1. זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לפעול בהתאם להודעתה מיום 22.6.22 שניתנה מכח סעיף 8(ב)(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, ולתפוס ללא צו בית משפט את החזקה בקרקע הידועה כחלק מחלקות 10, 31 בגוש 30051 ברח' גרוזנברג 5, 7 בירושלים (להלן: הקרקע). מדובר בבית מגורים המבקש דייר מוגן בחלק ממנו וכן שטחים מחוץ לבית שחלקם ממשים כחניון לכלי רכב. ההפקעה נדרשת להסדרת דרך גישה למתחם בצלאל העתיד להיפתח ולהיכנס לשימוש בתחילת שנת הלימודים הקרובה.

ביום 9.8.22 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד האוסר על משיבה לתפוס חזקה בקרקע.

לאחר קבלת תגובה, התקיים ביום 12.9.22 דיון במעמד הצדדים, וניתנה אפשרות לצדדים להגיש השלמות טיעונים ממוקדות בשאלת תקפה של תכנית הבניין החלה במקום. לאחר קבלת השלמות הטיעון ניתנת החלטה זו.

2. אין מחלוקת כי על הקרקע נשוא הבקשה חלה תב"ע 4329. בסעיף 35 להוראות התכנית נכתב כי "תוקפה של תכנית זו יפוג לאחר 7 שנים מיום אישור התכנית במידה ולא יוצאו היתרי בניה בתקופה זו". התכנית אושרה ביום 20.5.03. לטענת ב"כ המבקש לא הוצאו אישורים מכח התכנית בתוך 7 שנים מיום אישורה, ולפיכך התכנית אינה בתוקף.

3. ב"כ המשיבה הפנה לחוות דעת של עוזרת בכירה ליועמ"ש העיריה אשר דנה בשאלה והגיעה למסקנה שהתכנית בתוקף. (לא נטען כי חוות הדעת מחייבת את בית המשפט, וההפניה היתה לצורך הדיון לגופו של עניין). בחוות הדעת, שצורפה כנספח ו' לתשובת המשיבה, נכתב: "עוד נמסר כי בעבר הוגשה בקשה להיתר מכח התכנית בטווח מגבלת הזמן של 7 שנים לכן התנאי המפקיע את התכנית אינו רלוונטי עוד. בתקופות מאוחרות יותר הוצאו עוד 2 היתרים מכח התכנית...". יודגש, כי בהוראות התכנית דובר על הוצאת היתרי בניה בתקופה של 7 שנים, ואילו חוות הדעת מבוססת על הגשת בקשה להיתר בטווח מגבלת הזמן. לא נטען בחוות הדעת שהוצאו היתרים בטווח 7 השנים.

יתר על כן, כחלק מחוות הדעת גופה צורפה רשימת ההיתרים שהוצאו בשטח התכנית לאחר אישורה, ועולה כי ההיתר הראשון ניתן ביום 29.7.10, דהיינו למעלה משבע שנים לאחר מועד אישור התכנית.

4. ב"כ המשיבה הפנה לפסק הדין בבג"צ 4790/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת אביב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל-אביב (14.10.93) פ"ד מז(5) 1993, עמ' 573. אכן, באותו מקרה נקט בית המשפט פרשנות סלחנית המוסיפה ומאריכה את תוקפה של תכנית הבניין, אולם זאת בנסיבות שונות מענייננו. התכנית שנדונה באותו מקרה קבעה כי "התכנית תבוצע תוך 5 שנים מיום אישורה כחוק" (ראו פסקה 7 עמק 579 לפסק הדין). הא ותו לא. לא נכללה בתכנית הוראה מפורשת בדבר תפוגת תוקפה של התכנית לאחר התקופה שנקבעה.

5. בפסק הדין הנ"ל עמד בית המשפט על הבחנה זו וקבע:

"ההכרעה בשאלה אם המועד המשוער לביצועה של תכנית, הנקבע מכוחו של סעיף 84 לחוק, הינו מחייב או מנחה, תלויה בתכליתו של הסעיף, המורה על קביעתו של המועד. עמדת המשיבות, כאמור, היא, ש"התאריך המשוער" לביצוע תכנית, האמור בסעיף 84 לחוק, אינו יכול להתפרש אלא כמועד מנחה. השקפה פרשנית זו עומדת במבחן המקובל (המובא בדבריו של השופט ברנזון, בפרשת בצול [4]) לסיווגו של המועד האמור כמנחה: בסעיף 84 לא נאמר, כי בחלוף המועד שנקבע בה לביצועה לא תהא עוד התכנית בת-ביצוע, ואין הסעיף קובע כל סנקציה על ביצועה של תכנית לאחר שחלף המועד המשוער. אך עיקרו של דבר הוא, שבהקשרו הענייני אין המועד האמור יכול להתפרש כמועד מחייב: סעיף 84 אינו קובע מה דינה של תכנית בניין עיר שהזמן המשוער שנקבע לביצועה חלף; וקבלת עמדת העותרים, שתכנית כזאת חדלה מלהתקיים, הייתה מחייבת להניח אפשרות לקיומו של חלל ריק תכנוני. זו תוצאה בלתי נסבלת, והדעת אינה נותנת כי לכך יכול היה המחוקק להתכוון. על כורחך אתה אומר, כי משלא הורה המחוקק מה דינה של תכנית שחלף הזמן שנקבע לביצועה, ומה ההסדר המשפטי שיתפוס את מקומה, מתחייבת המסקנה, שהמועד המשוער לביצועה של תכנית, הנקבע לפי הוראתו של סעיף 84 אינו אלא בגדר הנחיה לרשויות התכנון". (שם, עמ' 583).

6. בשונה מהמקרה הנדון שם, בענייננו קיימת בתכנית הוראה מפורשת הקובעת כי אם לא יוצאו היתרים מכח התכנית בתקופה שנקבעה, יפוג תוקפה של התכנית. נוסח ההוראה מלמד בבירור על כוונה אופרטיבית וקונקרטית, ועל כך שאין מדובר במועד מנחה אלא במועד מחייב.

ב"כ המשיבה הפנה, בהשלמת הטיעון מטעמו, לפסיקה נוספת בנוגע לפרשנות הראויה של תכניות בניין עיר באופן שתגשים את מטרתה, ותוך מתן משקל ראוי לפרשנות שניתנה על ידי גופי התכנון. אולם אלה אינם מועילים במקרה זה לנוכח ההוראה הברורה של התכנית עצמה.

די באמור עד כה כדי לקבוע כי סיכויי המבקש לזכות בתביעתו טובים. זאת אף מבלי להיזקק לטענות אחרות שהועלו.

7. בהשלמת הטיעון נטען עוד כי בתכנית לבניית בצלאל קיימת התייחסות לרחוב נשוא הליך זה, ויש לפרש את הדבר כהארכת תוקף התכנית. אולם מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה בהשלמת הטיעון. היא נטענה בעלמא, ללא תשתית ראייתית או הפניה לתכנית קונקרטית, ולפיכך אין בה כדי לשנות דבר.

8. בכל הנוגע למאזן הנוחות, אני סבורה כי הדין עם המשיבה וכי הצורך בהסדרת גישה ראויה למוסד ציבורי המשרת ציבור רחב גובר על צרכיו של המבקש עצמו. מה גם שאין מדובר בפינוי המבקש מביתו אלא בצמצום שטחים שמחוץ לבית, כשהמבקש יוכל להמשיך ולהתגורר בביתו והמשיבה אף התחייבה להסדיר גישה ראויה לבית.

עם זאת אני סבורה שלנוכח כובד משקלן של הטענות בנוגע לסיכויי התביעה, יש לקבל את הבקשה לסעד זמני ולהותיר על כנו את הצו הארעי שניתן.

בשל המסקנה אליה הגעתי והתוצאה של מתן סעד זמני, מתייתר הצורך לדון ביתר טענותיו של ב"כ המבקשת.

לנוכח כל האמור אני מקבלת את הבקשה לצו מניעה זמני וקובעת כי הצו הארעי מיום 9.8.22 יעמוד בתוקפו עד סיום ההליך או עד החלטה אחרת.

המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג אלול תשפ"ב, 19 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.