1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בהרצליה (כב' הרשם הבכיר אדי לכנר) מיום 18.8.22 בת"א 52536-04-22 לפיה נדחתה בקשת המבקשת – התובעת להטלת עיקול זמני.

2. נדרשתי זה מכבר לתיק קמא במסגרת רע"א 8597-05-22. בסעיף 2 להחלטתי דלעיל פירטתי את הרקע לתביעה ואין צורך לחזור על הדברים.

3. עם הגשת התביעה, הגישה המבקשת בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד על כספים בסך 2,397,319 ₪ בחשבון העו"ש של משיבה 1 – נתבעת 1 בבנק.

בבקשה נטען כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה – כרטסת הנהלת החשבונות ואסמכתאות חשבונאיות נוספות. עסקינן בתביעה בעלת סיכויים גבוהים. ביחס למאזן הנוחות נטען כי הוא נוטה במובהק לטובת מתן הצו הזמני המבוקש וקיים חשש סביר שאי מתן הסעד הזמני לא יאפשר את ביצוע פסה"ד. נטען כי הצו מחויב נוכח המצב העובדתי המציב בסכנה חמורה את סיכויי הגבייה של המבקשת וכי יסוד ההכבדה מתקיים.

לטענת המבקשת, ממידע קונקרטי עולה כי משיבה 1 עתידה לסגור את סניפיה הרבים ברחבי הארץ ולהפסיק את פעילותה וכבר כעת סניפים נסגרים ומתבטלים הסכמי שכירות.

בהחלטה מיום 28.4.22 (ניתנה ע"י כב' הרשמת הבכירה יעל מרמור דומב) נדחתה הבקשה הואיל ולא עלה בידי המבקשת להוכיח על סמך ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פס"ד עתידי. צוין כי הטענות בבקשה בנוגע ליסוד ההכבדה נטענו באופן כללי וחסר, ללא ביסוס ראייתי מספיק ובהעדר פירוט.

עוד נקבע כי טענות המבקשת להכבדה אינן עולות בקנה אחד עם האמור בסעיף 9 לבקשה (שם נטען כי כל החנויות שהקימה המבקשת על חשבונה נפתחו ופועלים והמשיבה 1 לא שילמה עבור הקמתם ונהנית מפירות החנויות ומגלגלת מחזור עסקאות ענק במיליוני דולרים מדי חודש), המלמד כי גם לדידה ההיפך נכון.

נקבע גם כי המבקשת לא הראתה בבקשה שצפוי שינוי במצב נכסי הנתבעת בתקופת הביניים מיום הגשת התביעה עד שיינתן פסה"ד.

4. ביום 1.5.22 המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 28.4.22 וצירפה 3 תמלילי שיחות עם בעלי תפקידים שונים כדי להראות שמשיבה 1 פועלת לסגירת כלל סניפיה.

בהחלטה מיום 2.5.22 נדחתה הבקשה. נקבע כך:

"לאחר עיון בבקשה לא מצאתי לשנות מהחלטתי. מעבר לכך שלבקשה לא צורף תצהירו של מר ניר בן זינו ביחס לשיחות שניהל – טעם בפני עצמו לדחיית הבקשה, הרי שבדברים שנאמרו בשיחות המתומללות לא די כדי לבסס את יסוד ההכבדה. הדוברת מציינת במפורש בשיחה כי אינה יודעת מה מצב החברה, כי הפדיונות בחנויות לא השתנו ובעת האחרונה אף היו טובים מהמצופה, כי לא היתה פגיעה במשכורות והדברים מתנהלים כרגיל, וכי יתכן וסגירת החנויות נעשה לצורך מעבר "לאון ליין". גם מן השיחות הנוספות שתומללו לא ניתן ללמוד כי החברה במצב בעייתי כנטען. הדברים יפים במיוחד לאור סעיף 8 לבקשה ממנו עולה כי הנתבעת מרוויחה סכומים נכבדים שוודאי אינם מלמדים על חשש להכבדה בעתיד.

הבקשה נדחית".

5. על ההחלטות מימים 28.4.22 ו – 2.5.22 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש זה– רע"א 8597-05-22.

בהחלטתי מיום 10.5.22 דחיתי את בקשת רשות הערעור; אולם קבעתי כי הבקשה ליתן צו עיקול זמני תבחן במעמד הצדדים (ולא במעמד צד אחד) אם המבקשת מעוניינת בכך.

6. בדיון שהתקיים ביום 12.5.22 בבימ"ש קמא ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים "לקיים דיון במעמד הצדדים לאחר שיוגשו תגובות ולבחון את נושא מאזן הנוחות בתיק וזאת עד מתן החלטה בנושא זה.

בהתאם להסכמה יינתן עיקול על סך של 730,000 ₪ על חשבון החב' - בבנק לאומי, סניף 744 , חשבון מס' 26800062, על שם החב' "ואהו קוסמיטק בע"מ", וזאת לאחר שהתובעת תפקיד את כל הבטוחות".

נקבע כי המבקשת תפקיד בתיק בימ"ש ערבון בסך 50,000 ₪ וערבות צד ג' בסך 50,000 ₪; כתנאי לכניסת העיקול לתוקף .

7. ביום 1.6.22 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה להטלת סעד זמני.

נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וכפיים לא נקיות וכן הוגשה בשיהוי חמור.

ביחס לסיכויי התביעה נטען כי הם קלושים. לא הוכחה עילת תביעה וראיות מספיקות לכאורה.

נטען כי יסוד ההכבדה לא הוכח. התמלולים צורפו ללא ההקלטות, לא נתמכו בתצהיר כדין. התמלולים פועלים לרעת המבקשת ומסייעים להוכחת איתנות פיננסית של משיבה 1.

מדובר בחברה מבוססת כלכלית ובעלת יכולת פירעון מוכחת. בהתאם להחלטה מיום 12.5.22 הוטל עיקול בסך 730,000 ₪ על חשבון משיבה 1 והסכום נתפס במלואו.

כמו כן כמפורט בתצהיר מנהל הכספים של משיבה 1 (איל שורץ), משיבה 1 נמצאת במהלך שינוי אסטרטגיה עסקית ומעבר למכירות און ליין ולכן נסגרו סניפים בקניונים, אולם משיבה 1 חתמה על הסכם לפתיחת חנויות בתוך רשת המשביר לצרכן והוחל שיתוף פעולה עסקי עם רשת אחרת. כן פורטו נכסים בבעלות החברה (נכס מקרקעין באור עקיבא בשווי 22 – 25 מיליון ₪, מלאי בשווי 59 מיליון ₪ ללא חובות משמעותיים לספקים ועוד).

נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לכיוון משיבה 1. מדובר בחשבון עו"ש ממנו מתנהלת פעילותה העסקית של החברה. הטלת עיקול על חשבון זה רק תגרום נזק העולה על הצורך, במיוחד שהחברה תוכל בנקל לשלם את סכום התביעה. החברה מעסיקה 200 עובדים ועלול להיגרם להם נזק בלתי מאוזן .

8. בדיון שהתקיים ביום 14.8.22 נחקרו מנהל המבקשת (ניר בנזינו) ומנהל כספים מטעם מבקשת 1 (אייל שורץ).

ביום 15.8.22 הגישו המשיבות ריכוז יתרות בחשבונות הבנק של משיבה 1 נכון ליום 14.8.22 לפיו קיימת למשיבה 1 יתרת זכות בסך 1,524,480 ₪.

לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, בהחלטה מיום 18.8.22 נדחתה הבקשה להטלת עיקול זמני.

9. החלטת בימ"ש קמא מיום 18.8.22:

נקבע כי:

"אין חולק כי הנתבעת סגרה סניפים ומכרה את הנכס המקרקעין שעמד לרשותה לצורך אחסנה של הציוד. כמו כן, אין חולק שלתובעת ראיות לכאוריות להוכחת עילת התביעה. כפי שצוין לעיל, אין צורך בשלב זה בראיות כבדות משקל ודי בכך שמעוררות שאלות המצדיקות לדון ולהכריע בעניינן. איני מקבל את טענת הנתבעת כי אין לנתבעת ראיות לכאוריות להוכחת התביעה וגם אם קיימות כאלה, הרי שמתייחסות לסכום החוב שלא שולם. אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה גם ביחס לשאר רכיבי התביעה".

כמו כן, צוין כי יתרות העו"ש בחשבונות השונים של משיבה 1 אינן מכסות את מלוא הסכום הנתבע.

עם זאת, בימ"ש קמא לא שוכנע כי המבקשת הוכיחה שסגירות הסניפים כמו גם מכירת נכס המקרקעין שהיה בבעלותה לצורך אחסנת ציוד מעיד על חוסר איתנות פיננסית.

צוין כי בנוסף, למשיבה 1 מלאי בשווי מיליוני שקלים, היא לא נמצאת בחוב לספקים, מפעילה 24 סניפים ו – 90 עובדים .

כן נקבע כי: "הטלת עיקול על חשבון עו"ש הנתבעת עשוי לגרום דווקא לתוצאה הפוכה ולהביא לקריסתה של הנתבעת ופועל יוצא מכך התובעת עשויה אף להיפגע מהטלת עיקול שכזה".

בימ"ש קמא דבר כי יסוד ההכבדה לא מתקיים ולא קיים חשש מפני הברחת נכסים.

10. בבקשת רשות הערעור נטען כי אין מדובר בחברה בעלת איתנות כלכלית אלא בחברה בהליכי סגירה . משהתגלה כי משיבה 1 מוכרת את נכס המקרקעין על ציודו בנוסף לסגירת סניפים, יש להטיל עיקול זמני על מלוא סכום התביעה . דחיית הבקשה תוביל למצב בלתי חוזר בו תיוותר המבקשת מול שוקת שבורה תוך הפסד כספי גדול שימוטט אותה. קיים חשש סביר שאי מתן הסעד הזמני לא יאפשר את ביצועו של פסה"ד.

11. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות ללא צורך בתשובה מהנימוקים כדלקמן:

א. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעת רחב הנתון לערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים, למעט במקרים חריגים. ראה לעניין זה: רע"א 2900/22 חביב אללה נ' יורופן גי אר בע"מ, סעיף 11 (31.7.22); רע"א 3751/22 בנילוז נ' לוי (28.6.22) בסעיף 14 וכן רע"א 215/22 פלינטשטיין נ' לוין, סעיף 9 (7.2.22). להלן – עניין לוין).

אינני סבורה כי עסקינן במקרה החריג המצדיק התערבות.

ב. כאשר בימ"ש בוחן אם לתת סעד זמני עליו לבחון קיומן של "ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה" (תקנה 95 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות")), וכן את הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד

הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יינתן סעד זמני (תקנה 95 (ד) (1)), תום לב (תקנה 95 (ד) (3)), שיהוי – ככל שקיים בהגשת התביעה או בהגשת בקשה לסעד זמני (תקנה 95 (ד) (3)), וכן לבחון אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר (סעיף 95 (ד) (2)).

למעשה, אין שינוי מהותי במערכת השיקולים שהיה צריך לבחון לפי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 במסגרתן היה צריך לבחון מקבילית כוחות בין סיכויי המבקש לזכות בהליך ובין מאזן הנוחות, ובין הטעון בדיקה לפי התקנות החדשות. על כן הפסיקה הקיימת רלוונטית גם כיום (ראה בעניין זה סעיף 11 להחלטת כב' השופט גרוסקופף בעניין לוין).

ג. בימ"ש קמא קבע כי מתקיים הרכיב של עילת תביעה על בסיס ראיות מספקות לכאורה וכמובן שהמבקשת אינה משיגה בעניין זה.

ד. בנוגע ליסוד ההכבדה ומאזן הנוחות:

בימ"ש קמא לא שוכנע שיסוד ההכבדה מתקיים ואין כל טעם המצדיק התערבות בקביעתו.

קביעות בימ"ש קמא מבוססות על ההתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים והראיות שהובאו לפניה, שלא נמצא טעם להתערב בהן (רע"א 3076/22 דותן נ' קמעונאי און-ליין, סעיף 13 להחלטת כב' השופטת ג' כנפי- שטייניץ (24.5.22)).

לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת ואף לא כי יסוד ההכבדה מתקיים ומכלול הנימוקים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מצדיקים התערבות חריגה של ערכאת הערעור בכל הקשור לסעדים זמניים.

בימ"ש קמא נימק כיצד הגיע למסקנתו ובשים לב לראיות שהובאו בפניו, ולא מצאתי בבקשת רשות הערעור טעם המצדיק התערבות בכך.

ה. יש לזכור כי בשלב הדיון בסעדים זמניים בימ"ש אינו מכריע בגורל התביעה אלא קביעותיו הן לכאוריות בשלב זה, הן בנוגע לסיכויי התביעה והן בנוגע למאזן הנוחות.

ראה: רע"א 5223/15 מזרחי נ' עו"ד ורסנו לוי (18.8.15)).

12. לאור מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי בנסיבות העניין החלטת בימ"ש קמא שלא להטיל צו עיקול זמני אינה נכונה ולפיכך יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

13. לסיכום:

1. לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
2. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
3. העירבון יוחזר למבקשת באמצעות באי כוחה.
4. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.