1. לפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת כוכבה לוי) מיום 13.3.22 בת"א 6291-06-18 לפיו נדחו תביעת המערערת ותביעה שכנגד שהגישה המשיבה.

2. ביום 4.6.18 הגישה המערערת תביעה כספית נגד המשיבה על סך 289,741 ₪ בגין כספים המגיעים לה מכוח חוזה פאושלי שנכרת ביניהן ביום 1.1.2017 (להלן: "ההסכם") לביצוע עבודות חשמל ע"י המערערת בפרויקט בניה - 2 מגדלי מגורים בגובה 13 קומות. סה"כ 97 יחידות דיור + 11,000 מ"ר מסחר וחניון.

עיקרי ההסכם:

תקופת העבודה נקבעה ל – 36 חודשים מיום החתימה על ההסכם.

נקבע כי ההתקשרות היא בתנאי עסקה "פאושלית" כך שסכום התמורה שנקבע יכלול את עלות כל העבודות עד להשלמתן המלאה (סעיף 11.3 להסכם).

ערך ההסכם (ללא מע"מ) - 5,400,000 ₪.

הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בהסכם:

סעיף 11.1 - "תמורת ביצוע העבודות במועדן ובמלואן כאמור בהסכם זה, ישלם המזמין לקבלן את התמורה כמפורט בנספח "א'" ובנספח "א'(1)" במועדים ובתנאים המפורטים בנספחים הנ"ל (להלן: "התמורה"), ואשר תשולם בהתאם לביצוע העבודות בפועל, לאחר שיבדקו ויאושרו לתשלום ע"י המנהל".

סעיף 13.5 - "הופסקה העבודה לצמיתות שלא עקב אחד האירועים המפורטים בס"ק 13.1 לעיל, ישלם המזמין לקבלן את התמורה המתייחסת לאותו חלק מהעבודה שבוצע בפועל על ידי הקבלן ואשר אושרה על ידי המפקח תוך 30 יום".

נספח א'1 הוא "לוח התשלומים לעבודות חשמל". מצוינים בו חלקי הפרויקט – בנין A (2,000,000 ₪), בנין B (2,000,000 ₪), מרתפים ומסחר (1,200,000 ₪). תשלומים חולקו ל – 36 חודשים.

3. בכתב התביעה נטען כי הצדדים הסכימו כי אופן התשלום יבוצע כך שהמשיבה תשלם למערערת תשלום חודשי קבוע של 1/36 מהתמורה הפאושלית של חלק הפרויקט המבוצע בפועל על ידה – 61,000 ₪ + מע"מ כך שבתום 36 חודשים שהוקצבו לביצוע העבודות המערערת תקבל את מלוא התמורה וכך נהגו הצדדים.

המערערת הגישה חשבונות לתשלום עבור 6 החודשים הראשונים. החשבונות נבדקו ואושרו ע"י המפקח ושולמו לה עפ"י תנאי ההסכם. סה"כ 366,000 ₪.

עקב מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים המערערת לא הגישה דרישת תשלום עבור החודש השביעי – 11/17.

נטען כי המערערת מילאה אחר כל התחייבויותיה עפ"י ההסכם אולם עבודות הבניה באתר שמהוות תנאי הכרחי לביצוע עבודות החשמל עוכבו ע"י המשיבה מטעמים שונים והמערערת נאלצה לבצע עבודות חשמל רק במתקן הזמני ובמבנה A וכל שאר עבודות הבניה בפרויקט עוכבו. כמו כן הפרויקט נוהל ע"י מנהל הפרויקט באופן כושל.

כתוצאה מכך התשלומים החודשיים יתקבלו רק תמורת ביצוע בנין A, כך שלא יכסו את הוצאותיה ויגרמו לה הפסדים

סוכם עם המשיבה והמפקח כי המערערת תפסיק את עבודתה והמשיבה תשלם לה סך של 100,000 ₪ כפשרה + מע"מ וכן תשלים את סכום המע"מ בסך 9,800 ₪ שלא שולם עבור עבודות חודש 9/2017.

נטען כי המשיבה המציאה חוות דעת מהנדס שאינה מבוססת על עובדות נכונות ולכן מסקנותיה שגויות.

לטענת המערערת התשלומים המגיעים לה עפ"י ההסכם הם כדלקמן:

1. תמורה עבור 8 חודשי עבודה מאפריל עד נובמבר 2017 (כולל) שאושרו ע"י המפקח עד הפסקת העבודה. סה"כ 570,960 ₪ (כולל מע"מ)
2. לפי חוות דעת המהנדס מטעם המשיבה וככל שיש לשלם למערערת לפי ביצוע בפועל, המערערת ביצעה 30% מהמתקן הדירתי והציבורי בבנין A יש לשלם לה סכום כולל של 608,400 ₪ (כולל מע"מ)

המשיבה שילמה למערערת 327,425 ₪.

לאור האמור לעיל על המשיבה לשלם לה (לפי התחשיב הגבוה) סך של 280,975 ₪.

יש לצרף לכך הפרשי מדד תשומות הבנייה וסה"כ – 289,741 ₪ (כולל מע"מ).

4. בכתב ההגנה טענה המשיבה כי המערערת נטשה את עבודתה בפרויקט ללא הסכמה, כי אם תחת הודעה חד צדדית מטעם המערערת בשל טעות בכדאיות העסקה והמערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית. נטען כי העבודות נמשכו לכל היותר 6 חודשים.

לפי חוות הדעת שצורפה ונערכה בזמן אמת, עבודתה של המערערת מסתכמת בסך 216,000 ₪ (כולל מע"מ) והיא קיבלה 327,425 ₪ כך שממילא המערערת חייבת כספים למשיבה. התמורה ששולמה למערערת ניתנה לה גם בגין התחייבותה לאחריות בדק ותיקון ליקויים ולכן נדרש החזר למשיבה בגין שווי התחייבות זו.

כמו כן לכל היותר זכאית המערערת לשכר בגין העבודה שביצעה בפועל, בהתאם להערכת מומחה וממילא אינה זכאית לשכר מלא בגין 6 חודשים של תקופת ההתקשרות.

5. כתב תביעה שכנגד הוגש ביום 5.9.18 ע"י המשיבה נגד המערערת במסגרתו נטען כי המשיבה זכאית לסך של 110,974.5 ₪ שהוא סכום ההחזר לפי קביעת המומחה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כמו כן סך של 52,650 ₪ ו – 91,529 ₪ עבוד שווי אחריות בדק וליקויים (בהתאמה). סך של 50,000 ₪ בגין נזקים בלתי ממוניים.

המערערת הגישה כתב הגנה לתביעה שכנגד.

6. בבימ"ש קמא התקיימו שני דיוני הוכחות בימים 21.5.20 ו – 26.5.20 במסגרתם העידו עדי הצדדים – ברוך כהנא מנכ"ל המערערת, אלעד בן בסט - המומחה מטעם המשיבה, דוד אזולאי – מנכ"ל המשיבה ואליהו אמזלג – מפקח מטעם המשיבה.

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, ביום 13.3.22 ניתן פסה"ד לפיו נדחו התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, ללא צו להוצאות.

7. פסק דינו של בימ"ש קמא:

א. באשר לתביעה העיקרית:

(1) בימ"ש קמא עמד על כך שאין מחלוקת, כי התובעת לא השלימה את העבודות שהתחייבה על פי הסכם ובחלוף מספר חודשים מתחילת העבודות, הפסיקה לחלוטין את ביצוע עבודות החשמל.

המחלוקת היא בנוגע לתמורה לה זכאית התובעת עבור עבודות החשמל שהתבצעו על ידה עד מועד עזיבתה.

נקבע כי אין צורך להידרש לנסיבות שהביאו להפסקת העבודה ע"י התובעת שכן המנגנון לעניין אופן חישוב התמורה במקרה בו הנתבעת מחליטה להביא להפסקת עבודות התובעת וגם במקרים בהם הופסקה העבודה שלא ביוזמת הנתבעת זהה – התמורה שהתובעת זכאית לקבל היא עבור החלק היחסי של העבודות שבוצעו עד להפסקת העבודה ושאושרו ע"י המפקח (סעיף 13.5 להסכם).

(2) לא התקבלה טענת התובעת לפיה יש לערוך את התחשיב לפי התשלום החודשי שנקבע בהתאם לתמורה הכוללת עפ"י החוזה הפאושלי הואיל והיא אינה מתיישבת עם המנגנון שקבעו הצדדים למקרה של הפסקת עבודה. הצדדים ציינו במפורש כי התחשיב יבוצע לפי "אותו חלק מהעבודה שבוצע בפועל" מבלי שהתייחסו לתשלומים ששולמו ולכן יש לבדוק מהו החלק היחסי שביצעה התובעת בפועל ושאושר ע"י המפקח ולאחר מכן לקבוע מהי התמורה עבור חלק יחסי זה.

(3) בימ"ש קמא הגיע למסקנה, שמתוך הראיות שהציגה התובעת לא ניתן לקבוע מהו החלק היחסי של העבודות שבוצעו בפועל עד למועד הפסקת העבודות, שכן עיקר טענות התובעת התבססו על התשלומים החודשיים ששולמו וכפי שנקבע לעיל, אלו נקבעו בהתבסס על הסכום הכולל של התמורה בגין הפרויקט בהנחה של השלמת הפרויקט ואינם מלמדים על היקף וסוג העבודות שבוצעו בפועל.

צוין כי בסעיף 13.5 לא נקבע מנגנון לאופן החישוב שיבוצע לחלק היחסי של העובדות שבוצעו בפועל עד מועד הפסקת העבודה ושאושרו ע"י המפקח .

(4) התובעת קיבלה תשלום בסך של 327,425 ש"ח עפ"י התשלומים החודשיים שנקבעו בהסכם. נקבע כי על מנת להוכיח שהיא אכן זכאית לתשלום נוסף בסכום של 289,741 ש"ח כפי שנתבע על ידה, עליה להציג תשתית עובדתית ברורה ומפורטת של כל העבודות שנעשו על ידה ואושרו על ידי המפקח ולערוך תחשיב של מכלול העבודות. התובעת לא עמדה בנטל זה, ועל כן נדחתה תביעה התובעת לתשלום נוסף.

ב. באשר לתביעה שכנגד:

(1) נקבע כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת שכנגד - המשיבה בנוגע להשבת כספים ששולמו לנתבעת שכנגד.

לא התקבלה טענת התובעת שכנגד לפיה התשלומים החודשיים שהועברו לנתבעת שכנגד אינם תואמים את היקף העבודות שבוצע בפועל ומאחר שבדיקת המהנדס בן בסט שהוזמנה לבקשת המפקח העלתה שעלות העבודות שבוצעו בפועל עד סיום עבודות הנתבעת שכנגד בפרויקט נמוכה מהתשלומים ששולמו לנתבעת שכנגד, על בסיס המנגנון שנקבע בהסכם למקרה מעין זה, נדרשת הנתבעת שכנגד להשיב את התמורה ששולמה ביתר.

בימ"ש קמא התייחס לסעיפים 13.5 ו – 11.1 להסכם וקבע:

"אמנם בדיון לעיל, הגעתי למסקנה כי התשלומים החודשיים אינם יכולים לשמש לצורך התמורה שזכאית לקבל הנתבעת שכנגד שכן במסגרת דרישות התשלום לא פירטה הנתבעת שכנגד את העבודות שביצעה בכל אחד מהחודשים .לכן ,דרישות אלה אינן יכולות לשמש כראיה לעבודות שבוצעו בפועל .ברם, מנגד אין התובעת שכנגד יכולה להתעלם לחלוטין מאישורי המפקח שניתנו מדי חודש בחודשו ושיש להניח כי הנתבעת שכנגד הסתמכה על תשלומים אלה לצורך ביצוע עבודותיה וכעת לדרוש בדיעבד את השבת חלק מהכספים בטענה שהתשלומים ניתנו ללא בדיקה של המפקח ואישוריו אינם מהווים ראיה לביצוע העבודות בפועל, בניגוד לאמור בסעיף 11.1 להסכם הפאושלי שבין הצדדים".

(2) טענת התובעת שכנגד בתביעה שכנגד שיש לחייב את הנתבעת שכנגד בתשלום בגין התחייבותה למתן אחריות בדק ולתיקון ליקויים בסיום העבודות נדחתה אף היא.

(3) בימ"ש קמא הגיע למסקנה לפיה התובעת שכנגד אינה זכאית לתשלום נוסף מעבר לחלק היחסי שעוכב ע"י התובעת שכנגד מתוך התשלומים ששולמו לנתבעת שכנגד בתקופה שבה עבדה הנתבעת שכנגד בפרויקט.

(4) בימ"ש קמא דחה את טענת התובעת שכנגד לפיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים: הפסד זמן, פגיעה בשמה הטוב ועוגמת נפש .

(5) לאור האמור לעיל, בימ"ש קמא דחה את התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, ללא צו להוצאות.

8. תמצית טענות המערערת :

א. בימ"ש קמא טעה כשדחה את טענת המערערת לפיה במקרה של הפסקת עבודה בנסיבות של סעיף 13.5 להסכם יש לערוך את תחשיב התמורה המגיעה לה לפי תשלום חודשי קבוע בהתאם לתמורה הכוללת עפ"י החוזה הפאושלי. לחלופין לפי 30% מהעבודות שביצעה בפועל במתקן הדירתי והציבורי בבניין A בתוספת חלק העבודות הזמניות שביצעה.

קביעת בימ"ש קמא לפיה חישוב התמורה בנסיבות אלו, אינה מתיישבת עם המנגנון שקבעו הצדדים למקרה של הפסקת עבודה לפני השלמת הפרויקט שגויה.

נטען כי לפי סעיף 13.5 אין צורך במדידת הכמויות וזאת בשונה מסעיף 13.2, אלא רק בחישוב התמורה המתייחסת לאותו החלק של העבודה שביצע הקבלן עד הפסקת עבודתו. אותו חלק מהעבודה שביצעה התובעת בפועל באופן יחסי מהעבודה הכוללת הינו 8 חודשי עבודה מתוך 36 חודשים אותם התחייבה לבצע.

בימ"ש קמא שגה כאשר לא ייחס חשיבות לקביעה, האם הפסקת עבודת המערערת נעשתה בהסכמה. אם הפסקת העבודה נעשתה בהסכמה ועד אז לא היו למפקח כל טענות ביחס לתובעת. נהפוך הוא – רצה שהתובעת תמשיך לעבוד. הרי המסקנה היא שכל עבודות התובעת עד עזיבתה אושרו בפועל ע"י המפקח. גם מדברי מנהל המשיבה עולה כי המפקח הוא הסמכות המאשרת.

נטען כי הפסקת העבודה הייתה בהסכמה. המערערת עזבה את הפרויקט בצורה מסודרת, לאחר הודעה מראש וחפיפה עם הקבלן המחליף ולאחר קיבול המפקח את הצעתה להפסיק עבודתה.

ההסכם הוא חוזה פאושלי – הסכם שנערך בין הצדדים בו סוכם על מחיר כולל וסופי לביצוע השלמת עבודות.

מעצם הגדרת חוזה פאושלי, אין מקום לדרישת בימ"ש קמא מהמערערת להציג תשתית עובדתית ברורה ומפורטת של כל העבודות שנעשו על ידה ואושרו ע"י המפקח וכן לערוך תחשיב של מכלול העבודות על מנת שבימ"ש יוכל להכריע במחלוקת.

מדובר על סכום קצוב ללא מדידת כמויות.

משנפסק כי המערערת ביצעה עבודות משך 8 חודשים ולא התקבלה גרסת המשיבה והמומחה מטעמה על היקף העבודה שבוצע. אזי למערערת מגיע תשלום עבור 8 חודשים בפרויקט לפי תשלום חודשי קבוע של 57,645 ₪ + מע"מ בבניין A.

לפיכך, נותר להשלים תשלום עבור 8 חודשים סך של 212,132 ₪ ולכך מתווסף תשלום סך של 93,000 ₪ (80,000 + מע"מ) עבור עבודות זמניות שבוצעו בכלל הפרויקט.

סה"כ 305,732 ₪ (כולל מע"מ).

ב. המשיבה שילמה למערערת את התשלום האחרון החמישי בחסר, ללא רכיב המע"מ בסך של 9,800 ₪ עפ"י כרטסת הנהלת חשבונות של המשיבה ושל המערערת. בפסה"ד אין קביעה בנוגע לכך. היה על בימ"ש קמאל פסוק כי על המשיבה לשלם למערערת רכיב זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ג. בחישוב של התשלום לפי ביצוע חלקי יש לשלם למערערת סך של 187,375 ₪ ובנוסף עבור עבודות זמניות שבוצעו סך של 93,600 ₪. סה"כ 280,975 ₪.

ד. בימ"ש קמא טעה כשקיבל את תביעת המשיבה לקיזוז 5% מהתמורה עבור שווי אחריות בדק וליקויים.

9. תמצית טענות המשיבה:

בימ"ש קמא דחה את התביעה העיקרית והתביעה שכנגד מטעמים ראייתיים ואין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית.

טענת המערערת בערעור לפיה העבודה כללה גם ביצוע עבודות חשמל זמניות היא בגדר הרחבת חזית. טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות בתיק קמא.

טענת המערערת לפיה היא קיבלה 5 תשלומים חודשיים מתוך 6 חשבונות שהגישה עבור מבנה A היא בגדר הרחבת חזית שכן בכתב התביעה המערערת הודתה כי הוגשו ע"י המשיבה חשבונות ל-6 החודשים הראשונים ונבדקו ע"י המפקח שאישר אותם והם שולמו עפ"י תנאי ההסכם.

טענת המערערת בערעור בנוגע להשבת ערבות בדק וליקויים אף היא בגדר הרחבת חזית אסורה משום שאין לה זכר בכתבי הטענות מטעם המערערת בתיק קמא.

כמו כן, המערערת טענה בכלליות שיש לדחות את הדרישה להשבת 15% בגין הרכיב דלעיל, שכן 5% הינו הסכום הנכון והמוסכם, וטענתם התקבלה.

כמו כן, המערערת אישרה בכתבי טענותיה את עמדת המשיבה ולפיה משמעות הוראות ההסכם הפאושלי היא החובה להעריך את שווי העבודות בפועל וכל ניסיון לטעון כיום אחרת אינו ראוי.

בימ"ש קמא לא התעלם בפסה"ד מטענת המערערת כי הפסקת העבודה נעשתה בהסכמה. בימ"ש קמא אף קבע כי בכל אחת מגרסאות הצדדים התוצאה המשפטית זהה והיא תשלום תמורת העבודה לפי שווי ביצוע בפועל.

כמו כן על אף מילותיו הברורות של ההסכם וסעיף 25 לחוק החוזים, בימ"ש קמא הוסיף ובחן נסיבות חיצוניות על בסיס הראיות שהיו בפניו.

המערערת מעוררת לראשונה במסגרת הערעור מחלוקת פרשנית ומדובר בטענות עובדתיות סותרות שאסור להעלותן. בכתב התביעה המערערת הציגה שני תחשיבים. אחד מבוסס על "תשלום קבוע" והשני על "ביצוע בפועל" תוך שהסכימה מראש לדרך חישוב זו על יסוד ביצוע בפועל. בתיק קמא המערערת לא הוכיחה דבר לעניין פרשנות ההסכם.

גם במסגרת הערעור המערערת עתרה לסעד חלופי לתחשיב התמורה לפי 30% מהעבודות שביצעה בפועל במתקן הדירתי והציבורי בבנייןA , בתוספת חלק מהעבודות הזמניות שביצעה.

בימ"ש קמא נמנע מלפסוק בנוגע למשך העבודה הואיל והדבר אינו רלוונטי, וכך גם הטענה בעניין המע"מ אינה רלוונטית.

10. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת השלמת טיעונים בע"פ, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א. בימ"ש קמא הכריע בתביעה העיקרית לפי שני עקרונות:

כללי פרשנות חוזה ונטל הראיה במשפט אזרחי.

ב. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה המנגנון לחישוב התמורה במקרה בו התובעת הפסיקה את העבודה הוא לפי החלק היחסי של העבודות שבוצעו עד להפסקת העבודה ואושרו ע"י המפקח.

למעשה התובעת עצמה בכתב התביעה טענה בסעיף 31 כי ככל שהמשיבה תטען כי "עליה לשלם אך עבור הביצוע בפועל" אזי לפי חוות דעת המהנדס מטעם המשיבה (אלעד בן בסט) היא ביצעה 30% מהמתקן הדירתי והציבורי בבניין A.

המערערת לא טענה כלל בכתב התביעה טענות בנוגע לאופן בו יש לפרש את סעיף 13.5 לנוכח השוואתו לנוסח בסעיף 13.2.

נהפוך הוא – נטען בכתב התביעה כי התשלומים המגיעים לה הם לפי שתי חלופות: תשלום שהוא מכפלה של מספר החודשים ב -61,000 ₪ (תמורת החוזה חלקי 36) או לפי "ביצוע בפועל".

עיינתי גם בסיכומים מטעם המערערת מיום 8.8.21. גם שם לא מצאתי כי המערערת טענה כי את סעיף 13.5 יש לפרש כך שיש לחשב את התמורה לפי החלק מהעבודה שבוצעה בפועל עד הפסקת העבודה, כלומר לפי מספר חודשים ולא לפי מדידת העבודות שבוצעה.

בנסיבות אלה, טענת המערערת בהודעת הערעור בהקשר זה היא בהחלט בגדר הרחבת חזית אסורה ואין מקום לדון בה במסגרת הערעור שלפני.

ג. לצורך חישוב התמורה לפי סעיף 13.5, בימ"ש קמא לא נדרש לבחון את נסיבות הפסקת העבודה ע"י התובעת. לשונו של הסעיף ברורה ואין מקום להתערב בקביעה זו של בימ"ש קמא. ממילא טענת המערערת בנוגע לכך אינה ברורה שכן בימ"ש קמא יצא מנקודת הנחה שהמפקח אכן אישר את כל העבודות שביצעה המערערת, ולשם כך הרי המערערת טענה בהודעת הערעור שיש לייחס חשיבות לקביעה שהפסקת העבודה נעשתה בהסכמה.

ד. אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה מאחר ועסקינן בחוזה פאושלי, הרי שלא היה מקום לדרישה להצגת תשתית ראייתית מפורטת של העבודות שנעשו ע"י המערערת ואושרו ע"י המפקח והצגת תחשיב של מכלול העבודות.

בימ"ש קמא התייחס לכך שלמרות שבכותרת ההסכם נכתב באופן ברור כי מדובר בחוזה פאושלי וכך גם בפרק התמורה בסעיף 11.3, הרי שהצדדים להסכם קבעו שבמקרה שבו תופסק העבודה התמורה תחושב על בסיס החלק היחסי של העבודה שבוצעה עד למועד הפסקת העבודה (סעיף 18 לפסה"ד).

נקבע כי טענת התובעת לפיה יש לחשב את התשלום החודשי בהתאם לתמורה הכוללת עפ"י החוזה הפאושלי אינה מתיישבת עם המנגנון שהצדדים קבעו בהסכם למקרה של הפסקת עבודה.

נוכח המנגנון שנקבע ע"י הצדדים בסעיף 13.5 להסכם, על מנת שייפסק לטובת המערערת תשלום נוסף מעבר לתשלום שקיבלה מהמשיבה לפי ההסכם, אני מסכימה עם קביעת בימ"ש קמא כי היה עליה להוכיח, בהתאם לנטל ההוכחה במשפט אזרחי, תשתית עובדתית לעבודות שבוצעו על ידה ואושרו ע"י המפקח ולערוך תחשיב של מכלול העבודות.

לאחר שבימ"ש קמא בחן את מכלול העדויות והראיות, הגיע למסקנה לפיה המערערת לא הוכיחה שהיא זכאית לתמורה נוספת מעבר לתשלומים ששולמו בפועל ע"י המשיבה עד למועד הפסקת העבודות.

ה. אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה היה על בימ"ש קמא לפסוק כי על המשיבה לשלם לה את רכיב המע"מ בגין התשלום החמישי בסך של 9,800 ₪.

בימ"ש קמא קבע מפורשות כי המנגנון לחישוב התמורה שהמערערת זכאית לקבל אינו לפי התשלום החודשי שנקבע בהתאם לתמורה הכוללת.

התשלומים שהמערערת קיבלה עד הפסקת החוזה לפי חלוקה ל – 36 תשלומים שווים בהתאם לחודשים שעבדה היו על בסיס ההנחה שהמערערת תשלים את מלוא העבודות בפרויקט עד לסיום ההסכם.

נקבע במפורש כי המנגנון בסעיף 13.5 שחל בענייננו אינו מתייחס לתשלומים ששולמו. רכיב המע"מ אליו מתייחסת המערערת בהחלט מתייחס לתשלום ששולם, כל עוד הייתה ציפייה שהמערערת תשלים עבודותיה בהתאם להסכם.

בימ"ש קמא הגיע לתוצאה שאין מקום לפסוק לטובת המערערת תשלום נוסף הואיל ולא הציגה תשתית עובדתית כנדרש.

ו. טענת המערערת לפיה בימ"ש קמא שגה כשקיבל את תביעת המשיבה לקיזוז 5% מהתמורה עבור שווי אחריות בדק וליקויים אינה ברורה מאחר והתביעה שכנגד נדחתה ונושא ערבות הבדק הוא חלק מהתביעה שכנגד.

11. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב. המערערת תישא בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך העירבון ויועבר למשיבה באמצעות בא כוחה.

יתרת העירבון תוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשפ"ב, 25 יולי 2022, בהעדר הצדדים.