1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 61124044946 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, אשר נמסר למבקש בידו, נהג המבקש ברכב ביום 24.8.20 כשהוא אוחז או משתמש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית המותקנת ברכב בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה.
3. בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגיש בקשה להישפט הינו 22.11.20 שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס.

1. אין מחלוקת כי המבקש קיבל הדוח לידיו. לטענת המבקש לא פנה בבקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק משום שסבר שמועדים אלו לא חלים בתקופת הקורונה.
2. כמו כן טען לעיוות דין מאחר ולטענתו לא ביצע העבירה המיוחסת לו, לא אחז ולא השתמש במכשיר הטלפון בזמן הנהיגה. לדברי ב"כ המבקש נפלו בדוח כשלים ראיתיים מהותיים ובין היתר מאיזה חלון ברכב המבקש הבחין בו השוטר, האם החלון היה פתוח או סגור, האם היו רכבים נוספים בכביש, כמה זמן ולאיזה מרחק נסע השוטר בעקבות המבקש, מה היה מבנה הדרך (צמתים והצטלבויות) והאם ברכב המבקש היתה מותקנת דיבורית.
3. המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה אין בטענותיו של המבקש בכדי להצדיק היענות לבקשה. לדברי המשיבה, על אף תקופת הקורונה היה על המבקש לפנות בבקשה להישפט במועד ולא לאחר כשנתיים ימים. המשיבה לא התייחסה לטענת עיוות הדין.

דיון

1. בבואו לדון בבקשה להארכת מועד להישפט, ובדומה לשיקולים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים הבאים:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקשת מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – האם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ובקשתו תידחה.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03).

1. כמו כן נפסק כי אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיו של המבקש. לעניין טענתו כי לא הגיש בקשה להישפט במועד בשל תקופת הקורונה, אין בידי לקבל טענה זו. הגשת בקשה להישפט נעשית בפשטות ובקלות וניתן לבצעה גם באתר משטרת ישראל.
3. באשר לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין – נפסק כי טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין המצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
4. עיינתי בדוח. השוטר מתאר כי נסע בנתיב השמאלי במקביל לרכב בו נסע המבקש בנתיב הימני וכי הבחין במבקש אוחז בידו הימנית טלפון נייד גדול בצבע שחור מסוג מגע, תוך כדי שמפנה את פניו לעבר מכשיר הטלפון שנמצא "בגובה אמצע גופו, בהגה".
5. בפרק דברי הנהג כתב השוטר מפי המבקש: "טעות".
6. תרשומת מקיפה זו של השוטר עונה על חלק נכבד מטענות המבקש ודי בה כדי לבסס הרשעה.
7. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי הייתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.
8. הבקשה נדחית.

5129371

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים

54678313

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשפ"ב, 14 יולי 2022, בהעדר הצדדים.