זוהי החלטה בבקשה לפטור התובעים מאגרת משפט.

לאחר עיון במלוא המונח בתיק בית המשפט, הגעתי למסקנה כי התובענה אינה מגלה עילת תביעה, ועל כן דין בקשת הפטור מאגרה להידחות.

רקע ומהלך הדיון

1. התובעים, בני זוג, חתמו ביום 6.3.2017 על הסכם רכישת מקרקעין לפיו רכשו בית מגורים בפתח תקווה ממר רונן פנחסוב. קודם להסכם זה, פנו התובעים לבנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק) לקבלת אישור הלוואה לרכישת הנכס המוזכר. ביום 22.11.2006 מסר להם הבנק מסמך נושא כותרת "אישור עקרוני לבקשת הלוואה לדיור".
2. חלק מהתמורה בעסקה זו, מומן על ידי התובעים עצמאית (בין היתר באמצעות מכירת דירתם שלהם באותה עת), ואת היתרה התכוונו התובעים לממן באמצעות נטילת ההלוואה מהבנק.
3. בשל קשיים שהתעוררו במצבו הרישומי של הנכס דרש הבנק מסמכים ואישורים שונים. בסופו של יום לא העמיד הבנק לרשות התובעים את ההלוואה בה חפצו, ובעקבות האמור ניהלו התובעים ופנחסוב הליכים משפטיים האחד כנגד השני. פנחסוב ביקש לבטל את הסכם המכר, ואילו התובעים ביקשו להצהיר על תוקף הסכם המכר וכן עתרו לתשלום פיצויים מוסכים כפי שנקבע בו.
4. ביום 12.12.2007 הגיעו התובעים ופנחסוב להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין (ה"פ 977/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו). בהסכם הפשרה סוכם, כי העסקה תבוטל ללא תשלום פיצוי מוסכם, וכי הכספים ששולמו במסגרת ההסכם יושבו.
5. או אז, פנו התובעים בתביעה כנגד הבנק בשל התנהלותו בהקשר לאישור העקרוני וההליכים שהתנהלו מולו לשם קבלת ההלוואה. תובענה זו נוהלה במסגרת תיק ת"א 4389/08 בבית משפט השלום בפתח תקווה לפני כבוד השופט נחום שטרנליכט (להלן: תיק פתח תקווה; ו-המותב, בהתאמה).
6. הצדדים ניהלו הליך הוכחות, נשמעו עדים והוגשו מוצגים. בישיבת ההוכחות הראשונה (18.4.2012) שנערכה בתיק פתח תקווה, הודיע המותב לצדדים, כי בעברו שימש כפרקליט הבנק עת עבד כעורך דין עצמאי, וייצג את הבנק בהליכי גביה כנגד חייבים עד לשנת 1999. הדבר נרשם בפרוטוקול הדיון. לאחר מכן, בפתח ישיבת ההוכחות השנייה (22.4.2018), ביקש ב"כ התובעים דאז לפסול את המותב.
7. בקשת הפסלות נדחתה. בית המשפט בתיק פתח תקווה נימק החלטתו בכך, כי נמסרה הודעה לצדדים על סוגיית הייצוג בעבר של הבנק בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, והיה מקום לדחות את הבקשה רק מטעם של שיהוי בהעלאתה. עם זאת, צוין גם, לגופם של דברים, כי ייצוג הבנק על ידי המותב נמשך עד חודש אפריל 1999, כאשר במועד זה מונה המותב לכהונת רשם בית משפט. נוכח הזמן הרב שעבר, צוין בהחלטת בית המשפט, אין חשש למשוא פנים.
8. ערעור שהגישו התובעים לבית המשפט העליון (ע"א 3452/12 סימו נ' בנק הפועלים בע"מ) נדחה על ידי כבוד הנשיא דאז, השופט אשר גרוניס. בית המשפט העליון ציין, כי אין זה נפקא מינה האם ההודעה לצדדים על ייצוג הבנק בעבר על ידי המותב נמסרה במהלך או בפתח ישיבת ההוכחות, שכן כך או כך לוקה בקשת הפסלות של התובעים בשיהוי. מעבר לנחוץ, צוין עוד, כי ייצוג המותב את הבנק במהלך עבודתו כעורך דין עצמאי הסתיימה לפני מלמעלה משניים עשר שנים (דאז), ואין טענה לקשר בין הייצוג המתואר ובין נושא הדיון בתיק פתח תקווה. בהינתן השנים הרבות שחלפו, סיכם בית המשפט העליון, אין חשש ממשי למשוא פנים (פסק דין מיום 1.7.2012).
9. בתום שמיעת הראיות ולאחר סיכומי הצדדים, נתן המותב את פסק דינו בתיק פתח תקווה (פסק דין מיום 7.6.2015). בית המשפט קבע, בין היתר, כי התובעים העלו טענות סותרות בהליכים שניהלו כנגד פנחסוב, מחד, וכנגד הבנק מאידך. בעוד בתביעת התובעים כנגד פנחסוב נטען, כי האחרון הכשיל את העסקה, בתביעת הבנק נטען שהבנק הוא שכשיל את עסקת הקנייה.
10. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בלוד על פסק הדין בתיק פתח תקווה אף הוא נדחה, אם כי מטעמים שונים מאילו של בית המשפט השלום בפתח תקווה [ת"א (מחוזי לוד) 9512-09-15 אלופר נ' בנק הפועלים בע"מ (26.7.2016)]. בקשת רשות לערער שהוגשה על ידי התובעים לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (רע"א 8187/16 אלופר נ' בנק הפועלים בע"מ (29.11.2016)).

הטענות בכתב התביעה בהליך דנן

1. עתה, הגישו התובעים תובענתם זו. עיקר תביעתם – הן כנגד המותב, הן כנגד המדינה והן כנגד שרת המשפטים, מופנית כנגד אי-הגילוי הנטען של דבר הייצוג בעבר על ידי המותב את הבנק, וכן אי-פסילתו של המותב מטעמים אלה.
2. לטענת התובעים, הרישום בפרוטוקול דיון ההוכחות הראשון (18.4.2012) נעשה תוך זיופו. התובעים חזרו וטענו, כי היה על המותב לפסול את עצמו מלדון בתובענה, נוכח ייצוגו את הבנק לפני מינוייו לכהונה שיפוטית. "ניסיון" תיקון הפרוטוקול, נטען על ידי התובעים, נעשה בכזב, שכן גילוי עובדת הייצוג נעשה בשלב מאוחר יותר במהלך הדיון, שבכל מקרה לטעם התובעים היה בשלב מאוחר מדי.
3. הודעת המותב נעשתה, טענו התובעים, באמצע ישיבת ההוכחות ולאחר שמיעת מספר עדים, אך בפרוטוקול נרשם כי הדבר נעשה בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה.
4. הסתרת ניגוד העניינים ו-"עריכת" הפרוטוקול, הוסיפו התובעים וטענו, מהווה ניסיון "לטשטש" את מעשי המותב.
5. אשר לתביעה כנגד המדינה, טענו התובעים כי בתי המשפט מהווים אורגן של המדינה, ועל המדינה לבצע פיקוח על שופטיה ועל התלונות המוגשות כנגדם. תלונת התובעים לנציבות תלונות השופטים (18.10.2017), צוין בכתב התביעה, נדחתה בשל "התיישנות". תלונה נוספת שהוגשה לשרת המשפטים בשנת 2018 זכתה, לטענת התובעים, להתעלמות.
6. מטעמים אלה, סבורים התובעים כי הם זכאים להיפרע מנזקיהם הנטענים הן מהמותב והן מהמדינה. לטענת התובעים, הנתבעים חבים בפניהם בנזיקין "בגלל הכישלון המערכתי" בבירור ענין התובעים, בשל המחדלים של המותב ובשל האחריות השילוחית אותה ייחסו למדינה "כמי שמעסיקה אותו" (את המותב).
7. פסק דינו של בית המשפט בפתח תקווה, הוסיפו גם התובעים, "הרעיל" את ערעור התובעים, שכן הוביל "לשרשרת עגומה" שפגמה בכל ההליכים שבאו בעקבותיו. לטענת התובעים, לא נעשה עמם משפט צדק בערכאת הראשונה, ולכן מנועים הנתבעים דכאן להסתמך על פסקי הדין שניתנו בעניינם בבית המשפט המחוזי והעליון.
8. התובעים היו מודעים לטענה אפשרית של חסינות, וכבר בכתב תביעתם ציינו, כי בשל העובדה שהמותב לא פעל כאשר הוא ממלא תפקיד על פי דין, לא פועלת לזכותו החסינות שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). התובעים נסמכו על שתי דוגמאות בהן מצאו בתי המשפט לנכון לחייב את המדינה בפיצויים על מעשים שנטען שנעשו על ידי שוטר או כתוצאה מעבירה.

הבקשה לפטור מאגרה

1. לבקשתם לפטור מאגרה צירפו התובעים תצהירים. התובע ציין בתצהירו, כי בני הזוג מתגוררים היום בדירה שכורה בפתח תקווה, כאשר כל המקורות הכספיים של התובעים "נגמרו לחלוטין" במקום להיות מושקעים בדירה משלהם. עוד הוסיף התובע, כי הוא עבר תאונת דרכים וכי מצבו הבריאותי לא מן המשופרים.
2. התובע ציין עוד בתצהירו, כי בני הזוג מטפלים בשתי בנות, ואחת מהן קטינה הסמוכה על שולחנם. התובע הצהיר, כי בני הזוג נושאים אך בקושי בדמי השכירות החודשיים וההוצאות השוטפות, ואין לבני הזוג מקור למימון האגרה הנדרשת לשם הגשת תובענה זו. כל זאת, הוסיף ופירט, לאחר שחויבו בני הזוג בהוצאות משפט בסכום של 70,000 ₪ על ידי המותב שדחה את תובענתם כנגד הבנק.
3. גם התובעת ציינה בתצהירה, כי מצבם הכללי של בני הזוג לא מן המשופרים, ואין ביכולתם לשאת באגרה הנדרשת לשם הגשת התובענה. בנוסף פירטה התובעת על אודות מצבה הבריאותי הקשה והליכים רפואיים שנאלצה לעבור, אשר חלקם היו יקרים מאוד.
4. לבקשת התובעים צורפו גם אסמכתאות וכן אסמכתאות נוספות על פי החלטות בית המשפט.

עמדת המדינה

1. המדינה בתשובתה לבקשה התנגדה למבוקש. לטענת המדינה דין הבקשה להידחות בשני מישורים: בשל העדר פירוט כנדרש בתקנות והפסיקה על מצבם הכללי של התובעים, ובשל כך שההליך אינו מגלה עילה, שכן קיימת חסינות שיפוטית.
2. התובעים תוקפים, הוסיפה המדינה וטענה, את החלטות השופט שדן בתביעתם כנגד הבנק, והכל במסגרת תפקידו השיפוטי וההליך השיפוטי שהתנהל בעניינם. כל זאת, הוסיפה, כאשר התובעים מייחסים לשופט חוסר תום לב, מחדלים שונים ואף "הפרת אמונים ומרמה ממש".
3. המדינה ציינה, כי בפסיקה נקבע שהחסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית, מוחלטת ומלאה, והיא אינה מאפשרת לתבוע לא את השופט ולא את המדינה באחריות שילוחית או ישירה בגין עוולה שיפוטית נטענת.
4. בנוסף, הוסיפה המדינה, טענות התובעים ביחס לשופט נטענו ללא כל תימוכין, באופן סתמי וחסר בסיס.
5. בהינתן שכך, סיכמה המדינה, דין התובענה סילוק על הסף, ומטעם זה היא אינה מגלה עילת תביעה, ומשכך דין בקשת הפטור להידחות.

תגובת התובעים

1. התובעים התבקשו להגיב לתשובת המדינה, אך הם לא עשו זאת תחילה על אף שקיבלו את החלטות בית המשפט בנושא זה. לאחר עדכון ייצוג התובעים בתיק בית המשפט, שבתי ואפשרתי לתובעים להגיב לתשובת המדינה, ותגובה זו אכן הוגשה.
2. לטענת התובעים, הם הוכיחו את מצב הכלכלי הקשה שאינו מאפשר ללם לשלם את האגרה, וכל זאת כאשר תביעתם מבוססת ואף לא התיישנה.
3. התובעים שבו וטענו, כי מדובר במעשים חמורים של רשלנות קיצונית, ניגוד עניינים, זיוף פרוטוקול והטיית דין חמורה, ויש בהם משום ביטול החסינות האישית או המשפטית.
4. תביעת התובעים, הוסיפו, היא לא בגין דחיית תביעתם, אלא בשל הפעולות וההתנהלות של המותב בניהול התיק המשפטי, תוך שהדבר נעשה משיקולים זרים והטיית דין, שהביאו גם לבסוף לדחיית התביעה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומרים ומסמכים שצורפו לתיק בית המשפט, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
2. לצורך הדיון בבקשה אניח, מבלי לקבוע זאת פוזיטיבית, כי מצב הכלכלי של התובעים אינו מאפשר להם תשלום האגרה הנדרשת בתובענה זו. עם זאת אוסיף, כי סכום התובענה שהוגדר על ידי התובעים לא פורט. כך לא ברור, מדוע עצם דחיית התובענה בתיק פתח תקווה גרם לנזק בסכום של 2,500,000 ₪. סכום זה לא פורט ולא נתמך בכל ראיה. רק מטעם זה דין הבקשה להידחות.
3. עם זאת, כפי שציינתי, עיקר הקושי של התובעים בתביעתם נעוץ בעילת תביעתם. תקנה 14(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 מחייבת עמידה מבחן כפול לשם מתן פטור מאגרה: העדר יכולת כלכלית וקביעה כי התובענה מגלה עילה. במקרה דנן, אין מקום לקביעה כי התובענה מגלה עילה.
4. עיקר טרוניית התובעים, אם לא כולה, הן כלפי המותב והן כלפי המדינה (ובכלל זה שרת המשפטים) – היא באופן ניהול ההליך, ובכך שלא חשף המותב את העובדה כי ייצג את הבנק בעברו, עת היה עורך דין פרטי ולפני מינוייו לכהונה שיפוטית. יתר הטענות מבוססות על קו טיעון זה. כך, הטענה כי הגילוי היה באמצע דיון ההוכחות הראשון ולא בתחילתו; כי היה מקום לגילוי זה אף לפני כן; וכי פסק הדין "מוטה" בשל ניגוד האינטרסים שנטען שנוצר – כל כולן מבוססות על טענת הפסלות.
5. טענת פסלות זו – נדחתה הן על ידי בית המשפט השלום בפתח תקווה, והן בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. אזכיר, כי כבוד הנשיא גרוניס ציין בפסק דינו הדוחה את ערעור הפסלות, כי לא קם חשש ממשי למשוא פנים בשל הזמן הרב שעבר בין ייצוג המותב את הבנק ובין ניהול תובענת התובעים, שעה שלא נטען לכל קשר בין תובענה זו ובין הייצוג בעבר את הבנק.
6. מכאן, שאין מקום לעשות כל הבחנה אותה מנסים התובעים לעשות בין עילת הפסלות, בין התנהלות המותב (למשל הטענה, כי המותב "היה עוין" את התובעים במהלך ניהול התובענה או כי דרש והקפיד על סדרי הדין) ובין פסק הדין שניתן. כל האמור עוסק באחת: מלאכת השפיטה.
7. סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע:

"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

1. הוראה זו זכתה לפרשנות במהלך השנים. בפסק דינו בפרשת עלי אדם (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם (2.9.2018)) קבע בית המשפט העליון, כי החסינות הקבועה בסעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית, לא רק של השופט אלא גם של המדינה עצמה, וזו לא תישא באחריות בשל מעשי השופט לא כאורגן (אחריות ישירה) ולא באחריות שילוחית למעשי השופט. עוד צוין, כי אין מקום להבחנות ומידות שונות של רשלנות המיוחסת לגורם השיפוטי: "... אין מקום לענין זה לאבחנות בין מקרים של "רשלנות", "רשלנות רבתי" או "רשלנות בוטה מאוד" ושאר אבחנות כיוצא באלה..." (פיסקה 23 לחוות דעתו של כבוד השופט מני מזוז).
2. בהינתן הוראה זו שבפקודה ובהינתן פרשנות בית המשפט העליון להוראה זו בפרשת עלי אדם, הרי שאין לתובעים עילת תביעה לא כנגד המותב ולא כנגד המדינה.
3. אשר לתביעה כנגד שרת המשפטים אציין, כי ככל שהטענה היא כי מדובר באורגן "מפקח" על בתי המשפט (הטענה לא ברורה בכתב התביעה), הרי שאין להתייחס לאמור יותר מאשר ייחוס אחריות למדינה המפעילה את בתי המשפט. מאידך, ככל שהטענה כי עילת תביעה היא בשל העדר מענה למכתב כפי שנטען – הרי שגם באמור אין כל עילת תביעה.
4. מעבר לצורך אציין, כי בית המשפט העליון בפרשת עלי אדם לא הכריע (בדעת רוב), האם החסינות משתרעת גם על מקרים "קיצוניים בהם נושא המשרה השיפוטית פעל בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות", תוך השארת שאלה זו לעת צורך. עם זאת, דומה כי אף אם נאמץ את מלוא טענות התובעים בכתב תביעתם – הם אינן טוענים טענות כגון דה.
5. אוסיף ואציין, כי כל טענות התובעים – הן במישור הפסלות, והן במישור תביעתם כנגד הבנק לגופה – נבחנו על ידי שלוש ערכאות. בעניין הפסלות נקבע מפורשות, כי מצב הדברים האמור אינו מקים עילת פסלות, תוך שצוין כי אין זה נפקא מינה באיזה שלב של הדיון עובדת הייצוג בעבר נחשפה. מכאן, שאין גם מקום לשוב ולדון שוב פעם באותה טענה, במסגרת תובענה אישית כנגד המותב וכנגד המדינה.
6. נוכח האמור, תביעת התובעים אינה מגלה עילה, ועל כן דין בקשתם לפטור מאגרה להידחות.
7. ככל שהתובעים עומדים על תביעתם, אם כן, ישלמו את האגרה נדרשת עד יום 19.2.2023, שכן אחרת תמחק התביעה.
8. אציין, כי בשים לב לאמור ובשים לב לדיון שנערך על יסוד טענות הצדדים, דומה, כי אף אם היו משלמים התובעים – עתה – את האגרה, היה מקום לסלק את תביעתם על הסף בשל העדר עילת תביעה. נוכח האמור, אמליץ לתובעים למחוק תביעתם.

תזכורת פנימית ליום 20.2.2023.

ניתנה היום, ט' שבט תשפ"ג, 31 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.