לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 16.6.2022, בה דחיתי בקשה לסעד זמני על דרך של ביטול פינוי המבקש מדירה שבה הוא מחזיק, ושאותה עליו לפנות מכוחו של פסק דין של פינוי מיום 8.6.2016.

לאחר שעיינתי בבקשה הנוספת, נחה דעתי כי יש לדחותה.

המבקש מפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שבית המשפט המחוזי, שאליו הוגשה בקשה לביטול הסכם המכר, סירב לעכב את הפינוי, תוך שקבע כי משהוצא צו פינוי מכוחו של פסק הדין של בית משפט זה, הערכאה הנכונה לעכב את הפינוי – היא בית משפט זה. בכך צדק, כמובן, בית המשפט המחוזי: הסמכות לבטל את צו הפינוי נתונה לבית משפט זה, ובהחלטתי המוקדמת היום לא קבעתי אחרת. מה שקבעתי, וקביעה זו בעינה עומדת, הוא שאין כל הצדקה לביטול צו הפינוי.

ראשית – ובשונה מכותרת הבקשה (גם בקשה זו), לא זו בלבד שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, אלא שגם התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה בשיהוי ניכר ומשמעותי; שיהוי המלמד, כי המבקש עושה כל שלאל ידו לעכב את מימושו של פסק הדין משנת 2016.

לגוף העניין, אשוב ואזכיר כי בקשה לביטול פסק הדין נדחתה, ובקשת רשות ערעור על ההחלטה – נדחתה אף היא, תוך שטענותיו של המבקש שלפיהן לא ידע על ההליך המקורי – נדחו מפורשות בבית המשפט המחוזי; שכל עוד רשום המשיב כבעלים של המקרקעין נושא ההליך במרשם המקרקעין – ממילא אין לנתבע סיכוי משמעותי במסגרת התביעה לביטול פסק דין הפינוי; ואם נוסיף לכך את העובדה שהתביעה לביטול הסכם המכר הוגשה לבית המשפט המחוזי רק לאחרונה (בחודש יוני 2022, לפי מספר התיק), כאשר כבר בחודש מרץ 2022 הוברר למבקש כי בית משפט השלום לא יעכב את ביצוע הפינוי – אנו מגיעים למסקנה שהמבקש מנהל הליכי סרק, בניסיון לעכב את הפינוי, הא ותו לא.

משכך, לא נמצאה כל עילה לעיון מחדש בהחלטתי הקודמת מהיום, והיא עומדת על כנה.

לעומת זאת, משבחר המבקש לשוב ולהגיש בקשת סרק לבית המשפט, חרף ההתראה ההוגנת שקיבל בהחלטתי הקודמת מהיום, יישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור מתון של 2,500 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ז סיוון תשפ"ב, 16 יוני 2022, בהעדר הצדדים.