1. המבקשת הגישה בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים לאפשר לאחר (מר אריק אדיב) לעשות שימוש באולם ספורט בעיר הוד השרון בתאריכים הנקובים בבקשה (החל מיום ראשון הקרוב), ויאפשר למבקשת לקיים באולם הספורט במועדים אלו קייטנה ומחנה כדורסל, והכל בהתאם להתחייבות המשיב 2 כפי שניתנה בחודש מאי האחרון.

המשיב 1 הוא ראש עיריית הוד השרון והמשיב 2 – מנהל רשות הספורט בעיר.

1. המשיבים הגישו תגובה לבקשה ובה טענו, בין היתר, כי בית משפט נעדר סמכות עניינית לדון בהליך כפי שהוגש.
2. המשיבים מפנים להוראות ס' 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, המעגן ומגדיר את סמכותם העניינית של בתי משפט אלו, שלהם סמכות ייחודית לדון בעניינים המנויים בחוק. בין היתר, לבתי המשפט המנהליים הסמכות הייחודית לדון בעתירה נגד החלטה של רשות מקומית – ס' 8 לתוספת הראשונה לחוק.
3. המשיבים מפנים לפסיקה ולספרות התומכות בעמדתם, ומציינים כי נקבע שהדרך להשיג על החלטת רשות היא על ידי הגשת עתירה לבתי המשפט לעניינים מנהליים, שבמסגרתה ייבחנו שיקול הדעת של הרשות וסבירות ההחלטה (לעניין זה מפנים המשיבים, למשל, לע"א 3069/17).
4. המבקשת השיבה לתגובה זו וטענה כי סמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים מותנה בשתי תנאים מצטברים – המדובר בעתירה נגד החלטה של רשות מנהלית (ומוסכם כי תנאי זה מתקיים), ועניין מנוי בתוספת הראשונה של החוק. תנאי שני זה, לעמדת המבקשת, לא מתקיים.
5. המבקשת מציינת כי אף לא אחד מעשרות סעיפי ותתי-סעיפי התוספת הראשונה לא מקנה סמכות לבתי המשפט לעניינים מנהליים לדון במחלוקת נשוא הבקשה. המבקשת אף מפנה באופן ספציפי להוראות ס' 30 לתוספת, שעניינו "ספורט" – אך בנושאים אחרים מאלו בהם עוסקת הבקשה.
6. המבקשת מדגישה כי מדובר במקרה דנן בתובענה של אכיפת חוזה, ועניינים חוזיים נופלים בגדר סמכותו של בית המשפט האזרחי ולא בית המשפט לעניינים מנהליים.
7. מצאתי כי הצדק עם המשיבים וכי הסמכות העניינית לדון בבקשה אכן מסורה בידי בית המשפט לעניינים מנהליים.

"כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של ההחלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5 (3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מנהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית". (רע"א 6590/05 עירית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, כב' הש' (כתוארו אז) א' גרוניס, החלטה מיום 19.9.05).

1. ואכן, על פי ההלכה הפסוקה, המבחן הקובע לעניין הסמכות העניינית של בית משפט להיזקק לתובענה שלפניו הוא מבחן הסעד (ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983); ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, תק-על 2004(4) 1644 (2004)).
2. בהתאם לכך נקבע כי "התיקון לתוספת מעגן את מבחן העילה הדומיננטית של העתירה שגובש באותה הלכה (בהקשר שונה) [בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח תקווה], במובן זה שבמקרים שבהם מרכז הכובד הוא החלטה של הרשות המקומית – ההליך יידון לפני בית משפט לעניינים מינהליים" (בג"ץ 280/21 האחים מאיה תמ"א 38 בע"מ נ' מועצת העיר פתח תקווה (נבו 25.02.2021).
3. רשמתי לפני אף את טענות המשיבים, בין היתר, באשר לזהות בעלי הדין הנכונים (הרשות המקומית בעצמה, מר אריק אדיב), ואת הנטען באשר לתום לבה של המבקשת (בין היתר בכל הנוגע לפעילות שהתקיימה במהלך המחזור הראשון של הקייטנות, ואשר לא הוצגה בבקשה, לעמדת המשיבים, בצורה מדויקת וגלויה) – ומנגד, את התייחסות המבקשת לחלק מטענות אלו במסגרת תגובתה.
4. מששוכנעתי כי הסעד אותו מבקשת המבקשת לקבל נוגע במישרין להחלטת הרשות (שאינה צד להליך, כאמור), ואשר בקשר אליה במישרין ממוקדות טענות המבקשת (שיש לקיים החלטה מחודש מאי ולהמנע מביצוען של החלטות סותרות) – הרי שהסמכות העניינית לדון בבקשה זו היא, אכן, לבית המשפט לעניינים מנהליים.
5. אני מורה, לפיכך, על מחיקתה של הבקשה והמבקשת תפעל כחוכמתה ועל פי שיקול דעתה ותגיש בקשתה לפני הערכאה הנכונה.

המבקשת תישא בהוצאות בקשה זו בסך 500 ₪.

ניתנה היום, כ"א תמוז תשפ"ב, 20 יולי 2022, בהעדר הצדדים.