1. ערעור על פסק דין בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (בד"א 39/21, 40/21 מיום 24.2.22, אב"ד עוה"ד י' תובל, חב"ד עוה"ד א' שניאורסון ועוה"ד נ' עוזיאל) (להלן - "בית הדין הארצי"), בו נדחה ערעור המשיבה והתקבל בעיקר עיקריו ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - "בית הדין המחוזי") (בד"מ 96/13, אב"ד עוה"ד ש' גרשוני, חב"ד עוה"ד נ' הרצמן ועוה"ד נ' אקסלרד).
2. המערערת הורשעה בבית הדין המחוזי בגין הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עיכוב כספי לקוח, טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון ועיכוב מסמכים שלא כדין. בית הדין הארצי זיכה את המערערת מכלל האישומים בהם הורשעה, למעט באישום של עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו - 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961.
3. נוכח ההרשעה האמורה, ובשים לב לעינוי הדין שנגרם למערערת, מצא בית הדין הארצי לגזור על המערערת אמצעי משמעת של נזיפה בלבד.
4. הערעור דנן נחלק לשני ראשים: האחד, השגתה על כך שזיכויה מהאישומים מהם זוכתה נעשה מחמת הספק, מבלי שנקבע פוזיטיבית, כי קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי אינן יכולות לעמוד; האחר, ערעור על הרשעתה באישום של עיכוב מסמכים שלא כדין.
5. לא נעלם מעיני עינוי הדין שנגרם למערערת, ובכלל זה משך הזמן הניכר והלא סביר שנדרש לשם בירור ההליך בבית הדין המחוזי - ובפרט העיכוב המשמעותי במתן הכרעת הדין, עת זו ניתנה בחלוף למעלה משלוש וחצי שנים ממועד הגשת סיכומי הצדדים. אף על פי כן מצאתי לדחות את הערעור. להלן אפרט טעמי.
6. עסקינן בערעור "בגלגול שלישי" על פסיקת בתי הדין המשמעתיים, המהווים גוף מקצועי, שהופקד מכוח מומחיותו וסמכותו על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; משום כך נקבע בפסיקה, כי הביקורת השיפוטית בעניינם תנהג במידת ריסון רבה. ראו: על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי, פ"ד מד(1) 705, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי נ' חיים (8.7.2007); בר"ש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה (23.5.2016). כלל זה של ביקורת שיפוטית מרוסנת יפה הן באשר לקביעת העובדות בידי הערכאות המשמעתיות, ובפרט בערכאה הדיונית; והן באשר לקביעת סטנדרט אמצעי המשמעת הראוי, עת נמצא, כי עורך דין ביצע את העבירה בה הואשם.
7. אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור - לא כל שכן כאשר עסקינן בערעור שני - להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. התערבות בממצאים שבעובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעת הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, וכשהדברים אינם מבוססים על פניהם. ראו: על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי, פ"ד נט(6), 223, 230 (2005); ע"א 501/84 מגדל נ' מירון (24.2.1988); ע"א 651/11 בשותי נ' ג'מאל (23.4.2013); ע"א 1596/18 ח'ורי נ' עמוס (16.3.2020), בפסקה 17.
8. הריסון השיפוטי אף יפה באשר לסוגיית אמצעי המשמעת. זאת נוכח תכליות הדין המשמעתי, אשר אינן בהכרח אך השתת עונש על עורך דין המפר את כללי האתיקה, אלא - ואולי אף בעיקר - בחינת כשרות והתאמת עורך הדין, שהתנהגותו לקתה בפגם משמעתי, להמשיך ולעסוק במקצוע, וזאת במטרה להגן על לקוחותיו הפוטנציאלים, הגנה על כבוד ומעמד מקצוע עריכת הדין, במטרה להגן על ציבור עורכי הדין, כדי להבטיח את אמון הציבור בעורכי הדין ובשלטון החוק, וכן העברת מסר לכלל עורכי הדין באשר לנורמות ההתנהגות המצופות מהם, ומניעת פגיעה בציבור בכללותו. ראו: על"ע 6251/06 הוועד המחוזי נ' דוידויביץ (8.7.2010) (להלן - "עניין דוידוביץ"); על"ע 8536/07 הוועד מחוזי נ' הלברשטט (24.3.2011). מטעמים אלו לבתי הדין המשמעתיים, המופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי הדין, מוענק שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים הם להטיל. התערבות בהחלטות בתי הדין תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה, וסוטה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתה. ראו: על"ע 3092/05 לשכת עורכי הדין נ' אגברייה (4.4.2006); עניין דוידוביץ.
9. באשר לראש הראשון יאמר, כי נאשם או נקבל, אשר זוכה אינו רשאי לערער על זיכויו או לתקוף אותו בדרך כלשהי, אף אם זיכויו הוא מחמת הספק בלבד. ראו: ער"מ 1518/99 שוהם נ' עירית תל אביב (4.5.1999); רע"פ 89/89 אשר נ' מדינת ישראל (8.8.1989); ע"פ 8616/19 חברוני נ' מדינת ישראל (15.3.20202). די בכך כדי לדחות את הערעור בעניין זה.
10. באשר לראש השני אומר, כי אף כאן אין מקום להתערבות בית משפט זה "בגלגול שלישי". בית הדין המחוזי, אשר התרשם ממהימנות העדים שהעידו בפניו, ואף נוכח גרסת המערערת עצמה, מצא, כי מהותית שררו בין המערערת לבין המתלוננת יחסים מיוחדים הדומים ליחסי עורך דין לקוח. זאת עת המתלוננת היא שפעלה בשם בעלה - הוא שהיה לקוחה הפורמאלי של המערערת. בנסיבות אלו מצא בית הדין המחוזי, כי סירוב המערערת להעביר מסמכים אל המתלוננת, על פי דרישת המתלוננת, לא היה כדין. קביעה זו מעוגנת כדבעי בראיות, ובצדק לא מצא בית הדין הארצי להתערב בה.
11. למעלה מן הצורך אפנה לטענת המערערת, הנסמכת על הוראת סעיף 3(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, לפיה הייתה רשאית לעכב תחת ידה את מסמכי הלקוח עד שתוצג לה הרשאתו בכתב, המייפה את כוחה של המתלוננת - אשתו, לקבל את המסמכים תחתיו. הדין הוא, כי ייפוי כח בכתב אינו תנאי לקיומה של שליחות, אלא אמצעי להוכחתה. ראו: דנ"פ 2192/00 נוי נ' אמינוף, פ"ד נד(2) 138, 144 (2000). בתי הדין מצאו, כי מפאת שהות הלקוח בחו"ל פעלה אשתו כשלוחה מטעמו, בכל הנוגע לקשר בין המערערת לבין הלקוח, עת המערערת לא מצאה בכך כל קושי עת ייצגה את הלקוח. בנסיבות אלו, בצדק קבע בית הדין הארצי, כי אין לשעות לטענת המערערת, לפיה עיכבה את מסמכי הלקוח כדין מפאת אי הצגת ייפוי כח המסמיך את המתלוננת לקבל עבורו את המסמכים.
12. בטרם סיום מצאתי לנכון להבהיר, כי המערערת זוכתה מעיקר העיקרים של האישומים. הזיכוי מאישומים אלו הוא מוחלט, שכן אין דרגות של זיכוי. יש אף להצטער על הלשון החריפה שננקטה כלפי המערערת בידי בית הדין המחוזי. לשון, אשר לא היה בה כל צורך, ולא תרמה דבר להכרעת הדין. אף בהתחשב בדברים אלו, ובעינוי הדין שנגרם למערערת, מצאתי שלא לחייבה בהוצאות, חרף דחיית ערעורה.

ניתן היום, ט' טבת תשפ"ג, 02 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.