1. בפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 90521043035 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על המבקש הוטל קנס בתאריך 4.4.2021 בגין עבירה של נהיגה במהירות 129 קמ"ש בכביש בין עירוני המתיר 90 קמ"ש בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה.

1. העבירה תועדה על ידי מצלמת א-3.
2. לטענת המבקש לא ידע על הדוח ונודע לו על הדוח האמור כאשר הגיע למשרד הרישוי באופן אקראי לאחר חלוף 90 הימים בהם הא יכול להגיש בקשה להישפט..
3. מתוך הבקשה שהגיש המבקש בעמוד 1 פסקה 2:

1. המשיבה התנגדה לבקשה;

לדבריה המבקש שילם את הדוח בתאריך 17.6.21 (חודשיים וחצי מיום קבלת הדוח) – בתוך התקופה בה רשאי להגיש בקשה להישפט. לכן לדבריה מששילם את הדוח יש לדחות את הבקשה.

המשיבה צירפה לתגובתה צילום מהמערכת המשטרתית ממנו ניתן ללמוד כי הדוח שולם בתאריך 17.6.21.

1. לאחר תגובת המשיבה – הגיש ב"כ המבקש הבהרה בה השיב כי אכן הדוח שולם, אולם זאת לאחר שהמבקש קיבל הודעה טלפונית מהמרכז לגביית קנסות. או אז לדבריו שילם את הדוח האמור מהחשש שיוטל על חשבונו עיקולים.
2. יצוין כי בבקשה המקורית לא ציין המבקש כי הדוח שולם.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

1. טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה

איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

" יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

" אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

" כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש:

תשלום הדוח:

1. המבקש שילם את הדוח כחודשיים לאחר קבלת הדוח.

המבקש לא ציין זאת בבקשה המקורית.

רק לאחר תגובת המשיבה התברר כי המבקש קיבל את הדוח ביום 4.4.21 ושילם את הדוח ביום 17.6.21 , דהיינו כחודשיים וחצי לאחר קבלת הדוח.

בהתאם לסעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של דוח כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

1. תשלום הדוח הופך אותו לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט בגין דוח ששולם, גם כאשר הטענה היא שהדוח שולם על ידי אחר.

ראו רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19);

1. המבקש כאמור מסר בסעיף 2 לבקשה כי מעולם לא ידע על הדוח וכי גילה על הדוח לאחר שהלך למשרד הרישוי באופן אקראי לאחר שחלפו 90 הימים.
2. לאחר שהמשיבה מסרה כי הדוח שולם בתוך 90 הימים, מסר המבקש כי שילם לאחר שהתקשרו אליו מהמרכז לגביית קנסות. כבר עתה יאמר כי מדובר בשתי גרסאות עובדתיות סותרות של המבקש, דבר הפוגם באמינות הבקשה.
3. דא עקא – גם אם טענתו של המבקש נכונה, כי המרכז לגביית קנסות פנה אליו לפני תום מועד 90 הימים והדוח שולם כאשר עדין היה יכול להגיש בקשה להישפט, הרי שלא מדובר באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם התשלום אינו מלמד על הודאה.
4. העובדה שישנם מקרים חריגים כפי שנקבע בפסיקה, אינם מלמדים על כך שמקרה זה הוא אחד מאותם חריגים. עניין זה טעון הוכחה והמבקש לא הוכיח כי הוא נכנס לגדר מקרה חריג זה, אלא רק הסתפק בהפניה לכך שינם מקרים כאלה.
5. לכן אני קובע כי תשלומו של דוח במקרה זה נחשב כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש.

חזקת המסירה

1. לאור כך שהמבקש שילם את הדוח האמור ותשלום הדוח נחשב כהודאה באשמה ונשיאה בעונש, איני רואה צורך לדון בעניין המסירה.
2. יצוין כי עיקר הטענות בבקשה מתייחסות לטענה שהמשיב לא קיבל את דבר הדואר בגין התנכלויות משפחתיות, אולם מאחר והוברר כי הדוח שולם בתוך 90 הימים, בה רשאי להגיש בקשה להישפט, איני נדרש להכרעה בטענה זו – שעל פניה אינה נכונה.

טענת החשש לעיוות דין:

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא יינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

" על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר

להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. המבקש צירף 'תצהיר' מטעמו בו נרשם אמנם המינוח 'עיוות דין', אך ללא פירוט עובדתי המלמד על חשש ממשי לעיוות דין, ואין בו כדי לבסס טענה המצדיקה ביטול פסק דין בגין עילה זו.
2. לכן אני קובע כי אין כל חשש ממשי לעיוות דין.

שיהוי בהגשת הבקשה

1. מדובר בשיהוי ממועד תשלום הדוח ועד להגשת הבקשה.

המבקש לא נתן כל הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד להישפט.

1. האירוע הוא מחודש אפריל 2021 , הדוח שולם ביוני 2021.
2. הבקשה להישפט הוגשה רק במאי 2022, ללא כל הסבר לשיהוי.

סופיות הדיון:

1. בית המשפט מחויב לתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

1. לאור האמור;

משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו;

מששולם הדוח;

לאור השיהוי בהגשת הבקשה,

מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש;

1. לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, א' תמוז תשפ"ב, 30 יוני 2022, בהעדר הצדדים.