בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 30.10.20, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, נהיגה במהירות מופרזת, עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה- דו"ח מצלמת א/3.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל את ההודעה הראשונה על הדו"ח וכן, כי במועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של אדם אחר, שזהותו אינה ידועה בשלב זה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת תשלום הקנס נשלחה אל כתובתו הרשומה של המבקש, עוד ביום 16.11.20 והוחזרה בציון "לא נדרש", דהיינו, הומצאה כדין.

לטענת המשיבה, המבקש איחר בהגשת הבקשה להישפט, מבלי שהציג כל טעם המצדיק שיהוי זה ובשל כך, יש לדחות את הבקשה, תוך שהיא מפנה להחלטות במספר פסקי דין בסוגיה זו.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, שכן, על פי סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, דבר דואר רשום שלא ניתן היה להמציאו, בשל סירוב לקבלו או לחתום על אישור המסירה, ייחשב כאילו הומצא כדין ובמקרה שבנדון, הוחזרה הודעת תשלום הקנס, שנשלחה לכתובת המבקש, בדואר רשום, בציון "לא נדרש".

מכאן עולה כי המבקש לא העלה כל טעם המצדיק אי הגשת הבקשה במועד, שכן לא יעלה על הדעת כי המבקש יוכל להנות ממחדלו שלא לדרוש את דבר הדואר הרשום.

ברע"פ 805/09 פרפרה נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"יתרה מזו, לא רק שהמבקש לא הוכיח כי הודעת התשלום לא הגיעה אליו ועל כן לא סתר את "חזקת המסירה",אלא שמרישומי רשות הדואר, שהיו בפני הערכאות הקודמות, מסתבר כי לא דרש את הודעת התשלום– הודעה אשר נשלחה לאותה הכתובת אליה נשלחה ההודעה השנייה בדבר תשלום הקנס מיום 7.8.2007 וממנה למד, כביכול, על קיומו של הקנס באיחור".

המבקש לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור את "חזקת המסירה", הקמה עם משלוח הדו"ח בדואר רשום ואין די בטענות בעלמא כנגד תקינות המסירה.

בעפ"ת 5086-08-15 נכבאר נגד מדינת ישראל, קבעה כבוד הש' אלון:

"המערער התעלם מהודעות הדואר הרשום. המערער מפנה לליקויים שנפלו, לגישתו, באישור המסירה. על כך כי באישור המסירה סומנה הרובריקה "לא נדרש", בלבד, ולא צוינה שעת המסירה ו/או פרטיו המלאים של עובד הדואר ומשכך, נעדר אישור המסירה, לטענתו, תוקף. אין בידי לקבל טיעון זה. ראשית, אישור המסירה כנגדו קובל המערער נבחן ע"י בית המשפט לתעבורה, אשר מצא כי די בו כדי לקבוע כי ההזמנה לדין הומצאה למערער כדין. המדובר בקביעה עובדתית, שאין מקום לערער אחריה. עוד יש להוסיף כי המערער לא פנה לרשות הדואר בניסיון לברר הפרטים החסרים ודי בכך כדי לדחות את טענתו זו של המערער.

המשיבה טוענת כי חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, חלה בענייננו, וזו לשונה:

"חזקת מסירה

44א. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

דעתי כדעתה. לא נעלמו מעיני טיעוני ב"כ המערער והפניותיו לשני פסקי דין: עפ"ת 2492-07-14 עבדו נ' מדינת ישראל ו-עפ"ת 20102-08-11 משארקה עיאד נ' מ"י, בהם נקבע כי משאין מדובר בעבירה של ברירת משפט אלא בעבירה של הזמנה לדין, הרי שאין תחולה לתקנה 44א הנ"ל, אלא לסע' 237(א) לחסד"פ. אך פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון התקנה ואל מול פסקי דין אלה עומדת קביעתו של בית המשפט העליון מפי כב' השופט א' שוהם ברע"פ 7789/14 מוחמד זחאיכה נ' מדינת ישראל (1.12.14). שם דובר על מי שהורשע בהעדרו בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת ובקשתו לביטול פסק הדין נדחתה. שם טען המערער כי לא קיבל את ההזמנה לדין אשר נשלחה לבא-כוחו ודבר הדואר "לא נדרש" על ידו. בית המשפט העליון קבע כי במקרה זה משנשלחה הזמנה לדיון ודבר הדואר "לא נדרש", חלה חזקת המסירה ויש לראות את ההזמנה כאילו הומצאה כדין: "...אין מחלוקת על כך שההזמנה לדיון נשלחה לעו"ד שעאר, בא-כוחו של המבקש דאז, ודבר הדואר "לא נדרש" על-ידו. בנסיבות אלה, בפרט נוכח "חזקת המסירה", יש לראות את ההזמנה כאילו הומצאה כדין לידיו..." (שם, פסקה 8).

וכן ראה רע"פ 8626/14 מוחמד סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015), מפי כב' השופט א. שוהם, אשר שב ואישר את חוקיותה של חזקת המסירה החלה גם במקרים אלו. באותו ענין נדחה ערעור על קביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי "משחזרה הזמנה בציון 'לא נדרש', בתוך פרק זמן של פחות מ- 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה, יש לראות את העורר כמי שסירב ליטול את דבר הדואר, ועל פי הדין, יש לראות את המסירה כבוצעה".

וכן ראה גם ע"פ 9620/07 חסון נ' מדינת ישראל, (4.9.07), ואמר:

"התקנה אינה דורשת בחינה מדוקדקת מה עלה בגורל המשלוח ודי כי חלפו 15 ימים מיום יציאתו למען הנכון בדואר רשום וכי המערער לא הרים את הנטל להראות כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. משקמה החזקה, יכול המערער לנסות ולסתור אותה בהליך העיקרי, תוך שיעלה את טענותיו לעניין הכיתוב "לא נדרש" המופיע על אישור המסירה..."

וראה גם פסק דינו של כב' השופט כ. סעב בעפ"ת 28662-12-12 קדוש נ' מדינת ישראל, (29.5.2013), שם נעברה עבירה דומה לזו בענייננו ובו הוחלט חזקת המסירה.

המערער לא סתר את חזקת המסירה. חזקת המסירה בדואר עולה עם נסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המקרים ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של נאשם או חייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד נסיון החיים כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ככלל נעוץ הטעם לכך בנמען: אי עדכון מרשם האוכלוסין על שינוי כתובת ו/או אי דרישת ההודעה מטעמים הקשורים בנמען – במצבים אלו הדין רואה בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. ראה רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (11.6.2013).

המערער לא הביא כל טעם לסתור חזקה זו ומשכך, קביעת בית משפט לתעבורה, בדין ניתנה".

ברע"פ 8604/15 חנא נגד מדינת ישראל נאמר:

"למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין טענותיו של המבקש להידחות, גם לגופו של עניין. כלל הוא, כי משהציגה המשיבה אישור מסירה של דבר הדואר, הנוגע לזימונו של נאשם לדיון בעניינו, קמה "חזקת המסירה", לפיה עובר הנטל אל כתפיו של האחרון, להוכיח כי הוא לא קיבל את דבר הדואר, מסיבות שאינן תלויות בו (רע"פ 3836/15 סעד נ' עיריית נתניה (8.6.2015); רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל (10.2.2015); רע"פ 106/15 קריב נ' מדינת ישראל (20.1.2015)). במקרה דנא, שוכנעתי כי, אמנם, עלה בידי המשיבה להציג אישור מסירה, לפיו דבר הדואר נשלח ממשטרת ישראל אל המבקש, בהתאם לכתובת שנמסרה על-ידו, כאשר דבר דואר זה לא נדרש על-ידי המבקש. במצב דברים זה, עבר הנטל הראייתי אל שכמו של המבקש, ומשלא השכיל האחרון להוכיח כי דבר הדואר לא הגיע לידו, לא נפל כל פגם בהרשעתו בדין. אדגיש, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש, בנוגע לתקינות אישור המסירה שהציגה המשיבה".

ברע"פ 1581/20 אבו חמיד נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלרון:

בהקשר זה יצוין כי אומנם קיימת חשיבות רבה לציון פרטים מדויקים ומלאים באישור המסירה. עם זאת, המבקש הסתפק בטענה כללית שלפיה לא קיבל את ההזמנה לדיון, ולא הסביר כיצד עלול התיעוד החסר לפגוע ביכולתו להוכיח את הטענה שלא קיבל את הזימון כדין. כך, למשל, לא נטען כי ציון שעת המסירה נדרש כדי להפריך את האמור באישור המסירה (השוו לרע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (29.11.2012)".

ברע"פ 5356/20 טחאן נגד מדינת ישראל, חזר כבוד הש' אלרון על החלטתו לעיל והוסיף:

"בענייננו, המבקש לא הציע הסבר מפורט כיצד התיעוד החסר פגם ביכולתו להוכיח שלא קיבל את הזימון כדין, ודי בכך כדי לדחות את טענותיו ובקשתו".

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

ברעפ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ - ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר – ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש "חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו".

בע"פ 4448/09 קמר נגד מדינת ישראל נאמר:

כמו כן, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין. היגד זה פורש בהלכה הפסוקה כמבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין האפשרות של שינוי תוצאת המשפט...... על בתי המשפט לצמצם תחולתו של תנאי עיוות הדין אך למקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין כל ספק, כי דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס, היה מוביל לזיכוי הנאשם".

מן האמור בפסקי הדין לעיל, עולה, כי גם טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט בגין דו"ח ואין בה משום "עיוות דין", המצדיק קבלת הבקשה קל וחומר מקום בו זהותו של אותו נהג, לכאורה, אינה ידועה .

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"ג, 08 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.