11 אוקטובר 2022

1. ביום 4.10.22 הודיע המשיב כי בנסיבות העניין הוא מסכים ש"עניינו של המערער יושב אל הוועדה לעררים (אי כושר) בהרכבה מיום 13.3.22 על מנת שזו תשוב ותשקול קביעתה לעניין דרגת אי הכושר קודם ליום 1.12.20. בהחלטתה תתייחס הוועדה למכלול הליקויים שנקבעו לתקופה זו ולהשפעתם המצטברת על כושר העבודה וכן לנסיבותיו האישיות של המערער (גיל השכלה ועבר תעסוקתי). תשומת לב הוועדה לכך שבקביעתה הקודמת היא לא ציינה את ההשפעה התפקודית של הליקויים וכן התעלמה מהליקוי שנקבע בשיעור 20% לפי פריט ליקוי 29. המערער יוזמן לוועדה יוכל לטעון טענותיו".
2. המערער הודיע ביום 11.10.22 כי הודעת המשיב מקובלת עליו ועל כן הוא מבקש ליתן לה תוקף של פסק דין, והותיר את שאלת החיוב בהוצאות לשיקול דעת בית הדין.
3. על כן, ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים המפורטת בסעיף 1 לעיל. הדיון הקבוע ביום 18.10.22 - מבוטל.
4. אשר לשאלת ההוצאות – נפסק לא אחת ולא שתיים כי "כעניין שבשגרה לא נוהגים בתי הדין לעבודה לעשות צו להוצאות בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי ובהליכים מעין אלו בפרט [תיקי ערעור על החלטות הוועדות הרפואיות, ה.ש.], המסתיימים בהסכמה. זאת, על מנת לעודד את הצדדים להגיע להסכמות" (בר"ע (ארצי) 373/09 מיכאל מגירה – המוסד לביטוח לאומי (9.11.09), בפסקה 3). בעניין זה הודיע המוסד על הסכמתו המפורטת לעיל טרם התקיים דיון בהליך, באופן שהוביל להתייעלותו ומיצויו וכפועל יוצא מכך, לחסכון בזמן שיפוטי - שהוא משאב ציבורי. נוסף על כך לא מיותר לציין, שמחדלי הוועדה אינם מחדלי המוסד. על כן, אין לזקוף לחובתו את הטעות המשפטית שנפלה בהחלטת הוועדה (ראו בר"ע (ארצי) 43195-02-22 רוזנברג – המוסד לביטוח לאומי (20.2.22) וההפניות הרבות שם; בר"ע (ארצי) 22260-06-22 סרסור – המוסד לביטוח לאומי (19.6.22)). מטעמים אלה, לא מצאתי לנכון ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשפ"ג, (11 אוקטובר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.