1. בפני בקשה לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א 1961 ולהורות על ביטול השבתה מנהלית של רכבו של המבקש.
2. על פי ההזמנה לדין וכתב אישום (דו"ח מס' 11250685747 ) ביום 1.5.22 בשעה 08:19 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב משא פתוח מנוף אחורי שמספרו 8476752 (להלן- "הרכב") בכביש 4 כניסה צפונית לאשקלון כשהוא מוביל מטען ברכב, כאשר משקלו הכולל של הרכב 39,382 ק"ג, משקל העולה על המשקל הכולל המותר של הרכב שהוא 32,000 ק"ג, עבירה לפי תקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה.
3. ביום 1.5.22 הורה השוטר גילקוב על השבתת הרכב למשך 30 יום ועתה עותר בפני המבקש לבטל את החלטת השוטר.
4. ב"כ המבקש נימק את בקשתו בכך שהמבקש אדם מבוגר, ברכב לא נעברה מעולם עבירת משקל, המבקש עצמו מזה 16 לא ביצע עבירת משקל, המבקש אמור לפנות שטח מסויים אחרת צפוי לקנס מנהלי בסך 600,000 ₪, ועל כן זקוק בדחיפות לרכבו.

עוד נטען כי ההליך המנהלי היה פגום שכן השוטר שהחליט להשבית את רכבו הוא עד ראיה בתיק, ובכך יש משום פגם אשר יש בו להביא לבטלות ההחלטה (הוצגה פסיקה). לאור כל האמור, ביקש ב"כ המבקש לבטל את ההשבתה.

1. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, הציגה את תיק החקירה לבית המשפט, טענה שבשלב מקדמי זה די בראיות גולמיות, וכאלו יש בתיק. הפנתה לכך שהמבקש חרג ב – 23.1% מהמשקל המירבי המותר, הפנתה לחומרת העבירה, לסיכון הפוטנציאלי הכרוך בנהיגה ברכב עם משקל עודף, לדבריה המבקש לא עשה כל שביכולתו להימנע מביצוע העבירה ואין הצדקה להתערב בשיקול דעתו של השוטר שהורה על ההשבתה.

לעניין הסמכות להשבית על ידי השוטר שראה העבירה, הפנתה המשיבה להוראת החוק הקובעת במפורש את סמכותו של השוטר.

דיון

1. תיק החקירה הועבר לעיוני.

מעיון בתיק החקירה עולה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לשלב זה של הדיון.

התשתית הראייתית כוללת דוחות של השוטרים שאכפו את העבירה, דוחות שקילה של הרכב, ומסמכים המלמדים על תקינות המשקל. די בכך בשלב זה של הדיון. לא מצאתי להרחיב מעבר לאמור שכן ב"כ המבקש לא חלק על קיומה של תשתית ראייתית מספקת.

לא נפל פגם בהליך המנהלי

1. כאמור, ב"כ המבקש טען לפגם בהליך המנהלי בכך שהשוטר שהורה על ההשבתה הוא עד ראיה בתיק.

ב"כ המבקש הפנה לע"ח (ב"ש) 39449-12-11 מדינת ישראל נגד אבו לבן (9.1.2012), שם נערך שימוע על ידי קצין שהוא עד ראיה בתיק. כב' הנשיא יוסף אלון (כתוארו אז) קבע שם כי קצין משטרה שהיה עד ראיה לא יכול לערוך שימוע לנהג. [לגישה הפוכה ראו ב"ש (מחוזי נצרת) 3550-04 מדינת ישראל נגד אבו סלאח עלי (22.12.2004). ראו גם בש"פ 267/05 אוריאל מרמור נגד מדינת ישראל (13.1.2005)].

אלא שהפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקש אינה רלוונטית לפרשה שפני, שכן הפסיקה האמורה דנה בסמכות קצין לערוך שימוע בהתאם לסעיף 47 לפקודת התעבורה.

בענייננו, רכבו של המבקש הושבת מכח סעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה וסעיף 47 לא חל.

1. סוגיית השימוע בכל הנוגע להשבתת רכב בגין עבירות משקל עודף נדונה לא אחת בבתי המשפט ואף הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון.

בית משפט קמא בבפ"מ (אשדוד) 67-06-17 סלאימה נ' מדינת ישראל (19.6.17) דן באריכות בסוגיית השבתת כלי רכב בעבירות משקל, והורה שם על ביטול ההשבתה שכן השוטר שהשבית הרכב לא ערך שימוע. הגם שהמשיבה לא הגישה ערר על החלטה זו, סוגיית עריכת השימוע נדונה מאוחר יותר בתיק אחר בעניינה של מצדר בע"מ.

בית משפט קמא בהחלטתו בתיק בא"ש(אשדוד) 13792-06-17 מצדר בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (2.7.17) לא נדרש לשאלת חובת השימוע וזהות מבצעו של השימוע, שכן סוגיה זו לא הועלתה בפניו. בית המשפט שם דחה את בקשת המבקשים להחזיר את הרכב מהנימוקים שפורטו בהחלטה. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי.

בע"ח (באר שבע) 8476-07-17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל (9.7.17). בית המשפט המחוזי (כב' הש' משניות) התייחס לעניין השימוע וקבע:

"באשר לטענה בדבר אי קיומו של הליך השימוע, לא מצאתי ממש בטענה זו, ושני טעמים בדבר. הטעם האחד הוא פורמלי, מפני שטענה זו לא הועלתה ע"י ב"כ העוררים בבית משפט קמא, ולכן לא היה מקום להעלות טענה זו לראשונה בעת הדיון בערכאת הערעור, ודי בטעם זה כשלעצמו כדי לדחות את הטענה.

אולם דין הטענה להידחות גם לגופו של עניין: מפני שהמחוקק לא קבע כי קיימת חובת שימוע טרם החלטת שוטר על איסור שימוש לפי סעיף 57 א(א)(1) לפקודה. זאת, בשונה מהחלטה מנהלית על שלילת רישיון נהיגה של נהג, בהתאם לסמכות הקיימת לקצין משטרה בסעיף 47 לפקודה. ההבדל בין הפרוצדורה שקבע המחוקק בסעיף 57א לפקודה ביחס להחלטה על איסור שימוש ברכב, ובין הפרוצדורה שנקבעה בסעיף 47 לפקודה ביחס להחלטה על שלילת רישיון נהיגה של הנהג, מלמד על הסדר שלילי בעניין זה ולא על לקונה. לכן לא ניתן לטעון כי נפל פגם כלשהו בהחלטתו של השוטר בנסיבות שלפנינו.

למעלה מן הצורך אציין כי גם בהנחה שזכות השימוע היא זכות חוקתית (ראו על כך בג"ץ 3368/10 משרד האסירים הפלסטינים נ' שר הביטחון )פורסם בנבו, 6.4.2014) פס' 52), לא מן הנמנע כי זכות זו מתקיימת גם בהליכים שלפי סעיף 57א לפקודה, במסגרת האפשרות לפנות לבית המשפט, ולבקש את ביטול הצו.

העוררים אכן עשו שימוש בזכותם על פי סעיף 57ב לפקודה, ופנו לבית המשפט בבקשה לבטל את הצו. בית המשפט שמע את טיעוניהם, והחליט לדחות את הבקשה, מפני שלא שוכנע כי העוררת 1 עשתה כל שניתן בכדי למנוע את ביצוע העבירה, כנדרש לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה. "

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון במסגרת רע"פ 5608/17 מצדר בע"מ נ' מדינת ישראל (17.7.17). בית המשפט העליון (כב' הש' ד. קרא) דחה את הבקשה וקבע:

"טענתה של המבקשת בדבר הפרת חובת השימוע נדונה ונדחתה לגופה בבית המשפט קמא. כפי שנפסק, המחוקק קבע הסדר ייחודי למקרים של משקל חורג ברכב, המסמיך שוטר – ולאו דווקא קצין משטרה, בניגוד לטענת המבקשת – להורות על איסור מיידי של השימוש ברכב (סעיף 57א(א)(1) לפקודה) תוך הטלת חובה למתן הודעה לבעל הרכב על איסור השימוש (סעיף 57א(ד)(1) לפקודה) וקביעת מנגנון ביקורת המקנה לקצין משטרה או לבית המשפט לבטל את האיסור בהתקיים תנאים מסויימים (סעיפים 57א(ה) ו-57ב(ב) ו-(ג) לפקודה). וזאת, כפי שציין בית המשפט קמא, בשונה מן המנגנון הקבוע בפקודה לפסילת רשיון נהיגה (סעיף 47 לפקודה).

עיון בהצעת החוק מלמד כי הצורך בהסדר ייחודי נבע מרצון להילחם בתופעה של ריבוי תאונות הדרכים בהן מעורבים כלי רכב מסחריים הנושאים מטען עודף, בשל הסכנה הרבה הגלומה בהן (ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 44) (איסור נהיגה ברכב מסחרי עם עומס יתר), התשנ"ז-1997, הצ"ח 2609 (26.3.1997)."

1. הנה כי כן, מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי השוטר שראה העבירה הוא זה שמוסמך להורות על ההשבתה וזאת אף מבלי לערוך שימוע.

בחומר החקירה שהוצג לעיוני אין כלל אינדיקציה לכך שנערך לנהג שימוע, אך כאמור, בהתאם לפסיקה, אין חובה לעשות כן.

לאור פסיקת בית המשפט העליון שצוטטה לעיל, אין בידי לקבל את הטענה כי נפל פגם בהליך המנהלי.

נסיבות אחרות

1. סע' 57 ב לפקודת התעבורה מאפשר לבית המשפט לבטל צו איסור שימוש, אם הוכח, כי הרכב נלקח מבעליו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, או כי הנהג פעל בניגוד להוראות בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

המבקש הוא בעל הרכב ועל כן בעניינו לא מתקיימים התנאים הללו.

כמו כן, סעיף קטן (ג) מסמיך את בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת האיסור, בנסיבות אחרות המצדיקות זאת: "ולענין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

1. הנסיבות שהוצגו בפני, אינן מצדיקות לטעמי ביטול ההשבתה. עסקינן בחריגה משמעותית במשקל .
2. הגם שמזה שנים רבות למבקש אין הרשעות קודמות בעבירות של חריגה מהמשקל, וגם אם כפי שטען ב"כ המבקשת הרכב לא היה מעורב בעבר בעבירות משקל אין בכך כדי להצדיק קיצור בתקופת ההשבתה.

עניין דומה נדון בע"ח (באר שבע) 36865-03-21 מדינת ישראל נ' פרחן (17.3.21) ובית המשפט המחוזי (כב' הש' עדן) ציין במפורש כי:

"ההחלטה על איסור שימוש הינה החלטת רשות מינהלית, והביקורת של בית המשפט במסגרת סעיף 57ב לפקודת התעבורה הינה בהתאם לעילות הביקורת במשפט המינהלי. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המינהלית אשר הטילה את האיסור, והבחינה הינה של סבירות ההחלטה ועמידתה בהוראות החוק והכללים המינהליים."

הגם שבעניינו של פרחן היה מדובר בנאשם ובבעל הרכב שלא נרשמו לחובתם עבירות משקל קודמות, ובגרור ונגרר שלא היו מעורבים בעבירות משקל קודמות, בית המשפט המחוזי לא מצא כי יש בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטת הרשות המנהלית.

1. באשר לאילוצים של המבקש לפנות שטח מסויים כדי לא לקבל קנס מנהלי – הרי את הפינוי ניתן לעשות גם באמצעות רכב אחר. אמנם – הדבר כרוך בעלויות, אך כפי שנקבע לא אחת – מטרתה של ההשבתה המנהלית היא הרתעתית, וגם עלויות שנגרמות כתוצאה מההשבתה הן חלק מההרתעה.
2. סיכומו של דבר – לא מצאתי הצדקה לבטל ההשבתה או לקצרה.
3. הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד אייר תשפ"ב, 15 מאי 2022, במעמד המשיבה .