ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' הורוביץ) מיום 1.5.2022 ב-תא"מ 5933-01-20, לפיו חויבה המערערת לפצות את המשיבה בסך 48,000 ₪ בגין איחור במסירת דירה ואי התאמה לתוכנית, וכן בשכר טרחת שמאי והוצאות.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ונספחיה, החלטתי לדחות הערעור מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הרקע העובדתי

המשיבה רכשה מהמערערת דירה בפרויקט מגורים שנבנה על ידי המערערת. אין חולק, כי הדירה נמסרה למשיבה באיחור של 18 חודשים, ועל פי הוראות סעיף 5א לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973, היה על המערערת לפצות המשיבה בגין כל חודש של איחור בפיצוי בסכום דמי השכירות של דירה דומה בתוספת 50% לתקופה של 8 חודשים ו- 25% בגין התקופה שהחל מהחודש התשיעי לאיחור.

המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלת שווי דמי השכירות של דירה דומה.

בית משפט קמא שמע את עדויות השמאים מטעם הצדדים, והעדיף את עדותו של השמאי מטעם המשיבה.

אשר לאי התאמה, נקבע כי על פי המפרט הטכני אמורה היתה להיות מחיצה במרפסת השירות, וזו לא נבנתה. בית המשפט קבע, כי המערערת לא הוכיחה שהמשיבה נתנה הסכמתה לשינוי שבוצע בפועל.

הערעור – דיון והכרעה

המערערת מלינה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וגורסת כי, היה על בית המשפט להעדיף את עדות השמאי מטעמה. כן נטען, כי הוכח שהמשיבה ביקשה הזזת אסלה בחדר השירותים, ומכאן שהיה על בית המשפט להסיק כי הסכימה לביטול המחיצה.

אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, בעיקר שעה שבית המשפט נימק באופן מפורט את הנימוקים למסקנותיו והפנה למסמכים שהוצגו ולעדויות, ולא מצאתי כי נפלה טעות על פני הפסק, המצדיקה התערבות כזו.

עוד טוענת המערערת, כי "אינה יכולה להתנער מהתחושה כי הערכאה קמא הנכבדה פסקה כפי שפסקה וזאת מתוך רצון 'להעניש' המערערת על כך שלא קיבלה את הצעתה למתן פסק דין על דרך של פשרה, ובהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט".

טענה זו, מוטב לה שלא היתה נטענת.

עיינתי בפסק הדין וניתוח הראיות המפורט בו, וצר לי על כך שהמערערת מצאה לנכון להטיל דופי בשיקול דעתו של בית המשפט.

הערעור נדחה.

המערערת תשלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם מתוך העירבון, והיתרה תושב למערערת באמצעות בא כוחה.

ניתן בלשכתי היום, כ"ח תשרי תשפ"ג, 23 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.