשפט לתביעות קטנות לנהוג בזהירות ובאיפוק כאשר מדובר בהכרעות הדורשות שקילת שיקולים רחבים. זאת במיוחד כאשר מדובר בהכרעות להן עשויה להיות השפעה מעבר לסכסוך הקונקרטי הנדון בתביעה הקטנה. עם זאת אעיר, בזהירות המתחייבת ומבלי לקבוע מסמרות, כי מהמכלול שהוצג בפניי מתעוררות שאלות לא פשוטות בנוגע לדרך ומועד פרסום ההחלטה על שינוי המדיניות.
3. הסעד השני לו עותר התובע הוא פיצוי כספי בסך של 13,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.
4. אין ספק שהנזק שעלול להיגרם בשל הטלת עיקול הוא רב ועלול לפגוע בשמו הטוב ובמוניטין של החייב. על כן על הרשות לאפשר לחייב לשלם את חובו ולמצות את האפשרות להגיע להסדר תשלומים, לפני שננקטים כלפיו אמצעיים פוגעניים שניתן היה להימנע מהפעלתם. חובה זו מוגברת כאשר מדובר בהליכי גבייה לא יעילים שרק מובילים לתפיחת החוב וקיים ספק באשר לתכלית ולשיקולים שהובילו לנקיטתם.
5. בהתנהלותה המתוארת לעיל הפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה כלפי התובע והתרשלה כלפיו. על העירייה היה לצפות שמדיניות הגבייה החדשה שבה נקטה לא הופנמה בקרב כלל הנישומים, ושחלקם לא מודעים לה. זאת במיוחד בקרב אלו המשתייכים לשכבות חלשות, שהנגישות שלהם למיצוי זכויותיהם פחותה. על העירייה היה גם לצפות שנישומים שסובלים מחסרון כיס יתקשו לפרוע את מלוא החיוב השנתי וכי דרישה זו עלולה להכניס אותם לסחרור כלכלי. לאחר שהתובע ביקש מהרשות לאפשר לו לשלם את קרן החוב ולהגיע להסדר תשלומים עמו, סירבה הנתבעת לכך בדווקנות ונקטה הליכי עיקול מיטלטלין פוגעניים ולא יעילים, שגרמו לצמיחה משמעותית של החוב. התנהלות זו עולה כדי התרשלות (על התרשלות הרשות המנהלית בהליכי גביית מיסים ראו פסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט ע' גרוסקופף (בדעת מיעוט) בעניין בן מנחם). שוכנעתי שבמקרה זה לו הייתה הנתבעת ממתינה עם הליכי הגבייה ובאה עם התובע בדין ודברים, אפשר היה להגיע להסדר תשלומים סביר ומידתי ללא צורך בהטלת העיקולים, שממילא נקיטתם לא תרמה לצמצום החוב, אלא להפך. בכך מתקיים יסוד הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לנזק. לתובע נגרם נזק בשל התנהלות העירייה ומשכך מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות (ראו והשוו: תא"מ (שלום אי') 5048-11-12 ביטון נ' עיריית איילת, פסקאות 32-33 (7.8.2014) (להלן: עניין ביטון); תאמ (שלום חי') 2150-01-14 דויטש נ' עיריית חיפה, פסקאות 34-39 (31.5.2015); ת"א (שלום ב"ש) 35169-06-14 אלעוקה נ' מועצה מקומית ערערה בנגב, פסקה 47 (15.11.2015) (להלן: עניין אלעוקה); ת"ק (ת"א) 43423-05-15 איילון נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקה 8 (21.2.2016) (להלן: עניין איילון); ת"א (שלום י-ם) 31543-10-17 גרינבוים נ' עיריית ירושלים, עמ' 17-20 (22.10.20) (להלן: עניין גרינבוים)).
6. באשר לנזק – לטענת התובע התנהלות העירייה הסבה לו נזק בגין השתת עלות פעולות האכיפה ואחסון הטאבלט. התובע טרם שילם רכיב זה, ובתביעה לא עתר להשבה, אלא לסעד הצהרתי המורה על ביטולו. סעד זה, כמפורט לעיל, אינו בסמכותי ואיני נדרשת לו. כיוון שכך, אף איני דנה בטענת הנתבעת שהייתה לתובע אפשרות להקטין את נזקו ולצמצם את עלויות האכיפה והגבייה שהושתו עליו.
7. התובע עותר לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב. לאחר ששקלתי את הדברים מסקנתי היא שהתנהלות העיירה כמכלול בפרשה כולה הסבה לתובע נזק לא ממוני בגינו יש לפסוק פיצוי. ראשית, הנתבעת מיהרה לנקוט הליכי עיקול מיטלטלין ומימשה נכסים ששווים זניח, אך הם בעלי משמעות לתובע ולעסק, כפי שהוא העיד בפניי. שנית, מעקלים מטעם העירייה הגיעו בשלוש הזדמנויות שונות למספרה, בשעות העבודה כשלקוחות נכחו במקום. אין ספק שכל ביקור של מעקלים, בליווי שוטר, גורמים להשפלה ולמבוכה לאדם כלפיו ננקטים הליכים אלו. הבושה וההשפלה גדלים כאשר הדבר נעשה לנגד עיניהם של עוברי אורח ובנוכחות לקוחות ששהו במספרה באותו זמן.

וכך תיאר זאת התובע בעדותו בפניי: "היה לי סכום 500 ומשהו. תכננתי לסגור חוב. התקשרתי. הלקוחות היו תמיד. זו שכונה קטנה נווה צדק זה עסק קטן. שולחים אלי ילדים קטנים. יש לי שם טוב כולם אוהבים אותי רואים הצטברות של פקחים ושוטר". (עמ' 10 שורות 13-11 לפרוטוקול הדיון מיום 30.08.22). וגם: "4 אנשים, מגבניק, אוטו כזה, בלגנים, לקוח יושב באמצע, לקוח אמר אני לא רוצה שזה מה שיקרה". (עמ' 10 שורות 16-15 לפרוטוקול הדיון מיום 30.08.22).

1. לסיכום נקודה זו - התובע הפעיל מספרה שכונתית קטנה. הוא מוכר בשכונה, הורים שלחו את ילדיהם להסתפר במספרה ובזמן שהמתינו לתורם הם צפו בסרטים או שיחקו בטאבלט שעוקל. מכונת הקפה שעוקלה שימשה אותו להכנת קפה לקהל לקוחותיו. עיקול נכסים אלו לא רק שלא תרם לצמצום החוב בשל שווים הנמוך, אלא הוביל לפגיעה בתובע ובשירות שנתן ללקוחותיו. על הרשות לזכור בכל עת כי לסמכויות הגבייה הרחבות שנתונות לה עלולה להיות השלכה משמעותית על החייב. "כידוע, עם הסמכות באה האחריות, וכרוחב הסמכות כך כובד האחריות" (עניין א.ש. נכסים ובניין, בפסקה 24 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). פעולה של כניסה לעסק ועיקול מיטלטלין בליווי כוח שיטור, באמצע היום, ובנוכחות אנשים היא פוגענית ביותר. היא גורמת למהומה, לבהלה ולפחד בקרב הנוכחים במקום ועלולה להרתיע את הלקוחות מלשוב למספרה פעם נוספת. לגרום להורים לחשוב שוב לפני שישלחו לשם את ילדיהם לבד. פעולה זו עלולה לפגוע פגיעה קשה, לעיתים בלתי הפיכה, באמון ובשם שהתובע בנה לעצמו בשכונה וכתוצאה מכך בפרנסתו. כאשר אין זו כניסה חד פעמית לעסק, אלא שלוש כניסות נפרדות, בשלושה מועדים שונים, הפגיעה מתעצמת לאין שיעור. במקרה שלפניי השתכנעתי שהנתבעת לא שקלה עד תום את המשמעות הקשה שיש לנקיטה בהליכי הגבייה אל מול החלופות שעמדו בפנייה וכי "האצבע הייתה קלה על הדק הליכי הגבייה".

מאחר שלגבי שתי פעולות אכיפה שננקטו קבעתי כי היה מקום להמתין טרם נקיטתן, זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם בגינן.

1. באשר לגובה הפיצוי - בחינת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין עיקולים שלא כדין משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו ובפסיקה לא נקבע רף אחיד ממנו ניתן להקיש במקרה זה (לסקירה של דוגמאות לסכומים שנפסקו בהליכים שונים ראו עמ' 32-34 לפסק הדין בעניין גרינבוים, באותו מקרה פסק בית המשפט פיצוי בגין הטלת עיקול שלא כדין בסך של 20,000 ₪). בעניין כרם פסק בית המשפט המחוזי פיצוי בסך של 10,000 ₪, ובית המשפט העליון מצא אותו סביר. בעניין ביטון נפסק פיצוי בסך של 35,000 ₪. באותו מקרה קבע בית המשפט כי נפלו פגמים רבים בהתנהלות העירייה מול התובע וכי הטלת עיקולים על חשבונות הבנק של התובע, שהוא עורך דין במקצועו, פוגעת במוניטין שלו ובפרנסתו. בעניין אלעוקה נפסק פיצוי בסכום של 4,500 ₪ בגין נקיטה בהליכי גבייה מנהלית בטרם חלפו המועדים שנקבעו לכך בדין. בעניין איילון נפסק פיצוי בסך של 2,500 ₪. במקרה זה נקבע כי הפגיעה שנגרמה היא של אי נעימות והקדשת זמן להתכתבות עם הנתבעת בלבד ולכן מדובר בפגיעה ברף הנמוך.
2. במקרה שבפניי, על רקע מכלול הפרשה כולה כמפורט לעיל ועל בסיס השוואה למקרים שנסקרו לעיל, אני מוצאת שהפיצוי הראוי בנסיבות העניין הוא בסך של 10,000 ₪. אין צורך להכריע אם פיצוי זה ניתן מכוח חוק איסור לשון הרע או מכוח עוולת הרשלנות. מדובר בתשתית עובדתית אחת בגינה נפסק הפיצוי בהתאם לשיקול הדעת של בית המשפט בקביעת גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני (ובעניין זה ראו האמור בפסקה 28 לפסק הדין בעניין כרם).
3. סיכומם של דברים – הנתבעת תשלם לתובע סך של 10,000 ₪. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.274ג.  המועצה רשאית לקבוע מועדים לתשלום הארנונות הארנונה.

 מיום 1.4.1968

275. שיעורי הארנונה יכולים להיות שונים לגבי סוגים שונים של נכסים או חלקים שונים של תחום העיריה, ומודרגים לפי שימושם של הנכסים.ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ג, 28 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

תיקון מס' 8

ס"ח תשכ"ח מס' 525 מיום 4.4.1968 עמ' 53 (ה"ח 764)

275. (א) שיעורי הארנונות הארנונה יכולים להיות שונים לגבי סוגים שונים של נכסים או חלקים שונים של תחום העיריה, ומודרגים לפי שימושם של הנכסים.

(ב) שיעורי ארנונת הרכוש המוטלת על אדמת בנין יכולים להיות מודרגים גם לפי שטחם הכולל של כל הנכסים או שוויין הכולל של כל אדמות הבנין הרשומים על שם אותו בעל; לענין סעיף זה, רואים נכס כרשום על שם אותו בעל, אף אם הוא רשום על שם חברה שהשליטה עליה – כמשמעותה בסעיף 76 לפקודת מס הכנסה – נתונה בידי חמישה אנשים, לכל היותר, שאותו בעל הוא אחד מהם.

מיום 1.1.1993

תיקון מס' 47

ביטול סעיף 275

הנוסח הקודם:

שינויים והדרגה בשיעורי הארנונה