ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י. בן הרוש)

בת"פ 68706-11-20 מיום 19.07.22

הנשיאה רויטל יפה-כ"ץ:

המערער הורשע בהתאם להודאתו בביצוע עבירה של תקיפת עובד ציבור כדי להכשילו בתפקידו, ונדון לביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 300 שעות, לעונשי מאסר מותנים ולתשלום קנס בשיעור של 3,000 ₪. הערעור מופנה כנגד החלטת ביהמ"ש קמא שלא לבטל את הרשעת המערער.

ההליכים בביהמ"ש קמא

כתב האישום והכרעת הדין

במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל הסכמה עונשית, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד המערער והוא הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ולפיהן, בתאריך 07.09.20, הלך בשדרות ירושלים שבנתיבות כאשר אינו עוטה מסיכה כנגד הפצת מגיפת הקורונה. פקח שיטור עירוני ושוטרת שהיו באותה עת בפעילות אכיפה במקום, פנו אל המערער, אלא שהמערער סירב להזדהות בפניהם והחל להתרחק מהמקום. הפקח החל לרדוף אחרי המערער וכאשר נתקל בו, המערער תקף אותו ואחז בגרונו עד שנגרמה לפקח אדמומיות בצווארו. בשלב זה, ניסתה השוטרת לאזוק את המערער, אולם הוא תפס את האזיקים ומנע זאת ממנה. היות ובמעשיו אלה תקף המערער עובד ציבור, כאשר התקיפה הייתה קשורה למילוי תפקידו, תוך שהכשילו בתפקידו והפריע לו לבצע את תפקידו, הוא הורשע בביצוע עבירה של תקיפת עובד ציבור כדי להכשילו בתפקידו בהתאם לסעיף 382א(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

תסקיר שירות המבחן

לבקשת המערער הוגש עליו תסקיר מטעם שירות המבחן ממנו עלה, כי המערער יליד 1994, רווק, ומתגורר עם משפחתו במושב סמוך לנתיבות. מזה כ-6 שנים הוא אברך בכולל שנמצא בנתיבות; מתפרנס ממלגת לימודים שמקבל מהכולל; ונמצא בתהליך לקבלת תואר רבנות.

שירות המבחן התרשם, כי המערער עלול לפעול לעיתים מתוך לחץ, כאשר נתוניו האישיים מקשים עליו בחינה עצמית מעמיקה; סבר כי נכון יהיה לחזק את דפוסי אישיותו המתפקדים ולאפשר לו המשך התפתחות מקצועית ולימודית; העריך כי קיים סיכון נמוך לחזרתו לביצוע עבירות; התרשם כי ההליך הנוכחי היה בו כדי להרתיע את המערער; המליץ על ביטול הרשעתו בין היתר בשל החשש שהביע המערער פן ההרשעה תפגע באפשרותו התעסוקתית ברבנות; העריך כי אין למערערים מאפיינים שוליים ואלימים ועל כן אין צורך בהתערבות טיפולית בעניינו; וביקש להסתפק בענישה הכוללת של"צ בהיקף של 220 שעות.

גזר הדין

ביהמ"ש סקר בגזר דינו את טענות באי כוח הצדדים (ב"כ המשיבה עתרה למתחם הנע בין 4 ל-9 חודשים; התנגדה לביטול הרשעתו של המערער; ועתרה לענישה מוחשית. ואילו ב"כ המערער עתר לביטול ההרשעה מחשש שהמערער לא יוכל לכהן כרב עיר; וביקש לאמץ את המלצות התסקיר. המערער עצמו הביע חרטה); עמד על עיקרי התסקיר; הדגיש את חשיבות השמירה וההגנה על עובדי הציבור ויכולתם של אנשי רשויות אכיפת החוק לבצע תפקידם ללא מורא ומבלי שייפגעו; סקר פסיקה שעניינה הגנה על אנשי חוק; מצא, כי המערער פגע בערכים המוגנים ברף הבינוני-גבוה, שכן פגע בשני עובדי ציבור, כאשר אף הסב חבלה לאחד מהם; סקר את מדיניות הענישה הנוהגת; קבע, כי "מתחם העונש הראוי נע בין 300 שעות של"צ, מאסר על תנאי מרתיע וקנס משמעותי ועד 6 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח"; מצא, כי אין לסטות לקולא מהמתחם שכן "בענייננו אין אינדיקציה להליך שיקומי, משום שהנאשם לא עבר טיפול. לא כל שכן הליך שיקומי משמעותי"; דחה את הבקשה לביטול ההרשעה וקבע, כי "הנאשם לא עמד בנטל להוכיח כי ייגרם לו נזק קונקרטי המצדיק ביטול הרשעתו... אין להידרש לאפשרויות תיאורטיות על פיהן עלול להיגרם נזק כלשהו בעתיד...", באשר אין בהרשעה כדי להביא לפיטוריו ומאחר ובכל מקרה שאלת קבלתו לעבודה ברבנות תיבחן לפי מעשיו ולא לפי קיומה או היעדרה של הרשעה; פסק, כי "על פניו עבירת אלימות נגד עובדי ציבור היא מסוג העבירות בהן ככלל אין לבטל הרשעה"; ודן את המערער לעונשים כאמור לעיל.

הטענות בערעור

כאמור, הערעור מופנה כנגד ההחלטה שלא לבטל הרשעתו של המערער. ב"כ המערער טען, כי ביהמ"ש שגה כשקבע שהמערער ביצע את העבירה כלפי שני עובדי ציבור, ומכאן חומרה מיוחדת במעשיו, שכן כתב האישום המתוקן ייחס למערער עבירה אחת בלבד כלפי הפקח ("בית המשפט שגה שעה שהוא השתית נתון עובדתי, בכל הנוגע לעובדה שבית המשפט לקח בחשבון בפסק דינו שהמערער תקף שני עובדי ציבור ושוטרת בניגוד לכתב האישום המתוקן... לא נקבע שהוא תקף אותה", עמ' 2 לפרוטוקול); כי היה מקום לסטות לקולא ממתחם העונש, גם ללא הליך שיקומי, שכן שירות המבחן מצא שהמערער אינו זקוק להליך טיפולי-שיקומי ואין לזקוף את היותו אדם חיובי ללא דפוסים עברייניים הזקוקים לטיפול, דווקא לחובתו ("שיקום איננו תמיד חייב להתבצע באמצעות גורמים חיצוניים... לעיתים השיקום הוא שיקום עצמי המתבצע דרך עבודה עצמית של הנאשם ומבוסס על כח רצונו של האדם", סעיף 12 להודעת הערעור. ובמהלך הדיון שאל: "מדוע המערער לא עבר שום שיקום? מאחר ששירות המבחן סבור... שמדובר במערער שבהתנהלותו היום יומית בוחר בדרכים חיובית, שנתפס כאדם חיובי ושומר חוק ולא אדם עם דפוסים אלימים. כששירות המבחן הגיע להתרשמות שהסיכון להישנות הוא ברף הנמוך... בא ביהמ"ש ואומר שחלק מהשיקולים שאין מקום לסיים את ההליך ללא הרשעה הוא כי המערער לא עבר הליך שיקום, למה הדבר דומה? הדבר דומה לכך שביהמ"ש בגזר דין יעדיף אדם עם קופת שרצים מאחוריו ועבר שיקום משמעותי ויקבע שיש בשיקום הזה כדי להביא לאי הרשעה, מאדם ששירות המבחן אומר שהוא חד פעמי והסיכוי שהוא יחזור על העבירה הוא נמוך ומקרה שלא מאפיין את אורחות חייו", עמ' 2 לפרוטוקול הדיון); כי לא היה מקום לקבוע, שבעבירה שיוחסה למערער, ככלל, אין לאפשר את ביטול ההרשעה ("הענישה היא לעולם אינדיבידואלית ויש לבחון באופן פרטני כל מקרה ומקרה, קל וחומר בעניינו של המערער שעה שעבר ועודנו עובר כברת דרך ארוכה לשיקום... עבירת האלימות אותה ביצע המערער, חרף חומרתה, מאפשרת ביטול ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים..." סעיפים 14-13 להודעת הערעור); כי המערער הראה שקיימת אפשרות של ממש כי ההרשעה תפגע בשיקומו ("הפגיעה אינה חייבת להיות ברמה של 99%. מספיק כי ישנה ודאות, ולא מוחלטת, כי ההרשעה תפגע בשיקומו של המערער כדי לעבור את הרף שנקבע בהלכה" סעיף 16 להודעת הערעור); כי "חרף הכלל בדבר החובה להוכיח פגיעה קונקרטית, ניתן להצביע על מקרים בהם בוטלה הרשעה אף בהיעדר אינדיקציה מוחשית לכך" (סעיף 10 להודעת הערעור. ב"כ המערער צטט לעניין זה גם מפסק דינו של כב' השופט ברסלר-גונן בעפ"ג 27326-12-21 לפיהם "בהקשר של הנזק הקונקרטי, נכון להתבונן על כל נאשם ונאשם... על כן, נזקו יהיה לא אחת תלוי בנתוניו האישיים, בנתוני סביבתו, הקהילה, התרבות וכיוצ"ב נתונים המצביעים על יכולת התקדמותו והתפתחותו של אדם בסביבתו". במהלך הדיון הוסיף: "אם אנחנו לא בוחנים את הפגיעה העתידית הרי שאנחנו לא יכולים להוכיח את אותו נזק, מה שביהמ"ש אומר במילים אחרות, מה שאין בידי עכשיו, אין בידי כלל, וברור שגם הלכת כתב וגם הפסיקה של בתי המשפט בארץ לאחר הלכת כתב בוחנת את הפגיעה העתידית שיכולה להיגרם, אין חובה לבחון פגיעה עכשווית", עמ' 3 לפרוטוקול הדיון); כי "החוק אומר שהסטייה מהמתחם הוא העניין של השיקום, וכשביהמ"ש קמא הכניס את הטעם הזה לעניין אי הרשעה, אני סבור שביהמ"ש פתח איזה שהוא פתח ואני סבור שביהמ"ש זה צריך לתת על כך מענה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון); וכי לא היה מקום להורות על הרשעתו של המערער, גם כיוון ש"ככל שמעשי העבירה חמורים יותר, כך אין להסתפק בפגיעה כללית ועתידית, אלא נדרשת פגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית. ולהיפך, ככל שמעשי העבירה קלים יותר, כך ניתן להסתפק בפגיעה כללית יותר". ובענייננו טען, כי לא מדובר במעשים שאינם מאפשרים ביטול ההרשעה (סעיף 22 להודעת הערעור. וכן, "אני הפניתי שגם במקרים חמורים יותר בתי המשפט נמנעו מלהרשיע, זה כשלעצמו אני סבור שגיאה בלי להקל ראש בעבירה שהורשע בה המערער... בכל הנושא של עבירה עצמה, הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה הזה שעה שמדובר בעבירה שבוצעה ללא אירוע מתוכנן, באופן רגעי, ללא מעורבות של גורמים נוספים, ללא הסתייעות בחפצים וגם הפגיעה שנגרמה לפקח מבלי להקל ראש, איננה ברף החומרה הגבוה" עמ' 3 לפרוטוקול הדין). במהלך הדיון סיכם טיעוניו וציין, כי "אני סבור הן בשל הפסיקה והן בשל מקבילית הכוחות וכמובן בשל שגיאות בית המשפט ששקל שיקולים בכל הנוגע לאי ההרשעה או שלא להיעתר לאי הרשעתו שיקולים שלשיטתי הם שגוים אני עותר בפני ביהמ"ש זה לקבל את הודעת הערעור ולהורות על ביטול הרשעתו כרכיב עונשי" (עמ' 3 לפרוטוקול).

לעומתו ביקשה באת כוח המשיבה לדחות את הערעור. לעמדתה, "המערער לא עובר את השלב הראשון של הלכת כתב וזו חומרת העבירה. לטעמנו, לתקוף אנשי ציבור זו עבירה שלא מאפשרת את החלת החריג... החריג של אי ההרשעה. נדמה שבכל הטיעון ששמענו כאן היה היפוך תפקידים... הכלל הוא הרשעה והחריג הוא אי הרשעה... וכאשר תוקפים אנשי ציבור ובכללם זה לא משנה אם זה פקח שיטור ושוטרת, בטח ובטח בתקופה שבה היה מדובר, בתקופת הקורונה... היו עובדי ציבור, בזמן שחלקנו היו בבית, שעשו את העבודה שלהם" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). כן טענה, כי לא הוכח נזק קונקרטי. אכן, "הוא לומד אבל אנחנו לא יודעים לאיפה יגיע בדרכו... יש חשיבות דווקא בעבירה הזו לתת את שיקול הדעת למשרד הדתות לשקול את המשקל שיש להרשעה... הוא רוצה להיות איש ציבור ואנחנו סבורים שדווקא... משרד הדתות הוא זה שצריך לשקול אם אדם כזה יכול להיות רב..." (שם).

דיון והכרעה

לאחר עיון בהודעת הערעור, בתיק ביהמ"ש קמא ושמיעת טענות הצדדים במהלך הדיון, לא מצאנו כי נפלה שגגה מלפני ביהמ"ש עת לא ביטל הרשעתו של המערער, ועל כן דין הערעור להידחות.

כללי

כפי שצוין בפסיקה ענפה של ביהמ"ש העליון, שאלת ביטול הרשעתו של נאשם תוכרע תוך עריכת איזון בין האינטרס האישי של הנאשם לבין האינטרס הציבורי לאכיפה מלאה של הדין. ההלכה היא, כי הימנעות מהרשעה הינה בגדר החריג שבחריגים, וכי מי שביצע עבירה יש להרשיעו בדין. נקבע בעניין ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (מיום 23/07/09), כי "הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע ביהמ"ש, כי הפגיעה הקשה שתגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב" (פסקה 7 בפסק הדין). הרשעתו של מי שביצע עבירה, הינו חלק מאכיפת חוק שוויונית ומאינטרס ההרתעה הציבורית. ביהמ"ש אמנם מוסמך להטיל על נאשם צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור תוך הימנעות מהרשעה, אך ההימנעות מהרשעה של נאשם בגיר שביצע עבירה, מהווה חריג, שיופעל רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ר', למשל, ע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של כב' השופט שוהם מיום 03/03/13 ולפסקי הדין המובאים שם). מהפסיקה הענפה בעניין זה עולה, כי על ביהמ"ש לבחון, בראש ובראשונה, את השאלה, אם סוג העבירה וטיבה, על רקע הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, מאפשרים להימנע מהרשעה. בשלב השני יש להידרש לשאלה, האם עצם ההרשעה עלול לפגוע "פגיעה חמורה בשיקומו או בעתידו של הנאשם", שאינה שקולה לאינטרס הציבורי שבהרשעה. עוד נקבע, כי בבוא ביהמ"ש לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם, יש להתייחס לנזק מוחשי–קונקרטי ואין להידרש לאפשרויות תאורטיות, על פיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י מיום 21.08.97; רע"פ 1746/18 אלחנן יהודה פליימר נ' מ"י מיום 26.04.18 והאזכורים המובאים שם).

בעניין הנזק הקונקרטי שעל הנאשם להוכיח, קבע ביהמ"ש העליון פעמים רבות את ההלכה, כלהלן:

"בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי על העותר לאי-הרשעה מוטלת החובה להצביע על כך שהרשעתו תביא לפגיעה קשה וקונקרטית בסיכויי שיקומו, ולתמוך את טענותיו בתשתית ראייתית מתאימה... החובה להצביע על נזק קונקרטי, עולה בקנה אחד עם אופיו המצומצם של החריג שעניינו הימנעות מהרשעה, אשר נועד לחול אך במקרים בהם קיימים טעמים כבדי משקל הנוגעים לשיקומו של הנאשם. כפי שציינתי לאחרונה בעניין שמואלי, שם דובר בנאשם קטין, כי 'אין מקום להניח כי כל הרשעה של קטין צפויה לפגוע, מניה וביה, באופן מהותי באפשרותו להשתקם', ובוודאי שאין מקום להנחה מעין זו, אך משום שמדובר בנאשם נטול עבר פלילי. אימוץ עמדתו של המבקש תוביל לסטייה מהאיזון הבסיסי העומד ביסודו של חריג ההימנעות מהרשעה, ולהחלתו של החריג גם במקרים בהם אין כל סיבה ממשית לכך" (ע"פ 3598/14 לוזון נ' מדינת ישראל, מיום 10.06.2014).

ומן הכלל אל הפרט.

ראשית, לא יכול להיות חולק בשאלת חומרת מעשי המערער. בעיצומה של תקופת חירום, במהלכה כל המדינה הייתה שרויה בחרדה נוכח התפשטות מגפת הקורונה, כאשר אלפים חלו במחלה מידי יום ורבים מהם אושפזו בבתי החולים, היו אלה הפקחים והשוטרים אשר סיכנו עצמם עבור כולנו ויצאו מבתיהם כדי לאכוף את עטיית המסכות, אחת ההגנות היחידות שידענו באותה עת כי תוכל, אולי, לסייע בהאטת הפצת המגפה. והמערער, מסיבותיו האישיות, הסתובב בעיבורה של עיר, כאשר אינו עוטה מסכה; ניסה לחמוק מהפקח והשוטרת אשר ביקשו ממנו להזדהות; וכאשר נעצר על ידם, תקף את הפקח בכך שאחז בגרונו ואף גרם לו לאדמומיות בשל כך. ולאחר מכן, בעת שהשוטרת ניסתה לאזוק אותו, תפס את האזיקים ומנע זאת ממנה. אכן, יוחסה למערער בשל מעשים אלה "רק" עבירה אחת של תקיפת עובד ציבור במטרה להכשילו בתפקידו, וזאת נוכח מעשיו כלפי הפקח, ובמסגרת הסדר הטיעון נמחקה העבירה הנוספת שיחסה לו בשל התנהלותו מול השוטרת, אולם, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער הודה כי פעל גם מול השוטרת עת מנע ממנה לאזוק אותו. משכך, ביהמ"ש קמא לא טעה כשראה חומרה של ממש במעשי המערער; ולא טעה כאשר ציין, שהמעשים כוונו כנגד שני אנשי ציבור גם אם התקיפה בוצעה כלפי אחד מהם "בלבד".

אף בטענה, כי היה על ביהמ"ש לסטות ממתחם העונש גם ללא הליכי שיקום, לא מצאנו ממש. ראשית יצוין, כי ביהמ"ש העליון כבר דחה טענות ביחס להכללת אי הרשעה במתחם הענישה או לבחינת אפשרות זו במסגרת חריגה ממתחם העונש ההולם, ועמד על כך שאי הרשעה אינה אחת מדרכי הענישה אלא שאלה עצמאית הנבחנת לאור תנאי הלכת כתב (רע"פ 547/21 יקטרינה סיטניק נ' מדינת ישראל, מיום 17.03.21; רע"פ 3195/19 יניב אגוזי נ' מדינת ישראל, מיום 04.07.19).

ושנית, ובבחינת למעלה מן הצורך, יוער, כי גם אם היה מקום לבחון את שאלת הירידה אל מתחת למתחם העונש הראוי משיקולים שאינם שיקולי שיקום, הרי שאפשרות זו לא הוכרה בדין, אלא במקרים חריגים שבחריגים. החוק בעניין זה חד משמעי וברור. סעיף 40ד, שכותרתו "שיקום", קובע את האפשרות היחידה לחריגה לקולה ממתחם העונש שנקבע, וזאת אם ביהמ"ש "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". רק במקרה שכזה "רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן...". אכן, בעניין ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל (מיום 29.12.2015), נקבע חריג פסיקתי לסטייה ממתחם העונש ההולם, וזאת משיקולי צדק או בריאות במקרים קיצוניים, אולם לצד זאת, בית המשפט הדגיש, כי פתח זה, המאפשר לחרוג ממתחם העונש ההולם, "פתח צר הוא" (שם, פסקה 218), וכי ניתן לעשות בו שימוש "במקרים חריגים ונדירים" בלבד (וראו גם ע"פ 5703/22 משה חיים בן ציון נ' מדינת ישראל, מיום ‏09.11.2022, שם חזר ביהמ"ש העליון על חריגות אפשרות זו, כאשר התיר את הירידה אל מתחת למתחם במקום בו הוכח שעונש המאסר עלול לפגוע באופן קיצוני בחייו ובריאותו של הנאשם, וקרבתם של מעשיו לסייג ההגנה העצמית). משכך, כל עוד המחוקק לא שינה את הוראות החוק בעניין זה (ושמענו על הצעת חוק שהוגשה ממש בנושא זה), האפשרות לירידה אל מתחת למתחם מוגבלת לשיקולי שיקום בלבד ולאותם שיקולים חריגים שבחריגים שבחריג הפסיקתי.

ביהמ"ש אף צדק, כאשר ציין, כי מחובת בתי המשפט לסייע בהגנה על עובדי הציבור מפני פגיעה בכבודם ובגופם, ובכך לאפשר להם לבצע תפקידם ללא מורא. השוטרים, הפקחים ועובדי הציבור כולם, מתמודדים מידי יום עם הציבור, אשר לא תמיד נותן להם את הכבוד לו הם ראויים, ולעיתים אף תוקפים אותם פיזית, כמו במקרה שבפנינו, ומתפקידנו להרתיע ולהתריע מפני פגיעה שכזו וזאת על ידי ענישה מוחשית. התנהגות המערער, התנהגות פורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק תוך תקיפת הפקח שהופקד על שמירת הסדר הציבורי והדאגה לביטחון הציבור בתקופה חריגה וקשה, מחייבת מענה עונשי הולם, כפי שנפסק גם בפסיקת בתיהמ"ש:

"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית...הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל, מיום 8.03.1988).

משכך, צדק ביהמ"ש משקבע, כי המערער אינו עומד בתנאי הראשון מבין השניים שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע לשאלת אי הרשעתו של נאשם, כאשר סוג העבירה וחומרתה אינם מאפשרים במקרה שבפנינו ובנסיבות האירוע את אי הרשעתו של המערער.

אולם גם אם היינו מקבלים את עמדת ב"כ המערער, ואין אנו עושים כן, כי במקרים חמורים יותר הורו בתי המשפט על אי הרשעת הנאשמים, הרי שבמקרה שבפנינו המערער אינו עומד גם בתנאי השני של הלכת כתב, כאשר לא הוכיח נזק קונקרטי שעלול לנבוע מהרשעתו, בוודאי לא כזה המצדיק אי הרשעתו.

אכן, ניתן לצאת מתוך ההנחה, כי הרשעתו של המערער תקשה עליו את הדרך בעתיד; וגם ייתכן שלא יתקבל לעבוד כרב עיר. אולם, "נזק קונקרטי" אין משמעו בהכרח, שהנאשם לא יוכל לעבוד דווקא באותו מקום עבודה שהוא מעוניין לעבוד בו, אלא שלא יוכל למצוא כל עבודה המתאימה לנתוניו, ואת זה לא הראה המערער. וכפי שציין ביהמ"ש קמא, לא הוכח, כי המערער לא יוכל לעבוד כרב במקומות אחרים מעבר לעבודה כרב עיר. יתרה מכך, במידה וירצה להשתלב בעבודה הבוחנת את שאלת הרשעתו (כגון עבודה כרב עיר), יש להשאיר לגורמים הרלבנטיים את האפשרות לבדוק האם המערער מתאים לעבוד בשורותיה, כאשר ההרשעה לכשעצמה אינה אמורה להיות המכשול אלא העבירה שביצע.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשפ"ג, 21 דצמבר 2022, במעמד הצדדים.