לפני בקשה שהגיש הנתבע 2 לסילוק התובענה על הסף בטענה להעדר סמכות עניינית (להלן: "בקשת הסילוק").

הטענות בתביעה בתמצית

1. התובעים הם חלק מיורשיו של המנוח שלום חובג'ה ז"ל שהלך לעולמו ביום 5.1.2005 (להלן: "המוריש"). למוריש היו, על פי הטענה, חשבונות בנק אצל הנתבעים. התובעת 1 הינה בתה ואחת מיורשיה של המנוחה, רוחמה מזרחי ז"ל והתובע 2, הינו בנה ואחד מיורשיה של המנוחה מרגלית שבילי ז"ל. המנוחה מזרחי והמנוחה שבילי (להלן: "המנוחות"), ביחד עם אחרים, הן היורשות של המוריש ביחד עם יורשים נוספים.
2. לאחר מאמצים רבים ניתן ביום 21.2.2022 צו ירושה ביחס לעזבון המוריש, על פיו התובעים, בכובעם כיורשים של המנוחות, ביחד עם אחרים, הם יורשיו של המוריש.
3. מיד עם הוצאת צו ירושה פנו התובעים לנתבעים בדרישה לקבל את חלקם היחסי בכספים שהותיר המוריש וכן עתרו לקבלת מידע בדבר רכוש העזבון. הנתבע 1 העביר פרטים לגבי הכספים שהוא מחזיק והנתבעים 2-3 התעלמו.
4. הסעד המבוקש בתביעה הינו צו עשה המחייב את הנתבעים להמציא לתובעים את כל הפרטים על חשבונות הבנק של המוריש ולהעביר לאלתר את כל הכספים המוחזקים על ידם לתובעים.

ההחלטה מיום 2.8.2022 והבקשה לסילוק על הסף שהגיש הנתבע 2

1. ביום 2.8.2022, לאחר שעיינתי בכתב ההגנה של הנתבע 1, ביקשתי מהתובעים לנמק מדוע הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 10.8.2022 הגיש הנתבע 2 את בקשת הסילוק. ביום 14.9.2022 התייחסו התובעים להחלטתי מיום 2.8.2022 והשיבו לבקשת הסילוק.
2. לשיטת התובעים בתשובתם, כתב התביעה עוסק בשני נושאים – האחד, דרישה לקבלת מידע מהנתבעים והשני – דרישה להעביר לתובעים את חלקם היחסי בכספים. לטענתם, אין חולק כי ביחס לנושא הראשון יש סמכות לבית משפט זה מאחר ואין קשר בין דרישת המידע לבין היחסים עם יתר היורשים.
3. התובעים טוענים בתשובה כי בא כוחם מחזיקה בכתבי הסכמה ו/או יפויי הכוח המשקפים 6/8 חלקים מהעזבון (טענה שלא נטענה בתביעה אך מכל מקום אין בה כדי להעלות או להוריד, כפי שאבהיר להלן) וכי לגבי יתר היורשים אין להם "הסבר או ידיעה לחוסר שיתוף הפעולה" מצידם. לשיטת התובעים, אין הצדקה להחזיק את היורשים הזכאים ל- 6/8 חלקים מהעזבון כבני ערובה של יתר הזכאים (2/8 מהעזבון) ואין מניעה להורות על חלוקת הכספים.

דיון והכרעה

1. זכות התביעה הנטענת של התובעים נובעת, כל כולה, מצו הירושה של המוריש. חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") הוא שמסדיר את ענייני הירושה לרבות את אופן חלוקת עזבון.
2. חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 מגדיר בסעיף 1 מהם ענייני משפחה ובין היתר קובע בסעיף 1(6)(ה) שתובענה לפי "חוק הירושה, התשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו" תחשב כענייני משפחה המצויים בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.
3. נחזור לחוק הירושה וניווכח כי הסעד המבוקש על ידי התובעים הוא למעשה סעד מכוחו של חוק הירושה. כך למשל, סעיף 111 לחוק הירושה קובע כי "באין הסכם בין היורשים יחולקו נכסי העזבון ביניהם על פי צו בית המשפט" (וראו גם סעיף 122 לחוק הירושה). סעיף 151 לחוק הירושה קובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לעניני משפחה".
4. התובעים מתעלמים לחלוטין בתשובתם מהוראות החוק ומטענות הנתבע 2 בבקשת הסילוק.
5. הנתבעים 1-2 מצידם, כעולה מכתבי ההגנה שהגישו ומבקשת הסילוק של הנתבע 2, אדישים לאופן חלוקת הכספים. כל שמבקשים הנתבעים, ובצדק מבחינתם, הוא להבטיח שהחלוקה נעשית כדין – קרי בהסכמת כל היורשים או על פי צו בית משפט, כמתחייב בחוק הירושה.
6. בית המשפט לענייני משפחה הוא שאמור לדון בתובענות מסוג זה ולוודא שינתן צו לחלוקת נכסי העזבון רק לאחר קיום הדרישות הקבועות בחוק הירושה. וראו גם ע"א 314/79 רחל והיינריך שליין נ' עו"ד עזריאל ברק, מנהל עזבון המנוחה בטי שינגוט ז"ל (פורסם בנבו, 13.5.81) שם נקבע כי: "פטירת המוריש ואפילו צו ירושה, שניתן על עיזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים".
7. אם ישנם, כטענת התובעים, יורשים שאינם משתפים פעולה עימם ממילא גם ברור שאין הסכמה של כל היורשים (ואין זה משנה אם כטענתם בתשובה לבקשת הסילוק מאחורי התובעים עומדת קבוצה גדולה של יורשים שכן אין מחלוקת שאין הסכמה של כל היורשים). די לעיין בצו הירושה שצורף כנספח לתביעה על מנת להתרשם מהרשימה הארוכה של היורשים של המוריש. לכן, על התובעים להגיש תובענה כנגדם בבית המשפט לענייני משפחה ולעתור לצו המבוקש על ידם בתיק זה.
8. ההפרדה המלאכותית שמנסים התובעים לעשות בתגובתם בין המישור הראשון (קבלת מידע מהנתבעים) לבין המישור השני (חלוקת הכספים), אינה יכולה לעמוד. ראשית, התביעה אינה עושה אבחנה זו – התביעה הוגשה במטרה ברורה לחייב את הנתבעים להעביר את כספי המוריש לתובעים; שנית, התביעה היא עדיין תביעה של התובעים בכובעם כיורשים של המוריש ואין זה משנה שהנתבעים אינם בני משפחתם. לכן אין סמכות לבית המשפט זה. וראו למשל ה"פ (עכו) 19946-05-11 באסם חזאן נ' בנק מזרחי טפחות (פורסם בנבו, 5.11.2011):

"בהתאם לסע' 1(6)(ה) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, הסמכות לדון בכל תובענות לפי חוק הירושה, התשכ"ה -1965, גם בין צדדים זרים, קנויה באופן בלעדי לבית המשפט לענייני משפחה.

התובע עותר למתן צו המופנה לנתבע בהדגישו כי הינו היורש הבלעדי, משכך הינו המוסמך לנהל את חשבון הפיקדונות. בפועל, בפניי תביעה שהוגשה ע"י התובע מכוח היותו יורש, ואשר עילתה נטועה עמוקות בחוק הירושה"

1. אכן, נראה כי מן הראוי היה שהבנקים ימסרו מידע לתובעים ללא צורך בהליך משפטי שהרי מדובר במידע בלבד ולא בחלוקת כספים והמידע יימסר למי שהנם יורשים של המוריש.

סוף דבר

1. בנסיבות העניין, לאור כל האמור, בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט לענייני משפחה. אני סבור שאין מקום להורות על העברת התביעה אלא על מחיקתה שכן התביעה לא הוגשה במתכונת של תובענה בבית משפט לענייני משפחה ועל פי סדרי הדין הנהוגים שם וכמו כן נראה כי ממילא על התובעים לעשות חושבים ולצרף לתביעה את כל היורשים.
2. לאור האמור, התביעה נמחקת. אשר לשאלת ההוצאות, הנתבע 3 כלל לא הגיש כתב הגנה. הנתבעים 1-2 הגישו כתב הגנה והנתבע 2 אף הגיש את בקשת הסילוק. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לחייב את התובעים בהוצאות, בין היתר, בשים לב לכך שהנתבעים יכלו להשיב לתובעים בזמן אמת ולספק להם מידע ביחס לחשבונות הבנק.
3. המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"ב, 20 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.