1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח מספר 90516792653 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

1. על פי האמור בבקשה ובנספחיה, רכב בבעלות המבקש צולם ביום 20.03.2020 כשנהגו מבצע עבירת תנועה (נהיגה במהירות של 76 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המירבית המותרת היא 50 קמ"ש).
2. במסגרת הבקשה טען המבקש כי הדוח מעולם לא הגיע לידיו וכן כי הוא כופר בביצוע העבירה ויש לו הגנה טובה. עוד טען כי החוב שולם על ידי משרדו לאחר שקיבל הודעה על קיום חוב.
3. המשיבה התנגדה לבקשה, לטענתה הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובתו של המבקש וחזרה בציון "לא נדרש". עוד נטען כי הקנס בצד הדוח שולם ביום 19.01.2021 ועל כן יש לראות במבקש כמי שהודה בעבירה.
4. המבקש השיב לתגובה וטען כי נאלץ לשלם הקנס עם תוספת פיגורים.

דיון

1. בעת הדיון בבקשה להארכת המועד להישפט על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03).

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים. ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר."

בחנתי את טענותיו של המבקש:

1. אשר לטענה כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר הרשום, אין לי אלא להפנות לרע"פ סאלם:

"כאשר דוח העבירה, ההזמנה לדיון או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובתו של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות. "

1. מאישור המסירה המצורף לבקשה עולה כי במהלך החודשים יוני ויולי נמסרה הודעה ראשונה ושניה למבקש אך דבר הדואר לא נדרש על ידו. בנסיבות אלו קמה "חזקת המסירה" אשר לא הופרכה שכן לא די בטענת המבקש כי לא קיבל את דבר הדואר והיה עליו לפנות לדואר ישראל ולבסס טענתו במסמכים רלוונטיים.

1. יתרה מכך, מעצם תשלום הקנס בצד הדוח ביום 19.01.2021 נגזרת המסקנה כי ממועד זה לכל המאוחר, ידע המבקש על קיומו של הדוח. בקשה זו הוגשה רק בחודש 09/22 – בחלוף כ-20 חודשים, ולכן בשיהוי ניכר ולכך לא ניתן כל הסבר.

כאשר בית המשפט בוחן האם היתה סיבה מוצדקת להימנעות המבקש מלהגיש בקשתו להישפט במועד – בית המשפט בוחן גם את סד הזמנים במהלכו פעל המבקש או חדל מלפעול לאחר שהוסרה המניעה. במהלך 20 חודשים, נח המבקש על שמריו ולא פעל להגשת בקשה זו, והדבר אומר דרשני.

1. בנסיבות אלו – תשלום הקנס כמוהו כהודאה באשמה – וזאת בהתאם להוראות סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982. תשלום הקנס הופך את הדוח לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון.

רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט לאחר תשלום הקנס – ראו עפ"ת (מרכז) 38924-09-20 בוריסוב נ' מ"י (11/11/20); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל 29.1.08); רע"פ 9543/10 זועבי נ' מדינת ישראל (8.3.11);

1. בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עיוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. המבקש בבקשתו ציין כי הוא כופר בביצוע העבירה ויש לו הגנה טובה אך מעבר לכך לא פרט טענתו. מצאתי אם כן כי טענתו הלקונית והכללית אינה מבססת טענת עיוות דין.
2. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.
3. לאור האמור, משלא מצאתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, מששולם הקנס בצד הדוח ולאור השיהוי הניכר, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.
4. הבקשה נדחית.
5. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ו' חשוון תשפ"ג, 31 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.