1. לפניי ערר על החלטת בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט וויליאם חאמד) מ-12/6/22 ב-ה"ת 65591-05-22 על-פיה נדחתה בקשת העוררת הגב' הודה אבו ריה (להלן: "העוררת") להחזרת רכב שנתפס על-ידי המשיבה, כאשר המדובר ברכב מסוג רובר ספורט.

בית-משפט קמא קבע כי לאחר שעיין בחומר חסוי, ובין היתר במידע מודיעיני, קיים חשד סביר כי הרכב נשוא הבקשה הושג בביצוע עבירה מסוג פשע (כאשר אין חולק כי הרכב לא שימש לביצוע העבירה).

עוד נקבע כי גרסת העוררת טעונה בדיקה.

בית-משפט קמא הורה כי הרכב ימשיך להיות בחזקת המשטרה לתקופה של 30 יום ממועד מתן ההחלטה, ובתום תקופה זו יוחזר הרכב לעוררת, אלא אם כן תגיש המשטרה בקשה, עובר לחלוף התקופה הנ"ל, לצורך מתן ארכה, ואזי ייקבע דיון לפניו.

כמו-כן לפניי ערר על החלטת בית-משפט השלום בעכו (כב' השופטת פרחה ג'ובראן-מילר) מ-14/6/22 ב-ה"ת 53014-05-22 אשר דחתה את בקשת העורר מר הלאל זבידאת (להלן: "העורר") להחזרת רכב תפוס מסוג BMW, והורתה כי הרכב ישאר בידי המשיבה עד 10/7/22, ולאחר-מכן ישוחרר לידי העורר, אלא אם כן המשיבה תגיש בקשה להאריך את החזקת הרכב.

2. במעמד הדיון בערר העוררת שהתקיים ב-12/6/22 צוין על-ידי ב"כ העוררת, אשר לא התייצבה לדיון, כי העוררת הינה בת-זוגו של מר ניזאר הלאל, שהינו אביו של העורר (העוררת אינה אמו של העורר).

3. בעקבות הדיון בערר העוררת, שהתקיים ב-16/6/22, ואשר במסגרתו נטען כי העוררת שילמה עבור רכישת הרכב שעלה 400,000 ₪, סכום של 150,000 ₪ במזומן, והיתרה שולמה באמצעות חברת מימון, שב"כ העוררת לא ידעה לנקוב בשמה, נדחה התיק להמשך דיון ל-19/6/22.

גרסת העוררת היתה כי היא עובדת בחקלאות (עיין עמ' 1 ש' 18 לפרוטוקול מ-16/6/22), אם כי במועד הדיון הראשון בערר לא היו בידי ב"כ העוררת תלושי שכר, והיא אף לא ידעה לנקוב בשם המעסיק.

גרסת העוררת, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודעה שמסרה למשיבה, ובדברי בא-כוחה בדיון מ-16/6/22 באשר לעבודתה בחקלאות, אינה עולה בקנה אחד עם תלושי השכר שצורפו על ידה לקראת הדיון ב-19/6/22.

תלושי השכר אף אינם עולים בקנה אחד עם האמור בחומר החקירה המצוי בתיק, ויש לציין כי המדובר בחקירה מהחודש האחרון, כך שתמוה כיצד העוררת ויתר המעורבים לא ידעו מהו מקום עבודתה של העוררת שממנו קיבלה תלושי שכר?!

עוד יש להוסיף כי רשיון הרכב שצורף מצביע על-כך שהרכב הועבר על שם העוררת ב-24/4/22, וכי לא צוין ברשיון הרכב כי הרכב משועבד לחברת מימון כל שהיא.

בדיון מ-16/6/22, הגרסה היתה כי רכב הרובר שולם חלקו במזומן והיתרה באמצעות חברת מימון (עיין עמ' 1 ש' 13-17 לפרוטוקול), אולם במעמד הדיון מ-19/6/22 נטען כי המדובר בהחלפת רכב BMW של העוררת, שנרכש ממר ענבתאוי מאג'יד, ושהעוררת נותרה חייבת לגביו 200,000 ₪, ברכב הרובר, וכי העוררת הוסיפה רק 6,000 ₪ בהתייחס לחילופין אלו שבוצעו אצל אדם אחר ולא אצל מר ענבתאוי.

מעבר לאי-הבהירות באשר להחלפות הרכבים, זהות הבעלים הרשום של ה-BMW, אופן העברת הכספים וכדומה, מתעוררת אף תמיהה המצריכה בירור בכל הקשור ליכולת הכספית של העוררת לרכוש רכבים ששוויים מאות אלפי ₪ (למעלה מ-300,000 ₪), וזאת על בסיס הכנסה נטענת מחקלאות או ממקור אחר (שגם היא צריכה בדיקה), וכאשר בראש ובראשונה כספי המשכורת אמורים להיות מנוצלים למחיה שוטפת.

לא ברור הכיצד אדם ששכרו החודשי נטו הינו כ-7,000-8,000 ₪ (אם אכן יוכח כי העוררת עבדה לאורך שנים בעבודה שבה אכן השתכרה סכומים אלה), יכול להחזיר מדי חודש 5,000-6,000 ₪ לצורך מימון רכב.

4. באשר לעורר, הרי זה טען שרכש רכב BMW במימון מלא של חברת מימון, כאשר לטענתו המדובר ברכב בשווי של כ-377,000 ₪, ולטענת המשיבה הרכב שווה למעלה מ-500,000 ₪.

רכב ה-BMW שמספרו 67555502 אכן רשום על שם העורר, תוך שברשיון צוין כי הוא שועבד למימון ישיר, אולם בהקשר לכך שבה ומתעוררת שאלת האפשרות לממן החזר חודשי בהתייחס לרכב זה, כאשר העורר הינו בעל משפחה שבה 2 ילדים, ועליו להחזיר מידי חודש למימון ישיר 6,000 ₪.

גם בהקשר לכך גרסת העורר טעונה בירור.

5. לאחר עיון בתיק החקירה ובמסמכים שעמדו לנגד עיני בית-משפט קמא, הן בעניינו של העורר, והן בעניינה של העוררת, הנני סבורה כי ההחלטות שניתנו על-ידי בית-משפט קמא (כב' השופטים וויליאם חאמד ופרחה ג'ובראן-מילר) בדין יסודם.

אכן, החומר מבסס חשד כי הרכבים הושגו אגב ביצוע עבירות שבגינן בוצעו חקירות, ויש לאפשר השלמת החקירה.

יש לאפשר למשיבה לבצע חקירות נוספות, הן בכל הקשור לגרסאות העולות מהחומר בתיק החקירה, והן בכל הקשור לגרסה שהועלתה היום בדיון בערר.

6. ב-בש"פ 1093/20 משה דבש ואח' נ' מדינת-ישראל (14/2/20), נפסק מפי כב' השופט אלרון כי:

"בבקשה לחילוט זמני של רכוש בגין חשד לעבירת הלבנת הון על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את דבר קיומן של ראיות לכאורה מספיקות, ובשלב שני אם הן מקימות סיכוי סביר לכך שהחשוד יורשע בעבירות המיוחסות לו ולכך שיהיה ניתן לחלט את רכושו ("פוטנציאל חילוט") (ע"פ 5140/13 מדינת ישראל נ' אוסקר, פסקה 9 (29.8.2013)). החילוט בסוף ההליך ייקבע לפי "שווי העבירות", ובהתאם לכך יש לחשב את הערך המרבי של הרכוש הנתון לחילוט זמני. בשלב שלישי יש לבחון אם החילוט המבוקש מידתי, למשל על דרך של בחינת חלופות לו (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.8.2019)).

כאמור, בשלב של קביעת "פוטנציאל החילוט" מתבררת סוגיית הסיכוי הסביר להרשעה ולחילוט בתום ההליך הפלילי. כחלק מכך מעיין בית המשפט בראיות ומעריך את יכולתן (כפי שהיא נחזית לכאורה בשלב זה) להביא להרשעה ואת "שווי העבירות" המתגלות מהן (ראו למשל ע"פ 6352/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 30–36 (8.4.2018) (להלן: עניין חסדי דוד)). בחינה זו נערכת בהיבט תוכן הראיות בלבד, ולשיקולים בדבר קצב איסוף הראיות אין ככלל השפעה עליה."

כן נפסק בעניין דבש, כי יש אף לשקול את עניין מידתיות החילוט, וכי בית-משפט השלום סבר כי הראיות מצביעות על שווי עבירות משמעותי בסכום של מליונים, שם, וכי קיים חשד סביר לביצוע העבירות המספיק על-מנת שיהיה קיים "פוטנציאל חילוט", ומאחר ושווי העבירות עולה על שווי התפוסים, נדחתה בקשת רשות הערר בכל הקשור לשחרור התפוסים.

7. לאור האמור לעיל, ומאחר ובית-משפט קמא, בשתי ההחלטות, קצב פרק זמן מידתי שבו יוחזקו הרכבים, וככל שהמשיבה תהא מעוניינת להאריך ההחזקה ברכבים מעבר לכך, יהא עליה להגיש בקשה מתאימה, ואזי זו תיבחן על-ידי בית-משפט קמא, הרי דין העררים להידחות.

ניתנה היום, כ' סיוון תשפ"ב, 19 יוני 2022, בהעדר הצדדים.