1. לפנינו ערעור של עיריית ירושלים (להלן – "המערערת"), על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א' סנדלר – איתן), מיום 10.5.22, בו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבים בחוב ארנונה בסכום של 393,202 ₪, זאת מכוח היותם בעלי השליטה בחברה שהחזיקה בשלושה נכסים חייבי ארנונה, ואשר פעילותה הופסקה. התביעה הושתתה על הוראת סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג – 1992, ועל הוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
2. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים על רקע כל החומר שהוגש, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיבים יחוייבו לשלם למערערת סך של 129,322 ₪. להלן יפורטו הנימוקים שביסוד מסקנתנו.
3. בעיקרו של דבר הוראות סעיפים 8(ג) ו- 119א(א)(3) הנ"ל קובעות כי בהתקיים 5 תנאים מצטברים קמה "חזקת הברחה" הניתנת לסתירה, ולפיה על בעלי השליטה בחברה שהפסיקה את פעילותה בלי לשלם את חוב הארנונה שחל עליה, לשאת בחוב בעצמם. ואלו התנאים:
4. הנכס נושא החיוב לא שימש למגורים;
5. החוב הוא חוב ארנונה סופי;
6. החברה לא פרעה את חובה;
7. החברה הפסיקה את פעילותה;
8. המשיבים הם בעלי שליטה בחברה;
9. בענייננו קבע בית משפט קמא, כי הגם שהתקיימו התנאים המקימים את חזקת ההברחה הרי שעלה בידי המשיבים – בעלי השליטה בחברה – לסתור את החזקה. לעניין זה קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים לפיה הם לא היו מעורבים בניהול החברה, אשר נוהלה בפועל על ידי אחד – קרויס. בהמשך לכך קבע בית משפט קמא, כי די באישור רואה חשבון שהגישו המשיבים, מיום 22.1.17 (נספח א' לבקשת הרשות להתגונן – נספח 6 לערעור), לפיו פעילות החברה הופסקה בשנת 2009 ולאחר מימוש נכסיה נותר גרעון בסכום של 4.7 מיליון ₪. בית משפט קמא קיבל כמהימנה את טענת המשיבים לפיה הם לא קבלו לרשותם נכס מנכסי החברה, וכי נכסי החברה נמכרו לחברה קשורה תמורת סך של 1.2 מיליון ₪.

1. ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. במקרה דנא אנו סבורים כי אף אם נקבל את ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, הרי שהמסקנה שהסיק מהם, לפיה הרימו המשיבים את הנטל המוטל עליהם, איננה יכולה לעמוד.

ראשית יאמר, כי טענת המשיבים לפיה הנכסים לא הועברו לידיהם נטענה באופן כוללני וללא הצגת אסמכתאות אובייקטיביות ממשיות. אין מחלוקת שלאחר הפסקת פעילות החברה הועברו נכסיה לצד שלישי תמורת סך של 1.2 מיליון ₪. בהמשך לכך טענו המשיבים כי מתוך הסכום שהתקבל הועבר סך של 1,028,650 ₪ לחברה קשורה לפירעון חוב. כן הועבר סכום נוסף של 42,028 ₪ לפירעון חוב לבנק. יוצא אפוא, כי נותר סכום של 129,332 ₪ אשר התקבל ממכירת נכסי החברה, ואין הסבר מטעם המשיבים מה עלה בגורלו. המשיבים הגישו אמנם דפי חשבון בנק של חשבונותיהם הפרטיים בניסיון להוכיח כי הסכום האמור לא הועבר אליהם, אלא שאין די בהצגת דפי החשבון כדי להוכיח את המבוקש. אפשר שהסכום הועבר למי מהמשיבים שלא באמצעות חשבונות הבנק האמורים. די בכך כדי לקבוע כי המשיבים לא עמדו בנטל לסתור את חזקת ההברחה בכל הנוגע לסכום האמור. לגבי יתרת הסכום, לא מצאנו להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא.

1. המשיבים טענו בבית משפט קמא כי עילת תביעתה של המערערת התיישנה, באשר מדובר בחוב ארנונה לשנים 2009-2007 ובתביעה שהוגשה בשנת 2016. כן טענו המשיבים כי התביעה לוקה בשיהוי, אשר גם להם לנזק ראייתי בעטיו לא עלה בידיהם להציג מסמכים התומכים בטענותיהם.

אנו סבורים כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות, זאת מהטעם שהמשיבים לא הוכיחו מתי בדיוק בשנת 2009 הפסיקה החברה את פעילותה, מרכיב שהוא חיוני לטענת ההתיישנות. בהקשר זה מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא לפיה עילת התביעה של המערערת לא קמה בטרם הפסיקה החברה את פעילותה.

אשר לטענת השיהוי, נפסק כי:

"ככלל ניתן לומר: השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. הוא עומד לא אחת בניגוד לציפייה הלגיטימית של התובע לפעול למימוש זכויותיו במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית; הוא מחמיר את ההתערבות בזכות היסוד של הפרט לגישה חופשית לערכאות המשפט; הוא עשוי לפגוע ביכולת לממש זכות לסעד בתביעות שנועדו לתת תרופה על פגיעה בזכויות, ובתוכן פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות. לעומת זאת השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין".

(ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז (5) 433, 448 (2003)).

על מנת להצליח בטענת שיהוי יש להצביע על ויתור מצדו של התובע על תביעתו, או על כך שהטוען לשיהוי שינה את מצבו לרעה. בענייננו טוענים המשיבים כי מצבם השתנה לרעה בכך שנגרם להם נזק ראייתי עקב חלוף הזמן עד הגשת התביעה. טענה זו אין בידנו לקבל. ראשית, יש מסמכים שיכלו המשיבים להגיש למרות חלוף הזמן, כגון דפי חשבון הבנק של החברה, אלא שהם לא הגישו אותם. שנית, המשיבים יכלו לזמן לעדות את קרויס אשר ניהל לטענתם את החברה, כדי שיעיד מה נעשה בנכסיה. המשיבים לא זמנו את קרויס לעדות, ולא נתנו נימוק כלשהו מדוע לא עשו כן. ושלישית, עסקינן בחברה בע"מ, אשר על פי כל דין פעולותיה חייבות להיות מגובות בתיעוד. במצב זה קשה לקבל את הטענה כי חלוף הזמן גרם למשיבים נזק ראייתי העשוי לבסס טענת שיהוי.

1. בכך לא הסתיים הדיון. המערערת טוענת כי משעה שהמשיבים לא הרימו את הנטל לסתור את חזקת ההברחה הרי שיש לחייבם במלוא חוב הארנונה העומד נכון ליום הגשת התביעה על סך של 393,202 ₪. אין בידנו לקבל טענה זו. נקודת המוצא היא שחוב הארנונה הוא חובה של החברה ולא של המשיבים. תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיפים 8(ג) לחוק ההסדרים ו- 119א(א)(3) לפקודה היא למנוע מצב בו בעת הפסקת פעילותה של חברה ייטלו בעלי השליטה בה את נכסיה מבלי לדאוג לפירעון חוב הארנונה. נוכח תכלית זו, קשה לקבל מצב בו יושת על בעלי השליטה חיוב בהיקף העולה על היקף הנכסים לגביהם לא נסתרה חזקת ההברחה. בתוצאה כזו יש מימד עונשי החורג מתכליתו של ההסדר החוקי. הדברים יפים לנסיבות העניין דנא, בהן סכום חוב הארנונה עולה על פי שלושה מסכום הנכסים שלגביהם לא נסתרה חזקת ההברחה.
2. אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי, כך שתחת פסק דינו של בית משפט קמא אנו קובעים כי על המשיבים, יחד ולחוד, לשלם למערערת סך של 129,332 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום 24.2.16 ועד ליום התשלום בפועל.
3. המשיבים יישאו בשכ"ט עו"ד של המערערת בהליך שלפנינו בסכום של 15,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. כמו כן ישפו המשיבים את המערערת במלוא סכום האגרה בהליך שלפנינו.
4. החיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בבית משפט קמא מבוטל. תחתיו אנו מחייבים את המשיבים לשלם למערערת שליש מהאגרה ששולמה על ידה בבית משפט קמא.
5. כל הסכומים עליהם הורינו ישולמו עד ליום 1.3.23.
6. הפיקדון שהפקידה המערערת בבית משפט זה יושב אליה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ג, 26 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.