לפניי בקשת המבקש לאפשר לו לעיין בכתב אישום אשר הוגש לטענתו כנגד מתלונן בתיק מכוח סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – "החוק").

כתב האישום

1. כנגד המבקש ובנו (להלן – "הנאשם 2"; ביחד עם המבקש להלן – "הנאשמים") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר. למבקש יוחסה גם עבירה של ניסיון תקיפה הגורמת חבל ממש ולנאשם 2 גם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש.
2. לפי כתב האישום, אליה שלמה פז (להלן – "המתלונן 1") הינו בעלה בנפרד של לאה פז (להלן – "לאה") אשר הינה בתו של המבקש ואחותו של הנאשם 2. בין המתלונן 1 ללאה קיים סכסוך ממושך סביב נישואיהם והסדרי הראייה של המתלונן 1 את שתי בנותיהם המשותפות הקטינות.

אלעד לוינשטיין (להלן – "המתלונן 2"; ביחד עם המתלונן 1 להלן - "המתלוננים") הינו חברו של המתלונן 1 ואין לו היכרות מוקדמת עם הנאשמים.

1. במועד הרלבנטי, כך כתב האישום, הגיעו המתלונן 1 והמתלונן 2 ברכב שהיה ברשות המתלונן 2 לקייטנה בה שהתה אותה עת בתו של המתלונן 1 (להלן – "הקטינה") בבני ברק.

באותן נסיבות הקטינה ולאה שהו במקום בתוך רכבה של רויטל אלמוזלינו, שהינה אמה של לאה. השתיים מנעו מהמתלונן 1 לפגוש בקטינה וצעקו לעברו שילך מהמקום. המתלונן 1 פנה ללכת כאשר לפתע הגיע הנאשם 2 בריצה לעברו והחל להכותו באמצעות מקל מעץ בידיו וגופו. לאחר שהמתלונן 1 הצליח להיחלץ מהמכות שספג מהנאשם 2, החל לברוח מהמקום בעוד המבקש, אשר נכח אף הוא במקום, רץ לעברו וניסה להכותו באמצעות מקל עץ שאחז בידו. אולם, המבקש לא הצליח לפגוע במתלונן 1 והוא נמלט בריצה.

אותה עת, המתלונן 2 אשר ראה את המתרחש, יצא מרכבו בכדי לשאול את הנאשמים לפשר התנהגותם, אך אלו היכו בו בצוותא באמצעות מקלות עץ בכל חלקי גופו והמבקש אף הכה בראשו במכת אגרוף. המתלונן 2 הצליח להיחלץ ונכנס מיד לרכבו אך המבקש נכנס אף הוא לרכב, למושב הנוסע מלפנים, הכה במתלונן 2 באמצעות ידיו בגופו בעוד המתלונן 2 מתקשר למשטרה. לאחר מכן נטל המבקש את מפתחות הרכב ונמלט מהמקום עם הנאשם 2.

1. כתוצאה ממעשיהם נגרמו למתלונן 1 שטפי דם בזרועו הימנית ואילו למתלונן 2 נגרמו חבלות של ממש בירכיו, רגליו, כתפו וכף ידו הימנית.

הבקשה לעיין בחומר חקירה

1. המבקש עתר בבקשתו מיום 25.7.22 להעביר לעיונו את כתב האישום שהוגש לטענתו כנגד המתלונן 2 לצד מתן אפשרות לחקור אותו פעם נוספת וזאת על אף שעדותו בתיק העיקרי הסתיימה.

המבקש נימק את בקשתו במסמך נוסף מיום 3.8.22 בו נטען כי כתב האישום שהוגש כנגדו וכנגד הנאשם 2 הינו תוצאה של שחיתות משטרתית ותפירת תיקים לו לבני משפחתו וזאת בסיועם של המתלוננים וכי קבלת כתב האישום שהוגש לטענתו כנגד המתלונן 2 הינו חומר הנוגע למהימנותו.

1. בדיון אשר התקיים לפניי ביום 21.9.22 חזר על המבקש על בקשתו. משנשאל על ידי בית המשפט כיצד כתב האישום שהוגש כנגד המתלונן 2 (אם הוגש) יסייע להגנתו וזאת בשים לב לכך שעדות המתלונן 2 הסתיימה וכך גם פרשת התביעה השיב, כי מדובר במסמך המשליך על אמינותו של המתלונן 2 וכי ברצונו לטעון לעניין זה במסגרת הסיכומים בנוסף על טענותיו לעניין "חטאי ומחדלי התביעה".
2. במהלך הדיון ביקש המבקש גם לקבל לעיונו מסמך אשר לדבריו נכתב על ידי ד"ר רוזנטל, הפסיכולוג של המתלונן 1 (להלן – "המסמך של ד"ר רוזנטל"). עם זאת, בהמשך הדיון אישר כי המסמך נמצא ברשותו וכי כל בקשתו היא לאפשר לו להגיש את המסמך בהליך העיקרי.
3. המשיבה התנגדה לבקשה. בתגובתה מיום 4.9.22 טענה, כי אין כל רלבנטיות בשלב זה להליך משפטי כלשהו המתנהל לכאורה כנגד עד שסיים את עדותו וכי החומר בו מתבקש העיון אינו נוגע כלל לנושא האישום ולעדות שניתנה. המשיבה גם הדגישה כי המבקש אישר שהדברים הנטענים בהקשרו של המתלונן 2 נודעו לו טרם חקירתו של העד.

במהלך הדיון בפניי הדגיש ב"כ המשיבה, כי בקשותיו של המבקש לזמן את המתלונן 2 לעדות נוספת נדחו על ידי כב' השופט הרמלין, המותב בתיק העיקרי וכי מדובר למעשה בבקשה לקבלת פרטים אישיים הנוגעים לרישום פלילי של עד תביעה שהינו מתלונן בתיק ושנחקר ארוכות על ידי הנאשמים וזאת בהסתמך על שמועה וכי מדובר בניסיון לחדור לפרטיותו של המתלונן 2.

דיון והכרעה

1. תחילה יובהר, כי מעבר לכך שבקשה לזימון המתלונן 2 לעדות נוספת אין מקומה בהליך של בקשה לעיון בחומר החקירה, מדובר בבקשה אשר נדחתה על ידי כב' השופט הרמלין, ביום 31.7.22 בקובעו כך –

"אינני מוצא כל רלוונטיות להגשת תלונה נגד העד על עניין שלא נוגע כלל למשפט המתנהל בפניי. לפיכך אני דוחה את הבקשה לזמן את העד שוב לעדות".

בקשה נוספת בעניין זה נדחתה אף היא על ידי כב' השופט הרמלין ביום 4.8.22 בקובעו כך –

"כבר דחיתי את בקשת נאשם 1 לחקור שוב את העד, ואיני מוצא סיבה לשנות את החלטתי בהיעדר כל נסיבות חדשות (מה עוד שנאשם 1 מאשר שידע את הדברים "סמוך למשפט")".

כך, גם סוגיית המסמך של ד"ר רוזנטל הוכרעה על ידי כב' השופט הרמלין בהחלטתו מיום 31.7.22 עת קבע כי "מכתבו של ד"ר רוזנטל לא יוגש כיוון שהוא לא העיד במשפט".

1. משמעות הדבר היא, כי המבקש בחר לפנות בבקשה לעיון בחומר חקירה וזאת לאחר שבקשותיו נדחו במסגרת ההליך העיקרי. מדובר אמנם בנאשם אשר אינו מיוצג ואף הבהיר במהלך הדיון לפניי כי הוא אינו מעוניין להיות מיוצג ולהסתייע בעורך-דין, אך הכללים הדיוניים של ההליך הפלילי חלים גם עליו והוא נדרש לפעול על פיהם, לבטח עת ניתנו החלטות מפורשות על ידי המותב בתיק העיקרי.
2. אשר לבקשה לקבל את כתב האישום אשר לטענת המבקש הוגש נגד המתלונן 2.
3. סעיף 74 לחוק קובע את המקור הנורמטיבי לעיון בחומר חקירה. עם זאת, אין הסעיף מגדיר את היקף המסמכים והחומרים הנכנסים תחת ההגדרה של "חומר חקירה" שכן הדבר תלוי מקרה ונסיבות (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' מדינת ישראל (1985)).

כידוע, חומר החקירה עשוי לכלול חומרים אשר על פי דיני הראיות לא ניתן לעשות בהם שימוש במשפט, אך עדיין קיימת חובה על תביעה לגלותם נוכח הרלבנטיות הטמונה בהם. בנוסף, השאלה אם חומר מסוים הינו בגדר חומר חקירה מוכרעת על פי טיבו של החומר ומידת זיקתו לסוגיות הנידונות בהליך הפלילי אשר במסגרתו הוא מתבקש (בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2004); להלן – "עניין פלוני")).

1. לא אחת בקשה לקבלת חומר חקירה מחייבת איזון בין הזכות לפרטיות לבין זכות הנאשם להליך הוגן וכבר נקבע כי "מקום בו קיימת אפשרות סבירה שהחומר המבוקש יסייע בהגנת הנאשם, ההגנה על זכותו להליך הוגן גוברת על זכותה של המתלוננת לפרטיות ..." (בש"פ 6237/06 קלושנדלר נ' מדינת ישראל (2006)).
2. כאמור, טענת המבקש היא, כי כנגד המתלונן 2 הוגש כתב אישום בגין עבירות חמורות וכי יש בכך כדי להשליך על מהימנותו כעד.

מנגד, ב"כ המשיבה הבהיר, כי הוא אינו שולל או מאשר את טענת המבקש בעניין הגשת כתב האישום אך ציין, כי אין ממילא מקום לבדיקת העניין וזאת נוכח הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המתלונן 2 אשר סיים זה מכבר להעיד.

1. כבר עתה יאמר, כי אין בתשובה אם הוגש כתב אישום אם לאו, כדי לשנות מן התוצאה. שהרי, ככל שלא הוגש כתב אישום כנגד המתלונן 2 - הבקשה לעיין בכתב האישום התייתרה.

בנוסף, היה והוגש כתב אישום - הרי שעדות המתלונן 2 הסתיימה וכך גם פרשת התביעה ובטענתו הכללית של המבקש כי יש בעצם הגשת כתב האישום (אם הוגש) כדי לפגוע באמינות המתלונן - אין די. זאת, הן בשל העובדה שמהחלטות כב' השופט הרמלין ובקשותיו של המבקש עולה כי הוא היה מודע לעובדות הנוגעות לכאורה לכתב האישום שהוגש לטענתו "סמוך למשפט" והן ובעיקר משום שלא קיים כל קשר בין העבירות אשר לטענת המבקש מיוחסות למתלונן 2, לבין העבירות המיוחסות לנאשמים.

1. כאמור, אל מול זכותו הבסיסית של נאשם למשפט הוגן עומדות זכויותיו של המתלונן/העד לפרטיות ואף עומד השיקול הרחב יותר בדבר חשש מחשיפת יתר של מתלוננים. על כן, הכרעה בדבר העדפת זכותו של הנאשם, מחייבת בחינה של עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית בכל אחת מהזכויות בשים לב לזיקת החומר המבוקש, הרלוונטיות, ותרומתו להגנת הנאשם.
2. אשר לאיזון בין זכויות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של מתלוננים ועדים לפרטיות קבע בית המשפט העליון בבג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים (2003) בעמוד 635 כך –

"חשיבות החומר להגנת הנאשם היא כמובן שאלה מרכזית שעל בית-המשפט לשקול בדונו בחומר שאינו נוגע במישרין לאישום הנדון, ושעל-פי טיבו אינו "חומר חקירה" במובהק. בבחינת הרלוונטיות של החומר לאישום אין בית-המשפט צריך להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואל לו לתת ידו ל"מסע דיג" שאין רואים את תכליתו המעשית. הביטוי שהשתרש בפסיקתנו מקדמת דנא כי "אין חקר לתבונת סניגור" ... הוא שובה לב, אך גם תבונת הסניגור נשענת בדרך-כלל על נקודת אחיזה ממשית, ואינה בגדר מעשה קסמים".

ובהמשך (ע' 635 - 636) –

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות" (ר' גם עניין פלוני לעיל).

1. ונזכיר, שאף אם הוגש כתב אישום הרי שכלשון כב' השופט חשין בבג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה (2003) בפסקה 33 אין הוא אלא "חוות דעת של מומחה על כך שנאספו אל תיק המשטרה ראיות התומכות במידה הראויה באישומים המיוחסים" וכי הראיות התומכות בכתב האישום הן המכריעות.

סוף דבר

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לצורך להבטיח משפט הוגן עבור הנאשמים, איני סבורה כי יש בחומר המבוקש כדי להשפיע על בירור האישום כנגד הנאשמים ועל כן יש מקום להעדיף את זכותו של המתלונן 2 לפרטיות ולדחות את הבקשה.
2. מצאתי, כי אין בחשיפת כתב האישום (אם אמנם הוגש) כדי לסייע להגנת המבקש. לא התרשמתי כי קיימת זיקה כלשהי בין העבירות מושא כתב האישום דנן לבין העבירות אשר לפי סברת המבקש אפשר שמיוחסות למתלונן 2 ואף לא התרשמתי כי קיימת רלבנטיות לשאלת מהימנותו של המתלונן 2 כאשר זו למעשה הטענה היחידה אשר לשמה התבקש העיון בכתב האישום, ככל שהוגש. נתתי דעתי גם לכך שעדותו של המתלונן 2 הסתיימה וכי מדובר במסמך אשר אינו יכול להיות קביל.
3. מובהר, כי אין בהחלטה זו משום אמירה או רמיזה ביחס לשאלה אם אמנם תלוי ועומד כתב אישום כנגד המתלונן 2.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"ג, 13 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.