בפני תביעה קטנה שעתרו התובעים (להלן: "המשכירים) לחיובו של הנתבע (להלן: "השוכר") בסך של 20,000 ₪ בגין פריצה לנכס המושכר (להלן: "הקליניקה"), בתום תקופת השכירות וגניבת ציוד וריהוט, ללא הרשאה וללא הסכמת התובעים.

תחילה, בתמצית, להבנת רקע הדברים, מספר עובדות על הליך נוסף (ת"ק 54103-03-20) שהתנהל בין הצדדים בגין אותה תקופת השכירות והסתיים בפסק דין (להלן: "ההליך הקודם").

בהליך הקודם השוכר הגיש תביעה נגד המשכירים ע"ס 33,475 ₪ בדרישה להשיב כספים שנגבו ביתר ושולמו על ידו במהלך תקופת השכירות, ציוד וריהוט שהושאר במושכר ושיקים שנותרו בידי המשכירים. המשכירים מנגד טענו המשכירים כי השוכר גרם נזק למושכר וכי לא כל הסכומים שנגבו נקבעו מראש בעת ההתקשרות ובהסכמת השוכר. באשר לציוד נטען כי בסיום ההתקשרות ביקש השוכר מהמשכירים סכום של 10,000, המשכירים סירבו ובעקבות הסירוב השוכר לא ביצע את התיקונים שנדרש. המשכירים הגישו תביעה שכנגד על הנזקים שנגרמו והוערכו על ידי מומחה מטעמם בסך של 22,940 ₪.

בהתאם להסכמת הצדדים, ביום 13.6.2022, ניתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט לפיו על השוכר לשלם למשכירים, סך של 5,000 ₪.

עיקרי טענות התובעים:

1. לטענת התובעים, 4 ימים לאחר מתן פסק הדין, פרץ השוכר לתוך הקליניקה וגנב שטיחים, עציצים, שולחנות, כסאות, מאווררים, תמונות, דברי נוי ומנורות חירום.
2. התובעים העמידו את תביעתם ע"ס 20,000 ₪.

עיקרי טענות ההגנה ותביעה שכנגד

1. לטענת הנתבע, הריהוט והציוד בקליניקה הוא ציוד אישי שלו שנגנב ממנו עם עזיבתו את הקליניקה התובעים עושים שימוש בציוד שלא כדין בקליניקה, על חשבון הנתבע, תוך שהם מונעים ממנו לקחת את הריהוט למקום אחר.
2. עוד טוען הנתבע כי תביעה זו באה זמן קצר לאחר שבדיון הקודם הצהירו התובעים לבית המשפט כי כל הריהוט בקליניקה איננו שלו וכי הציוד ימתין לנתבע במקום אחסנה בתשלום, אולם התובעים לא פעלו כפי שהצהירו ובפועל הצהירו שקר והציוד לא נמצא באחסון חיצוני אלא היה מצוי בקליניקה.
3. לטענת הנתבע, הדיירים ששוכרים חדרי טיפול במקום, נענו לבקשתו לבקר במקום והזמינו אותו להיכנס לקליניקה וראה בבירור כי הריהוט שלו משמש את התובעים להשכרת המושכר ועושים בו שימוש שלא ברשות.
4. עוד מציין הנתבע כי אין מדובר בגניבה. הוא לקח מהקליניקה מספר חפצים אישיים סנטימנטליים שהושארו בקליניקה, ולא בריהוט שקשור למושכר (שאף הוא שלו לטענתו).
5. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה תבע את עלות הריהוט שגנבו ממנו, עוגמת נפש בסך 5,000 ₪ ו-15,000 ₪ בגין שימוש והשכרת הריהוט של הנתבע למטרת רווח.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי במכלול החומרים בתיק ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. לעניין הנזקים הממוניים הנטענים דין התביעה להידחות, אך מצאתי לחייב את הנתבעים בגין נזק לא ממוני עקב עשיית דין עצמי שלא כדין.
2. בהתאם להוראת תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, פסק הדין מנומק בצורה תמציתית. להלן נימוקיי:

עשיית דין עצמי

1. אני מוצאת לנכון לציין כי התמונה שמצטיירת מן הראיות שנשמעו מעוררת תמיהה ביחס להתנהלות התובעים אשר הפרו ברגל גסה את הסכמת הצדדים שלא שנויה במחלוקת וכפי שמשתקף מפרוטוקול הדיון מום 13.6.2022 כי הריהוט בקליניקה הוא של התובעים ושהריהוט של הנתבע מצוי באחסון בתשלום מחוץ לקליניקה וכי הנתבע יוכל לקבלו בחזרה בתוספת תשלום בעבור קבלות של האפסון והאחסון - דבר שלא היה ולא נברא.
2. חיזוק למסקנה כי הציוד נותר בקליניקה ולא באחסון מצאתי בעדותה של ד"ר תמר אפרים שהעידה שהציוד של הנתבע עדיין נותר בקליניקה, ועל כך העידה: "אני כן יכולה להגיד שתמונות, עציצים, פינת קפה ותה שנשארו שם שזה הציוד שהוא הכניס בשנת 2013..." (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.2022).
3. תימוכין נוסף מצוי בצילומים מתאריך 16.6.2022 שצולמו על ידי הנתבע (נספח ה' לכתב ההגנה) כאשר נכנס למושכר וצילם את הציוד והריהוט האישי שלו ומשמש את התובעים להשכרת המושכר.
4. מן המקובץ לעיל עולה כי התובע 2 מסר גרסה שקרית בתוך ההליך המשפטי הקודם שהצהיר שהציוד אינו מצוי בקליניקה אלא מאוחסן במקום מחוץ לקליניקה. איני מקבלת את הסבריו הפתלתלים של התובע 2 כי הציוד שלו עד לפני שבוע היה מאוחסן וכי לפני שבוע החזיר למקום (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון שורות 5-7). בגרסה שקרית זו הוא למעשה הודה שהציוד אמור לחזור לנתבע ובכך סירבל והקשה על הנתבע שרצה לקבל את הציוד שלו בחזרה.
5. יחד עם זאת, עדיין לא היה זכאי הנתבע לעשות דין עצמי - להיכנס למושכר ללא הרשאה וללא הסכמה לצורך הוצאת ציוד. אין ספק כי המדובר בעשיית דין עצמית.
6. "ככלל, המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית. חסרונותיה גלויים לעין, בראש ובראשונה מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור ואת הסדר הציבורי. היא עלולה לגרור למעשי אלימות בין בעלי-דין יריבים; היא נותנת בידי בעל-דין את הכוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה (פרופ' י' אנגלרד "העושה דין לעמו" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [8]; הנשיא אגרנט בבג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי בירושלים נ' שר המשטרה (להלן – פרשת המוטראן הקופטי [2]), בעמ' 240). היתר לעשיית דין עצמית חורג מהתפיסה החוקתית המקובלת שעל-פיה הכוח לשנות מצב עובדתי נתון מותנה בקיומו של הליך שיפוטי." (רע"א 4311-00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון פ"ד נח(1) 827).

גם אם הנתבע ידע כי הציוד מצוי במושכר ולא באחסון כפי שהתובע הצהיר בבית משפט, עדיין הוא לא היה זכאי הנתבע ליטול את החוק לידיו ולעשות שימוש בסעד עצמי והיה עליו לפנות בתביעה לבית משפט לשם כך.

1. מכל מקום, הנתבע פעל שלא כדין בכך שנכנס לקליניקה שהושכרה ללא רשות ונטל ממנו את חפציו. עשיית דין עצמית כזו היא אסורה כאמור.
2. לאור האמור ומאחר שהנתבע נקט בדרך פסולה של עשיית דין עצמי, קמה לתובע עילת תביעה.

פיצוי בגין נזק לא ממוני

1. נותר לדון בשאלה מהם הסעדים להם זכאים התובעים. כתב התביעה הועמד על סך 20,000 ₪ בגין גניבת ציוד, ללא כל ביסוס, ללא כל תיעוד.
2. אציין, בהקשר זה, שכתב התביעה אינו נוקט במינוח של סעד בגין נזק לא ממוני או עוגמת נפש, אך העובדות שנטענות על ידי התובעים מקימות טענה לעוגמת נפש גם אם לא נעשה שימוש במינוח זה.
3. סיטואציה שבה אדם מגלה שנכנסו לקליניקה שבבעלותו שלא בידיעתו ובניגוד להסכמתו ולקחו ציוד ללא רשותו היא סיטואציה קשה. על הסערה בה היו התובעים נתונים ניתן ללמוד גם מפנייתו בזמן אמת למשטרה והעיד על כך גם התובע (עמ' 19 לפרוטוקול ש 17-18). מדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ואולם לנוכח התנהלות התובעים שמסרו גרסה שקרית בבית המשפט אינני סבורה כי יש לפסוק סכום משמעותי.
4. בהתאם לפסיקה ע"א (מרכז) 10931-03-09 רן גבריאלי נ' אליעזר סומך, פורסם בנבו 29/10/09) ביחס לנזק לא ממוני בגין עשיית דין עצמי: "אב נזק זה ניתן לקבוע ע"פ אומדנא... בשים לב למכלול נסיבות העניין...".
5. בנסיבות העניין הקונקרטיות, ובשים לב להתנהלות התובע, אני סבורה שפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 1,500 ₪ הוא הולם.
6. באשר לתביעה שכנגד - דינה להידחות לנוכח מעשה בית דין הנובעים מהליך קודם שהתנהל באותו נושא בין הצדדים. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בה תבע את עלות הריהוט שגנבו ממנו, עוגמת נפש בסך 5,000 ₪ ו-15,000 ₪ בגין שימוש והשכרת הריהוט של הנתבע למטרת רווח.
7. פסק הדין בהתדיינות הראשונה היה אפוא באותה מחלוקת ובאותם טיעונים ממש, שמעלה הנתבע בהתדיינות. הצדדים לתובענה זו ולתביעה הקודמת הינם אותם צדדים ממש. בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו, אשר הסתיימה בהכרעה עפ"י פסק שחייב בסופו של יום את הנתבע בתשלום סך של 5,000 ₪. נראה אפוא כי נתקיימו כל היסודות הנדרשים, לצורך היווצרותו של מעשה בית דין. לנתבע ניתן יומו בנוגע לטענותיו וקיים מעשה בית דין, ואין מקום לשוב ולהידרש אליהן פעם נוספת.

סוף דבר

1. הנתבע מחויב כאמור בסך של 1,500 ₪ בגין נזק לא ממוני.
2. לנוכח התנהלות התובעים והקשיים במהימנות עדותם כפי שעמדתי לעיל, איני מוצאת לפסוק הוצאות משפט לזכות התובעים בנסיבות העניין.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"ג, 27 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.