כללי :

1. לאחר עיון בכתב הערעור ובתשובה, לאור העובדה שהמשיבה בתשובתה לא התנגדה לערעור אלא הותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, ראיתי לבטל את הדיון שנקבע וליתן פסק דין בערעור על סמך כתבי הטענות, מתוקף סמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות").

רקע :

2. עניינה של התובענה והערעור על פסק הדים שניתן בה, הוא בקשה למתן צו עשה להורות למשיבה לחשוף את פרטי זהותה של פלונית אשר שכרה והשתמשה בקורקינט השייך למשיבה ואשר פרטי זהותה מצויים אצל המשיבה. זאת, על מנת שהמערערים יוכלו לנקוט בהליך משפטי כנגד אותה פלונית, לאחר שהתגלה להם לטענתם כי זו פגעה ברכבו של המערער 1 (להלן גם : "המערער" ), בזמן השימוש בקורקינט המשיבה וגרמה נזק נטען לרכב בסך של 3,500 ₪ (לפי הערכת שמאי).

3. פסק הדין נושא הערעור ניתן על ידי בית משפט השלום (כב' השופט היימן) ביום 2.4.2022 במסגרת ת.א. (ת"א) כהן ואח' נ' ווינד תל-אביב (בייקי) בע"מ (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין נמחקה בקשת המערער למתן צו עשה כאמור, אף על פי שלא הוגש כתב הגנה על ידי המשיבה.

בית משפט השלום בפסק דינו המנומק קבע, כי לא ניתן להעניק למערערים את הסעד המבוקש בהעדר עילה לכך על פי דין, אף אם הדבר ראוי וצודק (סעיף 4 לפסק הדין). לקביעתו, מדובר בעניין שראוי שיוסדר על ידי המחוקק ולא על ידי בית המשפט (סעיף 23 לפסק הדין). לפיכך ובהתאם, הורה על מחיקת התביעה בהעדר סמכות שיפוטית להיעתר למבוקש.

בית משפט השלום התייחס בין השאר להלכה שנקבעה ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה  לשרותי  בזק בינלאומיים בע"מ (נבו 25.3.2010) (להלן: "עניין מור") (תוך העלאת האפשרות כי ניתן לבצע אבחנה מסוימת מהמקרה שנדון שם למקרה דנן).

כן דחה את טענת המערערים למתן הצו המבוקש על סמך סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). זאת, מאחר שלקביעת בית משפט קמא הזכות לעיין במידע מכוח סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות היא של אדם לגבי מידע אודותיו-הוא, להבדיל ממידע אודות אדם אחר (סעיף 16 לפסק הדין).

4. כאמור, המשיבה הודיעה שהיא מותירה את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט ותכבד כל החלטה.

הכרעה:

5. תחילה, אדרש לנושא המסגרת הדיונית להליך נושא הערעור.

למעשה, אין לפנינו תובע ונתבע קלאסיים. התובע או יותר נכון התובע הפוטנציאלי, אינו יודע את זהות בעל ריבו. מי הוא זה שפגע ברכבו. לאור זאת, הוא נזקק לעזרת בית המשפט. התובע מצוי ב"ריק" משפטי - דיוני ובצר לו פונה לעזרת בית המשפט, כדי שינתן לו המידע הנחוץ לצורך נקיטת הליכים. זהו מעין הליך מקדים, להליך שיאפשר קיום דיון מול הנתבע הנכון.

6. אני מוצאת, כי אם לא יוענק לתובע פוטנציאלי שכזה הסעד, תינזק זכות הגישה לערכאות.

על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות אין חולק ואין צורך להרחיב.

לטעמי, זכות הגישה לערכאות תצא חסרה אם לא יוענק הסעד המבוקש. לא רק ביחס לתובע הספציפי שלפני, אלא לניזוקים בחתכי רוחב שונים, שימצאו עצמם מול שוקת שבורה וללא יכולת להטיב את נזקם.

לכאורה בענייננו, מדובר בזוטי דברים. נזק כספי שאינו רב. אולם, יש לבחון את הנושא בראיה רחבה. ישנו מגוון של נזקים הנגרמים באין רואה. רכושיים ואף גופניים. מזיק שאינו מוכן לשאת באחריות לנזק אותו גרם בהיחבא, ומסתלק מן הזירה מבלי להותיר את פרטיו, יוצא נשכר. הדעת אינה סובלת זאת.

אני סבורה כי כאשר הטכנולוגיה מאפשרת זיהוי המזיק ואפשרות להטבת הנזק – כלכלי או אפילו פיזי שנגרם לתובע פוטנציאלי – יש לאפשר לו זאת.

7. האינטרס אינו רק של הניזוק הפרטי. זהו אינטרס ציבורי מובהק.

קיימת חשיבות חברתית וציבורית בבירור זהותו של מזיק אנונימי שכזה.

יידע כל אדם, כי רכושו אינו הפקר ויש בידו אמצעים לאתר זהות את המזיק.

יידע כל מזיק, כי עליו להיזהר בנזקי חברו.

על כך נאמר עוד בסעיף 3 לחוק יסוד : חוק האדם וחירותו :

"שמירת הקניין

אין פוגעים בקניינו של אדם".

בית המשפט, בתפקידו כמשכין סדר חברתי ועושה צדק, יכול וצריך להסתמך על התשתית התחיקתית הקיימת, כדי לאפשר את מסירת הנתונים הנחוצים לתובע הפוטנציאלי.

אם כי , אין בכך כדי להפטיר את המחוקק מן הצורך לעגן מסירת מידעים מסוג זה באופן מפורש בהליכי חקיקה, כפי שכיוון לכך גם בית משפט השלום.

לטעמי, מאחר ומדובר בהליך שהוא למעשה שלב מקדים להליך העיקרי שיפתח את הסכסוך כנגד הנתבע, הרי כל שעל מבקש הצו להראות תשתית מספקת למתן הצו המבוקש. כמובן, בכפוף לשמירת זכויות ברות הגנה של הצד השלישי והנתבע הפוטנציאלי.

8. כיצד מתיישבים הדברים עם הלכת מור עליה נסמך בית המשפט קמא במתן הכרעתו?

בית המשפט העליון (מפי כב' המשנה לנשיאה דאז השופט ריבלין, אשר נתן את פסק הדין העיקרי ברוב דעות), אמר שם כך:

"השאלה הדיונית שלפנינו רחבה אפוא יותר מן ההקשר הספציפי של חשיפת גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט, וזו השאלה: האם קיימת במשפט האזרחי הישראלי מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב אדם לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה..."

(שם, פסקה 23)

"...אמת, דיני הפרוצדורה נועדו לשרת את יישומו של הדין המהותי ואת אכיפתו, ולבית המשפט יש מידה של גמישות בהפעלתם. אולם אין משמעות הדבר שבית המשפט חופשי לנסח מחדש את סדרי הדין או להוסיף עליהם אגד מגוון של הוראות חדשות. שיטת משפט אחראית מחויבת לכך שבהגיענו לנקודה מסוימת לא יהא ניתן עוד להתקדם מבלי התערבות חקיקתית. במיוחד כך הוא הדבר בהקשר הנדון, שבו ההסדר הפסיקתי החדש אמור ליצור מסגרת דיונית למתן סעד הכרוך בפגיעה ניכרת בזכויות יסוד חוקתיות."

(שם, פסקה 29).

בין השאר, שלל כב' המשנה לנשיאה דאז ריבלין בעניין מור גם את האפשרות להיתלות בסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לצורך קניית הסמכות. (שם, פסקה 32).

סיכם כב' המשנה לנשיאה דאז השופט ריבלין:

"הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית".

(עניין מור, פסקה 36).

9. בהליך שלפני, טען המערער כי הסמכות למתן הצו המבוקש מעוגנת בסעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.

וזו לשון הסעיף :

"לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו כעובד, כמנהל או כמחזיק של מאגר מידע, אלא לצורך ביצוע עבודתו או לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי; אם הוגשה הבקשה לפני תחילת ההליך תידון הבקשה בבית משפט השלום. המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר 5 שנים".

10. בית המשפט העליון לא הכריע בעניין מור בשאלה האם ניתן ליישם את הוראות סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות לצורך מתן צו לחשיפת פרטים המצויים אצל צד שלישי (באותו מקרה דובר בספק שירותי גישה לאינטרנט), אלא ראה להותיר אותה בצריך עיון (סעיף 36 לפסק דינו של המשנא לנשיאה דאז, כב' השופט ריבלין). מכאן, שאין כיום הלכה מחייבת בעניין זה ולא ניתן לשלול מראש את הסמכות למתן צו מכוח סעיף 16 הנ"ל.

11. בענייננו, הסיטואציה שונה לחלוטין מהסוגיה שעמדה לפני בית המשפט בעניין מור.

שם, הגולש הביע בצורה ברורה ומובהקת את רצונו לשמור על אנונימיות. על כן, בעניין מור הקדיש בית המשפט כר נרחב לדיון בסוגית חופש הביטוי והזכות לפרטיות שנובעת מאותו רצון לאנונימיות (שם, פסקאות 11-22).

בענייננו, המזיק שזהותו אינה ידועה, לא הגדיר בעצם ההתקשרות עם המשיבה רצון לאנונימיות. נהפוך הוא. לפני שנשכר על ידו הקורקינט שעל פי הנטען הסב את הנזק לתובע, נמסרו למשיבה מלוא פרטיו של השוכר. לא נדרשה אנונימיות ולא פרטיות. וודאי שאין כאן עניין של חופש ביטוי.

זאת ועוד, הובהר לשוכר על פי תנאי השימוש של המשיבה כי המשתמש בקורקינט עלול להיות חשוף לכך שהמידע שמסר יועבר או יעשה בו שימוש בעת תאונה (מוצג 7א לערעור). כמו כן, לא נדרשה כאן ביצוע פעולה אקטיבית וחודרנית, כדוגמת איתור כתובת IP של מי שהזדהה מראש באופן אנונימי, כפי שנדון בעניין מור. הפרטים נמסרו על ידי שוכר הקורקינט מראש ומרצונו החופשי.

12. למעלה מן הצורך אוסיף, כי המידע שחשיפתו מבוקשת בענייננו – פרטי זהות רוכב הקורקינט האלמוני הקורקינט שפגע על פי הנטען ברכבו של המערער 1 – אינו נכלל תחת הגדרת "מידע" או "מאגר מידע", לפי סעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות:

" 'מאגר מידע' – אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט –

(1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק; או

(2) אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו, ובלבד שלבעל האוסף או לתאגיד בשליטתו אין אוסף נוסף".

" 'מידע' – נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו".

מדובר אפוא במידע שאין בו כשלעצמו על פניו פגיעה בפרטיות. גם עובדה זו, מסייעת בעיני בהטיית הכף אל עבר היעתרות לחשיפת המידע מבוקש.

13. לכל זאת אוסיף, כי גם המשיבה לא התנגדה כאמור למתן הסעד המבוקש, אלא אך ציינה שהיא נזקקת לצורך כך לצו שיפוטי.

סיכום :

14. מן המקובץ לעיל, הערעור מתקבל בזה.

אני מורה למשיבה להמציא לידי המערער את פרטי זהותו של שוכר הקורקינט המצויים אצלה, כפי שהתבקש בערעור.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

הפיקדון יושב לידי המערערים.

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה בדואר לצדדים.

ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ג, 02 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.