א. כללי

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' בנקי) מיום 6.4.22, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין. לאחר קבלת תשובת המשיבים הועברה הבקשה להכרעתי.

ב. רקע דיוני תמציתי

1. תחילתו של ההליך מושא הערעור הוא בשתי תובענות: התובענה הראשונה היא תובענה שהגישו המערערים נגד רשות מקרקעי ישראל ומאוחר יותר גם נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים (להלן בהתאמה: רמ"י והאפוטרופוס, ושניהם ביחד: המשיבים). בתובענה זו עתרו המערערים ליתן צווים המונעים את פינויים מן המקרקעין מושא התובענה ואת הריסת המבנים שנבנו עליהם המשמשים למגורים ולמסחר, וכן לבטל את דרישת דמי השימוש שנשלחה אליהם. התובענה השנייה היא תביעה שכנגד שהגישו המשיבים, שבה עתרו לסעדים הופכיים, היינו ליתן צווים המורים על פינוי המערערים מן המקרקעין ועל הריסת המבנים שנבנו עליהם, וכן לחייבם בדמי שימוש ראויים.
2. התובענה העיקרית נמחקה בהסכמה בשלב מוקדם יותר של ההליך מושא הערעור (החלטה מיום 2.10.19). אשר לתביעה שכנגד, הרי שבפתח ישיבת ההוכחות מיום 24.10.21 הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה היא תתקבל (בכפוף לסייגים שצוינו שם), תוך שבית המשפט יוסמך לקבוע את מועד פינוי המקרקעין והריסת המבנים לאחר סיכומים בכתב. לעניין דמי השימוש הראויים הרי שהוסכם על אופן חישובם, אולם הסכמה זו הותנתה באישור ועדת הפשרות ברמ"י, והוסכם גם כי הוועדה תקבע את פריסת תשלומי דמי השימוש. עוד הוסכם כי "איחור של 3 חודשים בתשלום דמי השימוש ייחשב כהפרה של פסק הדין ויאפשר ל[רמ"י] לדרוש את תשלום כל החוב במלואו וכן פינוי והריסה לאלתר" (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 24.10.21 שורות 24-23). להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.
3. ביום 9.11.21 הודיעו המשיבים כי ועדת הפשרות אישרה את הסכמת הצדדים בעניין דמי השימוש, ונקבו בדמי השימוש שיש לשלמם על פי ההסכמה. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 14.11.21, הגישו מערערים 2-1 "הודעה על חזרה מהסכמה" וטענו כי ההסכמה שהושגה בישיבת ההוכחות מיום 24.10.21 הושגה באמצעות עו"ד דראושה שאינו מייצג אותם, ויש לבטלה. המשיבים התנגדו לכך, ועו"ד דראושה עצמו נדרש להתייחס להודעה. בהתייחסותו מיום 29.11.22 ציין עו"ד דראושה כי מערערים 2-1 ייפו את כוחו בתחילת ההליך, אולם בשלב מסוים הם פנו לייצוג של עורך דין אחר שאף נרשם בתיק כבא כוחם, הגם שהם לא הבהירו לו כי הוא מפסיק לייצגם. עו"ד דראושה הוסיף כי במעמד גיבוש ההסכמה נכח מערער 3 לבדו, שציין לפניו כי הוא מוסמך לייצג גם את מערערים 2-1, אולם למפרע התברר כי הדבר אינו נכון.
4. בהחלטה מיום 12.12.21 דחה בית משפט קמא את עמדת מערערים 2-1, בציינו בין היתר כי הם ובא כוחם הרשום אפשרו למעשה לעו"ד דראושה לייצגם לאורך כל ההליך. בית המשפט הוסיף וציין כי ככל שלא כך היה, לא ברור מדוע מערערים 2-1 ובא כוחם הרשום נמנעו מלהתייצב לישיבת ההוכחות, ודי בכך כדי ליתן פסק דין המקבל את התביעה נגד מערערים אלה, כך שההסכמה למעשה מיטיבה איתם.
5. בהמשך הגישו מערערים 2-1 בקשה לעכב את ההליך כדי לאפשר להם לפנות בהליך נוסף מכוח חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 אולם בקשתם נדחתה. הצדדים הגישו סיכומים, כאשר המשיבים עתרו להורות על פינוי המקרקעין לאלתר ולכל היותר בתוך שישה חודשים.
6. ביום 6.4.22 ניתן פסק הדין מושא הערעור. בפסק הדין דחה בית משפט קמא את עמדת המשיבים בנוגע למועד הפינוי, והורה כי המקרקעין יפונו והמבנים ייהרסו בתוך חמש שנים היינו עד ליום 6.4.27. כמו כן חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיבים את סכומי דמי השימוש בהתאם להסכמה מיום 24.10.21. בית המשפט עמד על כך שסכומים אלה יש לשלם בשישים תשלומים חודשיים שווים, בהתאם לפריסה שאישרה ועדת הפשרות ברמ"י, וקבע כי איחור של שלושה חודשים בתשלום יאפשר לרמ"י "לדרוש את תשלום כל החוב במלואו וכן פינוי והריסה לאלתר", גם זאת בהתאם להסכמה.

ג. עיקרי הטענות בערעור

1. במסגרת הודעת הערעור טוענים מערערים 2-1, בין היתר, כי עו"ד דראושה לא ייצג אותם וממילא ההסכמה שהושגה באמצעותו אינה מחייבת אותם, שכן עוד בשנת 2018 הם הודיעו כי מייצג אותם עורך דין אחר שאף נרשם כבא כוחם בתיק. המערערים כולם מעלים טענות נוספות בנוגע לזכויותיהם ולמעמדם במקרקעין, וטוענים כי היה מקום לאפשר להם לפעול מכוח חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, הכל כמפורט בהודעת הערעור.

ד. הבקשה לעיכוב ביצוע

1. לצד הערעור הגישו המערערים בקשה שכותרתה "בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של פינוי נכס עד להכרעה בערעור". המערערים טוענים כי פסק הדין הורה על פינויים מן המקרקעין שבהם מצויים בתי מגוריהם וכן עסקיהם המסחריים, וחייב אותם בתשלום סכום עתק. לשיטתם בנסיבות אלה "מאזן הנוחות" נוטה במובהק לטובתם, בייחוד משום שבמבנים מתגוררים גם ילדים קטנים וילד הסובל מנכות קבועה ומשום שקיים קושי לאתר מקרקעין חלופיים להפעלת עסקיהם. המערערים מוסיפים וטוענים כי סיכויי הערעור גבוהים, ומדגישים כי מערער 1 נכח בדיון שבמסגרתו גובשה ההסכמה שביסוד פסק הדין, התנגד לה ועזב את הדיון הגם שהדבר אינו מופיע בפרוטוקול. עוד טוענים המערערים כי לא ייגרם נזק ממשי מעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן "אין כל חשש ש[המשיבים] לא יקבלו דמי השימוש שנפסקו...".
2. המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה. לטענת המשיבים מדובר למעשה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, והמערערים יכולים היו להימנע מפינוי המקרקעין אם היו משלמים את התשלומים החודשיים שבהם חויבו. המשיבים טוענים כי התנהלות המערערים היא חסרת תום לב, ומעלים טענות נוספות לרבות בנוגע לסיכויי הערעור שלטעמם הם "נמוכים מאד (אם בכלל)".

ה. דיון והכרעה

1. דין הבקשה להידחות בעיקרה, בכפוף לאמור להלן.
2. כידוע, עצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור (ראו תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). עיכוב ביצוע כזה הוא חריג, כאשר נקבע כי

שניים הם השיקולים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור: האחד – סיכוי הערעור להתקבל הם טובים; השני – מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור ופסק הדין יבוטל. בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. יחד עם זאת, מקובל לראות בשיקולי מאזן הנוחות כראשונים במעלה.

(ע"א 4225/20 רוזנברג נ' אלדמע (חדד), פיסקה 10 (8.9.2020) ובאסמכתאות שם).

1. עוד נקבע כי

נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע פסק דין, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע... על מנת לעמוד בנטל זה על מבקש עיכוב הביצוע להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו בהמשך הדרך אם בקשת העיכוב תידחה... (שם, פיסקה 11)

1. כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, הרי שככלל זו תתקבל רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן" (ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל, פיסקה 5 (23.12.07)). זאת בעיקר כאשר "הצד לזכותו ניתן פסק דין לא יוכל להשיב את הכספים ששולמו לו אם יחויב לעשות כן בעקבות הערעור" (שם). נקבע גם כי "ככלל מצבו הכלכלי של המערער אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שבו הוטל עליו חיוב כספי" (שם; וראו גם ע"א 8993/20 עיריית אשקלון נ' אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ, פיסקה 19 (10.2.2021)).
2. במקרה שכאן, בצדק נטען על ידי המשיבים כי מה שלמעשה מבוקש הוא לעכב מימוש של חיובים כספיים. זאת שכן מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין מושא הערעור הוא רחוק ביותר, והערעור צפוי להיות מוכרע זמן רב קודם לו. הבקשה היא לעכב הוא את פינויים המוקדם של המקרקעין, שממנו יכולים המערערים להימנע אם ישלמו את התשלומים שהושתו עליהם.
3. ודוקו: לו היו המערערים מנמקים באופן הולם מדוע הם אינם יכולים לעמוד בתשלומים אלה, איני סבור שהיה מקום להתעלם מן ההשלכות הישירות של הותרת חיובם בהם על כנו על האפשרות לפינויים מן המקרקעין (ראו: ע"א (י-ם) 28090-05-15 קריספל נ' טברסקי, פיסקה 6 (1.7.2015), והשוו: ע"א 154/21 סודות המזרח בע"מ נ' אילנית סבח, פיסקה 7 (11.4.2021)). אלא שלא זו בלבד שהמערערים אינם מביאים ראיות לקשייהם לעמוד בתשלומים שהושתו עליהם, הם אפילו אינם מעלים טענה בעניין זה (וברי כי נוכח מיהות המשיבים המערערים אינם יכולים לטעון שיש לעכב את התשלומים בשל חשש שהם לא יוכלו להיפרע אותם בחזרה אם יבוטל פסק הדין).
4. נוכח האמור, נראה כי המקרה שכאן אינו ממין המקרים המצדיקים לעכב את ביצוע פסק הדין, וזאת גם מבלי להידרש בהרחבה לסיכויי הערעור. מכל מקום די אם אעיר, בזהירות המתבקשת, כי מערער 3 עשוי לעמוד בפני קושי בערעורו שכן לא נטען כי ההסכמה גובשה שלא על דעתו, וכי גם על מערערים 2-1 יהיה לעבור משוכות מסוימות לשם קבלת ערעורם.

בעניין זה אפנה לנימוקי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 12.12.21 ואדגיש כי לכאורה למרות שבשלב מסוים נרשם עורך דין אחר כמייצג המערערים, עו"ד דראושה הוא שהגיש את ראיות כלל המערערים לרבות תצהיר מערער 1 (ראו הראיות שהוגשו ביום 10.3.19); עו"ד דראושה הציג את עצמו כבא כוח כלל המערערים הן בדיון מיום 3.7.19 הן בכתבי בי דין שהוגשו לאחריו (הגם שבכותרת של חלקם מופיע בא כוחם הרשום של מערערים 2-1 כמייצגם; לעניין זה ניתן להפנות בין היתר להודעה מיום 21.7.19 ולהודעה מיום 7.3.21); ובדיון בעתירה מינהלית בעניין המקרקעין שהתקיים ביום 11.11.21 – היינו זמן קצר לאחר גיבוש ההסכמה מיום 24.10.21 ושלושה ימים לפני הודעת מערערים 2-1 כי עו"ד דראושה אינו מייצג אותם – ייצג את כלל המערערים לא אחר מעו"ד דראושה. עוד יש לציין כי אם לא ייצג עו"ד דראושה גם את מערערים 2-1 לא ברור מדוע נמנע בא כוחם הרשום מלהגיש כתבי בי דין מטעמם ומלהתייצב לדיונים לרבות לישיבת ההוכחות שבה גובשה ההסכמה. כמו כן יש להעיר כי קיים לכאורה פער בין טענת המערערים בנוגע לנוכחותו של מערער 1 בישיבה והתנגדותו להסכמה, לבין העולה מהודעת עו"ד דראושה מיום 29.11.21 התואם גם את האמור בפסק הדין מושא הערעור.

1. בשים לב לאמור לעיל, יש לטעמי לדחות את הבקשה בעיקרה. עם זאת, על מנת שהמערערים לא יפונו מן המקרקעין אך ורק בשל מחדלם מלעמוד בתשלומים שהוטלו עליהם עד עתה, אני מורה כי אם ישלמו המערערים את התשלומים החודשיים שהוטלו עליהם החל מחודש ספטמבר 2022 ואילך לא ניתן יהיה לפנותם מן המקרקעין עד להכרעה בערעור, וזאת מבלי לגרוע מטענות הצדדים בשאלת זכותם של המשיבים לפעול לפינוי המערערים מן המקרקעין בשל אי התשלום עד עתה אם יידחה הערעור (נראה כי המשיבים עצמם אינם מתנגדים לתוצאה מעין זו, כעולה מסעיף 24 לתשובתם).
2. נוכח התוצאה שאליה הגעתי, ונוכח היקף הטרחה הסבירה בהגשת התשובה לבקשה, יישאו המערערים בשכר טרחת בא כוח המשיבים בגין הבקשה בסך של 4,500 ₪.

ניתנה היום, ה' אב תשפ"ב, 02 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.