1. בפניי בקשה להישפט באיחור בגין הודעת תשלום קנס אשר נערכה לחובת למבקש ביום 26.6.22 בגין רכיבה עם אופנוע על המדרכה עבירה לפי סעיף 38(א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.
2. בבקשתו מיום 1.8.22 טען המבקש שרק כארבעה חודשים לאחר ביצוע העבירה נודע לו על הודעת תשלום הקנס כאשר הוא כבר צבר תוספת ריבית פיגורים. באשר לביצוע העבירה טען שבמועד המדובר הוא תר אחר חניה לאופנוע שברשותו ולכן מבקש להישפט באיחור או לחילופין לשלם את קנס המקור בלבד.
3. המשיבה בתגובתה שללה את טענת המבקש לפיה לא קיבל את הודעת תשלום הקנס במועד, תוך צירוף אישור המסירה עליו חתימתו של המבקש הכולל ציון "נמסר לידי הנמען הרשום". לעניין העבירה נטען, כי יש לדחות את טענת המבקש מאחר ואינה מהווה טענת הגנה של ממש.
4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. בקשה להישפט באיחור נדונה בגדרי הוראות סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי , התשמ"ב- 1982, לפיו בית המשפט רשאי לקיים את המשפט רק אם שוכנע, כי הבקשה לא הוגשה במועד מסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר הסרת המניעה, או ממניעים מיוחדים שיפורט בהחלטתו (רע"פ 1260/09 שלבי עאטף נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.6.09). בבקשה שלפני לא מתקיימים טעמים מיוחדים או מניעים מיוחדים הנכנסים לגדר הוראות סעיף זה.
5. תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד- 1974 מורה, כי קיימת חזקת מסירה ורואים את הדו"ח כאילו הומצא כדין אם חלפו 15 ימים מיום שנשלח בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את הדו"חות מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו לקבל דואר. בעניינו, המבקש אף חתם על גבי טופס הדואר הרשום שצירפה המבקשת, והיה עליו לגשת לסניף הדואר לצורך קבלת הודעת תשלום הקנס. משלא עשה כן, אין למבקש להלין אלא על עצמו.
6. באשר לביצוע העבירה עצמה – טענת המבקש נטענת בעלמא ויתירה מכך, עצם נסיעה על מדרכה לשם איתור חנייה אינה מהווה טענת הגנה..
7. טרם אחתום ההחלטה אוסיף, כי המבקש עתר לחילופין לתשלום קנס המקור. בקשת המבקש להפחתת תוספת ריבית הפיגורים ותשלום קנס המקור אינה בסמכות של בית משפט זה אשר אינו דן בהליכי הגבייה של החוב ואינו מוסמך להפחיתו בנסיבות בהן חל סעיף 229(ב) לחוק סדר הדין הפלילי.
8. אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג אלול תשפ"ב, 09 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.