1. לפני תביעה כספית בסך 12,877 ₪, בגין סירובה של הנתבעת לאפשר לתובע לעלות על טיסה אשר יצאה מאבו דאבי בדרכה למומביי שבהודו.

2. בכתב התביעה, טעון התובע כי רכש טיסה מאבו דאבי למומביי, אשר נקבעה ליום 27.5.22 בשעה 01:10. לטענת התובע, הוא רכש את כרטיס טיסה וביצע את הליך הצ'ק אין בביתו שבישראל באמצעות המרשתת, כאשר על כרטיס העלייה למטוס אותו הנפיק היתה כתובה שעת העלייה למטוס - היא 12:40. לדברי התובע, הגיע בשעה 12:45 לשער העלייה למטוס כאשר בידיו כל המסמכים הרלוונטיים. התובע ציין כי הינו קטוע רגל ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים וכך גם הגיע לשער העלייה למטוס, כן הדגיש התובע כי לא היה לו צורך בהפקדת כבודה לבטן המטוס. לטענת התובע, חרף הגעתו לשער העלייה למטוס בזמן, לא הורשה לעלות על הטיסה בטענה לפיה לא התייצב בזמן וכי שער העלייה למטוס נסגר. לטענת התובע, נגרמו לו נזקים שונים נוכח אי העלאתו לטיסה ובכללם נזקים ממוניים וכן נזקים שאינן ממוניים.

3. לטענת הנתבעת, התובע לא הגיע לשער העלייה למטוס בשעה היעודה, וזאת למרות שכרזו בשמו מס' פעמים. משכך, ועל פי האמור באמנת מונטריאול (אשר לטענת הנתבעת חלה על המקרה בו עסקינן), הרי שהתרשלותו או מחדלו של התובע הם שגרמו לנזק אשר נגרם לו, ומכאן שלנתבעת אין כל חבות לנזק זה. במסגרת כתב ההגנה, כללה הנתבעת ציטוט מתוך הודעת דוא"ל אשר במסגרתו נערך בירור אודות נסיבות האירוע על ידי מנהל הנתבעת בנמל התעופה באבו דאבי. על פי הכתוב במייל זה, התובע הגיע באיחור לשער העלייה למטוס, וכן לא היו בידו המסמכים הדרושים לשם עלייתו למטוס ולכן סורבה עלייתו למטוס כאמור.

4. בתאריך 19.10.22 התקיים לפני דיון במעמד התובע וכן נציג הנתבעת. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. כהוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית ויכיל אך הטענות והראיות הנדרשות לשם הכרעה. להלן יובאו הטעמים המובילים למסקנה שלעיל.

5. ראשית אציין, כי התובע העיד אודות נסיבות האירוע ועדותו עשתה עלי רושם מהימן ומשכנע. התובע זכר היטב את פרטי האירוע, תמך את עדותו במסמכים ותיאר את עגמת הנפש אשר נגרמה לו. מאידך, נציג הנתבעת לא ידע להעיד דבר וחצי דבר אודות האירוע מבחינה עובדתית וכן לא כל הובא כל תיאור עובדתי של האירוע מעבר לאותה הודעת דוא"ל אשר צוטטה בכתב ההגנה. כמו כן נציג הנתבעת לא טען אודות המצב המשפטי החל על האירוע וכל שהיה בידו לעשות הוא להפנות לכתב התביעה ולמפורט בו.

6. מטעם הנתבעת לא נשמעה כל עדות אודות נסיבות הגעת התובע לשער העלייה למטוס- גם לא באמצעות היוועדות חזותית. עיון בכתב ההגנה ובהודעת הדוא"ל מעלה כי מדובר במעין תחקיר אותו ביצע מנהל הנתבעת בשדה התעופה באבו דאבי. אין חולק, כי אותו מנהל לא נכח במקום בעת האירוע וכי פירט בהודעת הדוא"ל את מה שנמסר לו מאת נציגי הנתבעת בשדה התעופה. בנסיבות אלה, מדובר בעדות שמיעה אשר לא ניתן לבסס עליה כל ממצא ואדגיש, כי הודעה זו אינה נושאת כל סממן מזהה אודות התובע כשלעצמו ובמיוחד תמוהה העובדה כי נכתב בה תיאור לפיו התובע הגיע "בריצה" לשער העלייה למטוס: ("The guest came running after the closure of the boarding Gate…"), אמירה אשר הינה תמוהה, שכן אין חולק כי התובע הינו אדם קטוע רגל אשר הגיע לשער העלייה למטוס כאשר הוא מתנייד על כיסא גלגלים, ואין ביכולתו לרוץ. אולם, משלא העיד כל עד מטעם הנתבעת, לא כל שכן אותו מנהל בנתבעת אשר כתב את הדעת הדוא"ל כאמור, נותר תמיהה זו ללא מענה. לא נעלמה מעיני הטענה לפיה התובע לא היה מצויד במסמכי העלייה למטוס הנדרשים ואולם, הנתבעת עצמה בכתב ההגנה ציינה כי הסיבה לאי העלאת התובע למטוס היתה עובדת איחורו ולא כל טענה אחרת.

7. משכך, ובהיעדר כל ראיה לסתור, אני קובעת כי התובע עמד בנטל ההוכחה לפיו, הוא הגיע בזמן לשער העלייה למטוס, אך עלייתו למטוס סורבה על ידי נציג הנתבעת, וזאת ללא שניתן לכך הסביר מניח את הדעת מטעם הנתבעת.

8. הדין החל

אמנם, התובע הגיע לשדה התעופה באבו דאבי לאחר שנחת בטיסה מישראל, אולם, מדובר בטיסה אשר אין לה קשר עם הטיסה אשר הופעלה על ידי הנתבעת, והיא אינה טיסת המשך ("קונקשיין"). לפיכך, ומשעה שאין מחלוקת, לפיה אין מדובר בטיסה אשר יצאה מישראל או יעדה הוא ישראל – הרי שאין תחולה, במקרה זה, על חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012. ואולם, בניגוד לטענת הנתבעת באשר לתחולת אמנת מונטריאול (על יד אימוצה לדין הישראלי על ידי חוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980) והסייגים לאחריות המנויים שם, לטעמי, מדובר במקרה אשר לגביו חל הדין המקומי, הוא חוק החוזים הישראלי, ולא אמנת מונטריאול.

9. למסקנה זו הגעתי נוכח העובדה כי במקרה בו עסקינן, מדובר באי ביצוע חוזה התובלה אשר נכרת בין הנתבעת לתובע, ולא באיחור הטיסה, ביטול הטיסה, נזק לכבודה או לנוסע. במקרים אלה ועל פי הפסיקה אין כל תחולה לאמנת מונטריאול, שכן חוזה התובלה כלל לא בוצע: ראה לעניין זה ת"ק (ת"א) 33958-10-20 גדעון שינהולץ נ' יונייטד איירליינס אינק (17.5.21), תא"מ (פ"ת) 48067-05-15‏ ‏ יוסף עזרא נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (9.8.2017) וכן בבשא (י-ם) 5998/01 ארקיע קווי תעופה ישראלים נ' קופת חולים כללית (30.5.02):

"בתי המשפט נוטים להניח אי-קיום של חוזה מקום בו נשלל מנוסע לעלות על המטוס ולכן שוללים את תחולתו של סעיף 19 ... הדבר מוסבר בכך שכאשר חוזה תובלה מבוטל על-ידי חברת התעופה, ההגנה הניתנת לנוסע מכוח אותו חוזה אינה שרירה עוד ולכן אין תחולה לאמנה. מטעם זה נפסק, למשל, כי לאמנה אין תחולה מקום בו נוסע נדחה על-ידי חברת תעופה מטעמי אפליה ... ניתן לראות כי אי קבלתו של אדם לטיסה, ללא קשר לסיבת הדחייה, ואף כאשר נטען לרשלנות המוביל האווירי, מוציאה מתחולה את אמנת ורשה .

10. הטיסה שאליה התכוון התובע לעלות –לא בוטלה ולא איחרה. היא המריאה במועד, אך בלעדיו. מהמתואר לעיל עולה, כי הנתבעת היא אשר ביטלה את החוזה אשר נכרת בין הצדדים בכך שלא אפשרה לתובע לעלות על אותה טיסה, ללא שהוכחה סיבה לכך. משקבעתי כי במקרה בו עסקינן אין תחולה להוראות חוק ספציפיות העוסקות בדני תעופה ותובלה, הרי שיש להחיל עליו את הדין הכללי המקומי.

11. בנסיבות אלה, שעה שהנתבעת ביטלה את החוזה אשר נכרת בינה לבין התובע, מצאתי כי ביטול החוזה באופן בו נעשה ללא כל הצדקה מעמיד לתובע פיצוי בגין נזקיו. משלא הוכחשו, אני פוסקת לתובע את נזקיו הממוניים בגין מחיר הטיסה החלופית אותה רכש וכן מחיר המלון בו נאלץ לשהות באבו דאבי בסך כולל של 777 ₪. רכיב אבדן יום העבודה במומביי לא נתמך בכל ראיה, ואף שהתובע טען כי מדובר בהערכת חסר של יום העבודה שלו נוכח היותו עובד בתעשיית היהלומים – לא מצאתי לפסוק פיצוי בנקודה זו שעה שלא נתמכה בכל ראיה.

12. מאידך, מצאתי לנכון לפסוק לתובע את מלא הפיצוי אותו תבע בגין עגמת הנפש אשר נגרמה לו. התובע, אדם נכה קטוע רגל, תיאר את התנהגותו הבלתי מתחשבת של נציג הנתבעת, וכיצד מצא עצמו בשדה התעופה ללא מענה בשעת לילה מאוחרת. בנסיבות אלה אני מוצאת לקבוע כי הסכום אותו תבע התובע בגין עגמת הנפש אשר נגרמה לו משקף אל נכון את הנזק שנגרם לו.

13. סוף דבר, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 5777 ₪ בצירוף 1000 ₪ הוצאות משפט. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתוך 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ג, 20 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.