1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים שאירעה בינו לבין רכב המבוטח על-ידי הנתבעת (להלן: רכב הנתבעת) בחניון של המרכז המסחרי "קוסמוס" הנמצא בצומת סילבר בסמוך לעיר אשקלון (להלן: החניון).

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

2. בעת התרחשות התאונה היה נהוג רכב התובע על-ידי אשתו, הגב' צעידי (להלן: נהגת התובע). רכב הנתבעת היה נהוג על-ידי גב' כנרת כהן (להלן: נהגת הנתבעת).

3. בעיקרו של דבר, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת אופן התרחשות התאונה, ובאורח נגזר בשאלת אחריות מי מהנהגות המעורבות לתוצאותיה.

4. בין הצדדים אין מחלוקת כי התאונה התרחשה בצומת בתוך החניון, עת רכב הנתבעת נכנס לצומת מימין לרכב התובע, כאשר לרכב הנתבעת היה מסומן קו עצירה לבן על הכביש.

5. מטעם התובע העידה נהגת התובע ועד נוסף. לטענת נהגת התובע היא נסעה בחניון כשלפתע, מצד ימין, התפרץ לצומת רכב הנתבעת במהירות, התחכך ברכבה ולאחר מכן פגע בשני רכבים נוספים. נהגת התובע טענה כי זכות הקדימה בצומת הייתה נתונה לה בין השאר כיוון שלרכב הנתבעת היה סימון של קו עצירה.

6. מר רבינוביץ, שנכח במקום התאונה, העיד גם הוא מטעם התובע. מעדותו עולה כי הוא לא מכיר את הצדדים לתאונה. מר רבינוביץ העיד כי הוא שמע את הרעש שנוצר כתוצאה מהתנגשות בין רכב התובע לרכב הנתבעת, ואולם לא שם לב לפרטי ההתנגשות בין רכבים אלה. עוד נטען כי הבחין שלאחר ההתנגשות בין הרכבים, רכב הנתבעת האץ, נסע ישר ופגע ברכבים נוספים. הוא טען כי נהגת הנתבעת אף הודתה בפניו שבעת ההתנגשות בין הרכבים לחצה בטעות על דוושת הגז במקום הברקס.

7. מטעם הנתבעת העידה נהגת הנתבעת. לטענתה, היא נסעה ישר בנתיבה, כך שרכבה היה ממוקם מימין לרכב התובע. לטענתה, רכב התובע הוא זה שהתפרץ לצומת והדף את רכבה באופן שגרם לה לפגוע בשני רכבים נוספים.

דיון והכרעה

8. על מנת להכריע במחלוקת בין הצדדים עלי להידרש בראש ובראשונה לשאלה למי נתונה הייתה זכות הקדימה בצומת. בהקשר זה הצדדים היו חלוקים באשר למשמעותו של קו העצירה הלבן שהיה מסומן בנתיבה של נהגת הנתבעת.

9. בתוספת להודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים), התשע"א-2010 מוגדר קו עצירה לבן (תמרור 810), כדלקמן:

"קו עצירה - קו לבן לרוחב הנתיב: מקום עצירת הרכב או בעל החיים, לפני הקו וסמוך לו, כאשר יש חובת עצירה".

מהוראות אלה אנו למדים כי קו עצירה לבן אינו מייצר חיוב עצמאי לעצור או לתת זכות קדימה, אלא נועד להבהיר היכן יש לעצור מקום בו קיימת חובת עצירה מכוח הדין (למשל כאשר קיים תמרור המחייב מתן זכות קדימה) (ראו: ת"א (מחוזי מרכז) 2843-12-07 פלוני נ' רוזנר (26.7.2022), יצויין כי ערעור על פסק דין זה נדחה בחלקו בפסק דינו של בית המשפט העליון, מבלי שסוגיית קו העצירה התעוררה בו – ע"א 7099/16 פלוני נ' רוזנר, פיסקה 11 (8.8.2019); תאד"מ (שלום רמ') 7614-04-21 ש. שלמה רכב בע"מ נ' בן חיים (13.06.2022) (להלן: עניין בן חיים)).

10. אם כן, בהיעדר תמרור או הוראת דין אחרת אשר חייבה את נהגת הנתבעת לעצור בסמוך לקו העצירה, חלות הוראות תקנה 64 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, הקובעות בין השאר כך:

"(א) לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו הוראות אלה:

(1) נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין".

11. מכאן, כי זכות הקדימה בצומת הייתה נתונה לנהגת הנתבעת אשר הגיעה מימין לרכב התובע, ולכן על נהגת התובע חלה אחריות לקרות התאונה.

12. יחד עם זאת, אני סבורה כי אף על נהגת הנתבעת חלה אחריות לקרות התאונה. כידוע, על אף היותו של נהג בעל זכות דרך עליו להיות ער לנעשה בכביש, ונהג בעל זכות קדימה העומד לחצות צומת חייב לוודא כי הצומת פנוי וחופשי (ראו, למשל: ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט (2) 341 (1975); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137 (1989)). בענייננו, התאונה התרחשה בצומת בתוך חניון מסחרי, ומצופה מנהגת הנתבעת כי תסע באיטיות ותוודא שהצומת פנוי טרם תיכנס אליו. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף עת בנתיבה של נהגת הנתבעת היה קו עצירה לבן אשר עשוי היה להתפרש אצל הצדדים, באופן אינטואיטיבי, כמקנה זכות קדימה לרכב התובע (השוו: עניין בן חיים, בפיסקאות 23-21).

13. חרף האמור, מעדויות הצדדים עולה כי נהגת הנתבעת לא וידאה טרם כניסתה לצומת שהיא פנויה. כך, למרות שניתנה לה הזדמנות, נהגת הנתבעת לא טענה כי האטה בכניסה לצומת, להיפך, היא העידה כי היא אינה זוכרת בוודאות "אם עצרתי או לא עצרתי" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 31). בנוסף, נתתי דעתי לכך שלאחר פגיעת הרכבים רכב הנתבעת המשיך בנסיעתו ישר (ופגע ברכבים נוספים) ולא נהדף קדימה על-ידי רכב התובע, מה שמחזק את המסקנה כי נהגת הנתבעת לא האטה בעת כניסתה לצומת המצויה בחניון.

14. אם כן, מששקלתי את מכלול נסיבות העניין, ראיתי לקבוע כי קיימת חלוקת אחריות בין הנהגים לתאונה, כך שנהגת התובע נושאת ב-60% מהאחריות לתאונה, ונהגת הנתבעת נושאת ב- 40% מהאחריות לתאונה.

15. אשר על כן, הנתבעת תישא ב-40% מנזקי התובע בהפחתת הנזק בגין אבדן זמן, טרחה ועגמת נפש שלא הוכח בפני. היינו הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,247 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בשכר עדי התובע כפי שנפסק בדיון, בהחזר אגרת בית המשפט כפי ששולמה וכן בשכר טרחת עורך דין בסך של 2,000 ₪.

הנתבעת תישא בתשלום מחצית שניה של אגרה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 60 ימים.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ג, 27 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.