טוען...

החלטה שניתנה ע"י מיכל שביט

מיכל שביט30/05/2022

בפני

כבוד השופטת מיכל שביט

מבקשים

רחל בן עמרם

נגד

משיבים

מדינת ישראל

החלטה

  1. לפני בקשה לפי סעיף 57ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), לביטול איסור השימוש ברכב שניתן על מכונית הנוסעים של המבקשת (להלן: "הרכב").
  2. ביום 20.05.2022 הוצאה כנגד הרכב הודעת איסור שימוש, ל-30 יום, לפי סעיף 57א לפקודה.

  1. הודעת איסור השימוש הוצאה בהקשר לדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום מס' 50251420365 שנרשם בתאריך 20.05.2022 בשעה 01.33 לבנה של המבקשת אשר נהג בו (להלן: "הבן" או "הנהג"). על פי המפורט בכתב האישום, נאשם הנהג כי במועד האמור, בהיותו נהג שטרם מלאו לו 24 שנים, נהג ברכב בהיותו שיכור, כאשר בבדיקה שבוצעה לו נמצא ריכוז של 120 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, העולה על הריכוז של 50 מיקרוגרם שנקבע לגביו בפקודה, בניגוד לסעיפים 62(3), 64ב(א)(3א) וסעיף 39א לפקודה. עוד נאשם הנהג שם, כי באותו מועד נהג ברכב על אף שנפסל בתאריך 01.03.2022 על ידי בית משפט השלום לתעבורה ירושלים בתיק מס' 8322-08-20 מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ודבר הפסילה הודע לו בתאריך 01.03.2022, בניגוד לסעיף 67 לפקודה.
  2. עובר להוצאת הודעת איסור השימוש, נערך שימוע לנהג. כמו כן, לבקשת המבקשת נערך שימוע גם לה, ביום 22.05.2022, במסגרתו החליט הקצין על הותרת ההחלטה מיום 20.05.2022 לביטול איסור השימוש ברכב על כנה.
  3. המבקשת אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגד בנה, הנהג.
  4. את בקשתה ביססה על הטענה, כי הזהירה את הבן שינהג כראוי, בזהירות, כי לא ידעה שבכוונתו לשתות ולא ידעה כי רישיונו נפסל. לדבריה, לו היו הדברים ידועים לה לא הייתה נותנת לו את הרכב. עוד לדבריה, הרכב נחוץ לה מאוד בשל מצבה הרפואי הכולל גם בעיות בהליכה.
  5. המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה, לא נפל כל פגם בהחלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב; העבירות בהן נאשם הבן הינן מהחמורות בפקודת התעבורה; המבקשת לא עשתה די על מנת למנוע את העבירה ועצמה עיניה לאפשרות שהבן ישתה ביציאתו לבילוי עם חבריו ולהיותו מצוי בתקופת פסילת רישיון עקב אישום קודם שהוגש נגדו בהיותו מעורב בתאונה. על כן ביקשה לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

  1. תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישומים.

התשתית הראייתית מבוססת על דוחות פעולה מפורטים כדבעי של שוטרים, בדיקת שכרות שנעשתה באמצעות מכשיר ינשוף, מסמכים המלמדים על תקינות הבדיקה, גזר דין מיום 02.12.2021 בתיק ת"ד (תעבורה י-ם) 8322-08-20. יתר על כן, בשימוע שנערך לנהג לא הכחיש זה כי שתה אלכוהול, אף כי לדבריו בכמות מזערית. כן אישר כי רישיונו נפסל על ידי בית-המשפט וכי בא כוחו עדכן אותו שיש לו פסילה, אף כי לדבריו אמר לו שיש לו עוד 7 חודשים כדי למסור את הרישיון.

  1. סעיף 57 ב (ב) לפקודה קובע כי בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2) מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א) ".

על פי ס' 57ב(ג) לפקודה נתונה לבית המשפט הסמכות לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש:

"אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".

  1. במקרה דנן, הרכב נלקח בידיעתה ובהסכמתה של המבקשת.
  2. בעניינה של המבקשת גם לא הוצגו נסיבות אחרות המצדיקות ביטול או קיצור תקופת איסור השימוש. המבקשת אמנם טענה כי הרכב נחוץ לה מטעמים רפואיים, אולם לא הציגה כל אישור רפואי או תעודת נכות לתמיכה בטענה.
  3. נותר, אם כן, לדון בשאלה היא האם הבן, הנהג, פעל בניגוד להוראות המבקשת, והאם המבקשת עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את ביצוע העבירות.
  4. בפתח הדברים יובהר, כי העבירות המיוחסות לבן – נהיגה בשכרות ונהיגה בזמן פסילת בית משפט – הינן אכן מן העבירות החמורות עלי פקודה, בגינן קיימת חזקת מסוכנות.
  5. ברע"פ 1286/11 אמברם נגד מדינת ישראל (16.10.12), נקבע, מפי כב' השופט נ' סולברג, לעניין האחריות הרובצת לפתחו של בעל הרכב לעשות ככל שביכולתו כדי למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות ברכב שבבעלותו, כך:

"נדמה כי דרישה מבעל רכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות היא דרישה ראויה ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה. כאשר אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כלי הרכב משמש כנשק מסוכן. מי שנותן לאחר לנהוג ביודעו שהוא עלול לשתות משקה אלכוהולי, עליו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה ובכך להפחית את הסכנה הנשקפת לציבור. אין זה מובן מאליו שאב חייב באופן אוטומטי להתרצות לבקשת בנו ולתת לו את מפתחות מכוניתו. לבקשת הבן להשתמש במכוניתו של אביו יש 'תג מחיר' חינוכי ומשפטי. גם סירוב הוא אופציה; גם הסכמה. אבל ההסכמה צריכה להיות מותנית בתנאים על מנת להפחית את המסוכנות".

ובהמשך:

האם המבקש עשה כל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע העבירה, כדרישת הוראות הדין? בענייננו מדובר בבנו של המבקש, אדם צעיר, בן 21. המבקש ידע כי הבן הולך למקום שבו מוצעים משקאות אלכוהוליים, וכי הוא עלול לשתות. המבקש טען כי הזהיר את בנו "שימנע מלעבור כל עבירה ושינהג כחוק". זוהי אזהרה כללית שתוכנה ביחס לעבירת השכרות אינו ברור. העובדה שהמבקש לא הביא את בנו להעיד, מקשה לקבוע ממצאים ברורים בעניין. אכן אין חובה להעיד את הבן, אך החסר הראייתי בנדון מקשה לקבוע מה טיבה של אותה אזהרה. בל נשכח כי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודת התעבורה קובע שני תנאים מצטברים. על-פי התנאי הראשון יש לבחון האם פעל הנהג בניגוד להוראותיו של בעל הרכב. ניתן לומר כי אם המבקש הזהיר את בנו שלא יעבור עבירה, והבן פעל בניגוד להוראה זו, הרי שבכך מתקיים רק התנאי הראשון. אולם המחוקק לא הסתפק בכך. על-פי התנאי השני יש להראות שבעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. המבקש לא עשה דבר מעבר לאזהרה הכללית. בית המשפט לתעבורה קבע כי ניתן היה למשל לוודא כי יִמצא נהג תורן שלא שתה. זוהי אינה דרישה מופרזת, בהתחשב בעובדה שהמחוקק דורש מבעל הרכב לעשות "כל שביכולתו". נדמה כי מדובר בדרישה סבירה וראויה, ובנסיבות תיק זה היא מתיישבת עם הוראות החוק. המבקש טען כאמור כי נענש על מעשיו של בנו והתוצאה היא ש"בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה". זהו אינו המצב העובדתי. המבקש אחראי, על-פי הנסיבות שהוכחו, על מחדליו-שלו ולא על מעשיו של בנו. סבורני, כי התחשבות יתר בבעלים של הרכב, שבו בוצעה העבירה, תגביר את הסיכון הנשקף לציבור, ושיני הציבור, הן אשר תקהינה. לא בכדי הִנחו חז"ל: "לא תרווי, לא תחטי" [=אל תשתכר ולא תחטא, בבלי, ברכות כט, ב].

  1. בענייננו, במישור הראייתי, לא הוכיחה המבקשת כי עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את ביצוע איזו מהעבירות המיוחסות לבן. מבקשת המבקשת ומדבריה בדיון לפני עולה כי המבקשת הסתפקה באזהרה כללית לבן "שינהג כראוי" (כך בבקשה), ובאמירה "שצריך לנהוג בזהירות" (כך בדיון). אף כי הבן ביקש את הרכב בשעות הלילה של יום חמישי, כשחבריו במחיצתו וניתן להניח כי ייצאו לבלות, הסתפקה המבקשת באמירה של הבן כי הוא צריך את הרכב "למשהו", לא בררה עמו מה כוונותיו ולא הזהירה אותו כי יימנע משתיית אלכוהול. כמו כן, על אף שהמבקשת ידעה כי בנה היה מעורב בתאונת דרכים, כי הוגש נגדו כתב אישום וכי נוהל נגדו הליך משפטי בו היה מיוצג, לא טרחה לברר כדבעי את תוצאות ההליך המשפטי והסתפקה באמירה של הבן "שהכול בסדר". בכך עצמה עיניה גם לאפשרות שרישיונו של הבן נפסל. לזאת יש להוסיף, כי המבקשת לא הביאה את בנה, הנהג, להעיד בדבר ההוראות שניתנו לו ביחס לאותו האירוע.

סוף דבר

  1. נוכח כל האמור, בשים לב לקיומן של ראיות לכאורה לביצוען של שתי עבירות חמורות עליהן חלה חזקת מסוכנות, מששוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת הקצין אשר הורה על איסור השימוש ברכב, משלא שוכנעתי כי המבקשת עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את העבירה ובהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות את קיצור תקופת איסור השימוש, לא מצאתי הצדקה להורות על ביטול הודעת איסור השימוש או קיצורה. על כן הבקשה נדחית.
  2. 5129371זכות ערר כחוק.

54678313

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט אייר תשפ"ב, 30 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

החלטות נוספות בתיק
תאריך כותרת שופט צפייה
30/05/2022 החלטה שניתנה ע"י מיכל שביט מיכל שביט צפייה
צדדים בהליך
תפקיד שם בא כוח
מבקש 1 רחל בן עמרם
משיב 1 מדינת ישראל ליאור בוקובזה