בפניי תביעה כספית על סך 4,535 ₪ שהוגשה בהליך של תביעה קטנה, שעניינה תשלום בגין אגרת רישוי של רכב התובע.

טענות הצדדים:

על פי כתב התביעה, הנתבע חייב את התובע בתשלום סך של 4,535 ₪ שלא כדין בגין אגרת רישוי של רכב מושבת. נטען, כי לפני חודשיים נודע לתובע כי הוטל עיקול על חשבונו בבנק על סך של 4,535 ₪, אשר מומש. התובע טען כי לאחר בדיקה התברר כי חויב בתשלום אגרת רישוי שמעולם לא קיבל ולא ידע עליה, על כן ביקש להשיב סכום זה לידיו לאחר שהרכב נמכר לחלקים בשנת 2017.

התובע צירף לכתב התביעה "טופס הצהרה על אי שימוש רכב" אשר נחתם ביום 25.12.21 בו הצהיר כי לא בוצע שימוש ברכב מיום 14.4.2017. בנוסף צירף התובע הסכם מכירה של שרידי הרכב שנערך בינו לבין "חלקי חילוף הצפון" בכפר עראבה ואישור גביה על סכום התביעה מהבנק.

הנתבע הגיש כתב הגנה במסגרתו טען כי על פי רישומיו, נכון ליום 27.7.2022, הרכב רשום על שם התובע מיום 18.1.2016 וצירף העתק תדפיס רישום. לטענת הנתבע, אגרת תשלום רישיון הרכב נשלחת לכתובת הרשומה ברשות הרישוי כבעליו של הרכב בכל שנה ובאופן אוטומטי, ולנתבע אין דרך לדעת על הסכמים, הסכמות או חוזים שנעשו בין צדדים שונים ולא הובאו לידיעתו בדרכים מקובלות. נטען, כי על התובע לעדכן את הנתבע על הפסקת השימוש ברכב מסיבה זו או אחרת וככל שלא הודיע לנתבע, ימשיך הנתבע לגבות אגרת רישיון רכב, כדין. הנתבע הפנה לסעיף 8 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ולתקנות 271, 289 ו-290 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

התקיים דיון בפניי בנוכחות התובע ונציגת הנתבע והתרשמתי מדבריהם באופן ישיר.

התובע טען בדיון כי אין לחייבו בגין אגרת רישוי לאחר שהרכב נמכר לפירוק ביום 14.4.17 (שורות 11-13 בעמ' 1 לפרוטוקול). התובע מסר בנוסף כי לא קיבל כל מכתב או פנייה מהנתבע במשך חמש שנים אחרונות (שורות 9-10 בעמ' 2 לפרוטוקול).

נציגת הנתבע טענה מנגד כי היה על התובע להודיע כי הרכב הורד מהכביש ומשלא עשה כך חויב באגרות הרישוי השנתיות אשר נגבו בבת אחת בשנת 2022. כן טענה נציגת הנתבע כי אין ברשותה אישורי המצאה המעידים על משלוח מכתבים לידי התובע וכי החיוב עבור אגרת רישוי הינו מחודש אוקטובר 2017 ולמשך 4 שנים (שורות 19-25 בעמ' 1 לפרוטוקול). בנוסף מסרה נציגת הנתבע כי קיימים מקרים חריגים המאפשרים ביטול חוב באופן רטרואקטיבי, אך התובע אינו נמנה על אותם המקרים (שורות 26-28 בעמ' 1 לפרוטוקול). לטענתה, המכתבים נשלחו לכתבות התובע הרשומה במשרד הפנים ורשות הרישוי (שורה 14 בעמ' 2 לפרוטוקול).

דיון ומסקנות:

בהתאם לסעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, פסק הדין ינומק בצורה תמציתית, תוך התייחסות לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו מטעמם.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים והתרשמתי מעדותם באופן בלתי אמצעי, ולאחר ששקלתי אל כל השיקולים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. להלן אפרט.

כידוע, החובה להוכיח את התביעה חלה על התובע, וזאת ב"בחינת המוציא מחברו עליו הראיה".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בפניי אני קובעת כי עלה בידי התובע להוכיח כי רכבו יצא משימוש ביום 14.4.17 וזאת בהתאם להסכם מכירת שרידי הרכב בו צוין בין היתר כי שיריד הרכב נמכרו בסך של 500 ₪ וכי הרוכש אחראי מתאריך 14.4.17 לגבי השרידים בכל הקשור לדוחות חניה, תביעות צד ג', כל טענה ו/או נזק.

על אף האמור, לאחר ששקלתי את כל השיקולים ובחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הודיע לנתבע על אודות אי שימוש ברכב במהלך תקופת החיוב בגין אגרת רישוי נשוא תביעה זו. טופס הצהרה על אי שימוש ברכב שצורף לכתב התביעה הינו מתאריך 25.12.21 והתובע לא צירף כל ראיה המעידה על יידוע הנתבע על אודות הפסקת השימוש ברכב בתקופת החיוב באגרת רישוי, משנת 2017 עד 2021. אפנה בנוסף לסעיף 2 להסכם המכירה שם צוין כי " ...הרכב הנדון הורד מהכביש ורישיונותיו הוחזרו למשרד הרישוי. המוכר מתחייב למסור את רישיונות הרכב הנ"ל לרשות הרישוי ע"מ הורדתו מהכביש ובאחריותו המלאה".

בעניין רכב שיצא מכלל שימוש קובעת תקנה 289 לתקנות התעבורה כדלקמן:

1. רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק, שנקבע כרכב באבדן גמור או שעומד להישלח לצמיתות אל מחוץ לישראל (להלן בתקנה זו - רכב שיצא מכלל שימוש), חייב בעל הרכב הרשום ברשיון, בעל הרכב לפי כל דין, שמאי הרכב, או מי שהרכב הועבר לו מכוח הסכם מכירה, צו של בית משפט או לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, או מכוח פוליסת ביטוח, להודיע על כך לרשות הרישוי בטופס או באמצעים ממוחשבים שהורתה עליהם רשות הרישוי, להחזיר לה את רשיון הרכב ולהסיר מהרכב את לוחיות הזיהוי.
2. נמסרה לרשות הרישוי הודעה כאמור בתקנת משנה (א) - תבטל את רישומו ורשיונו של הרכב.

כאמור לעיל, התובע לא צירף כל אסמכתא המעידה על קיום הוראות התקנה לעיל, לא צירף, בין היתר, אישור המעיד על המצאת הודעה לידי הנתבע באמצעות טופס או באמצעים ממוחשבים בדבר הוצאת הרכב משימוש בתקופה החיוב הרלוונטית, לא הוכיח כי החזיר לנתבע את רישיון הרכב ועל כן ומשלא הוכיח התובע כי נמסרה לנתבע הודעה כאמור, אני קובעת כי כדין לא ביטל הנתבע את רישומו ורישיונו של הרכב.

כמו כן, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח זכאותו לפטור מאגרה בהתאם לתקנה 290א לתקנות התעבורה.

על כן, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

פסק הדין יישלח ע"י המזכירות לצדדים.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ג, 13 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.