לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת ע' בר טל) מיום 2.10.22 בת"א 47965-11-21 ות"א 33098-12-20.

רקע

1. ההליך המתברר בבית המשפט קמא כולל שתי תביעות אשר נוגעות לדירה בה מתגוררים המבקשים 1-2 זה כעשור.

המבקשים 1-2 טענו, בתביעה שהוגשה בדצמבר 2020, שהמשיב התחזה במרמה "למצער מאז מותה" של בעלת הדירה להיות מי שמוסמך להשכיר את הדירה ולגבות בגינה דמי שכירות, קיבל מידיהם שיקים על חשבון דמי השכירות, ופרעם שלא כדין. הם תובעים החזר שיקים שמומשו עד מאי 2019, בסכום של 215,656 ₪.

אילו המשיב הגיש בנובמבר 2021 תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שכירות בגין הדירה, בסך 132,300 ₪ וכן תשלום נוסף עד לפינויה. כך כנגד המבקשים 1-2 וכנגד המבקש 3 שכנטען ערב להסכמי השכירות.

המחלוקת שבין הצדדים, כך בתמצית, עוסקת בטענת המבקשים כי המשיב "הוא חסר כל מעמד בדירה" ואינו זכאי לפנותם או לגבות מהם דמי שכירות, בעוד שהמשיב טוען שהוא פועל מטעם היורשת של בעלת הדירה וכי על המבקשים לפנות את הדירה ולהשלים את תשלומי דמי השכירות.

1. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה במסגרת דיון מקדמי שנערך ביום 2.10.22. במסגרתה, הורה בית המשפט קמא למבקשים להפקיד בקופת בית המשפט דמי שכירות בגין התקופה שמיום 1.6.19 ועד למתן ההחלטה (להלן: "תקופת העבר"), סך של 155,800 ₪ וזאת עד 20.10.22. בנוסף, נקבע שעל המבקשים להפקיד את דמי השכירות בסך 3,800 ₪ מדי חודש מיום 1.11.22 ועד למתן פסק דין.
2. בבקשת רשות הערעור נטען כי בהחלטה מושא הערעור פסק בית המשפט קמא בתביעה, וזאת לטובת המשיב ובהתעלם מטענות המבקשים. המבקשים הציגו את עמדתם לפיה לאיש לרבות המשיב אין זכות לתבוע דמי שכירות בגין הדירה "וזאת כל עוד לא תרשם הדירה ע"ש יורשי המנוחה" - היא בעלת הדירה. נטען כי המבקשים לא שילמו דמי שכירות לאורך תקופת העבר שכן "לא היה למי לשלם". נטען כי המשיב לא תבע דמי שכירות מיום הגשת תביעתו ואילך אלא "רק" קנס יומי של 150 ₪, וכי בית המשפט שגה בקביעתו כי הסכומים אינם במחלוקת שכן למשיב אין זכות לקבלם והתדיינות רלבנטית צריכה להיות עם יורשי הדירה.
3. המבקשים הוסיפו והציגו את עמדתם לגוף התביעה. מהטעמים שיובאו בהמשך לא תפורטנה כלל הטענות. אציין כי בין היתר טענו המבקשים שלמשיב אין זכויות בנכס או זכות לגבות דמי שכירות, כי טענותיו מבוססות על מסמכים מזויפים ועל ייפוי כוח שזויף או פקע עם פטירת בעלת הדירה, וכי עליו להשיב את סכומי השיקים שפדה – לפי הטענה בדרכי מרמה ותוך שהסתיר לאורך שנים את פטירתה של בעלת הדירה. עוד נטען שיש להתעלם מייפוי כוח שכנטען ניתן למשיב בידי בתה של בעלת הדירה (גב' לאה שטריגלר), כי משום שהדירה רשומה עדיין על שם בעלת הדירה ולא על שם יורשיה אין מי שזכאי לגבות את דמי השכירות, וכי בית המשפט קמא טעה כשקבע שאין להורות למשיב להפקיד את דמי השכירות שגבה בגין תקופת העבר בהעדר טענה מצד בעלי הדירה.
4. בתגובה מיום 27.10.22 הציג המשיב את עמדתו. בתמצית, טען כי פעל בגביית דמי השכירות מטעמה של בעלת הדירה ולבקשתה, ועודנו פועל בנושא לבקשתה של בתה, לאה, לפי ייפוי כוח ותצהיר שצורפו ובתיאום עם בא כוחה עו"ד אובספלד שעתיד להתמנות כמנהל עזבון המנוחה. עוד נטען שתקופת השכירות לפי ההסכמים עם המבקשים תמה, אך במקום לפנות את הדירה לפי דרישה יזמו את התביעה הנזכרת לעיל.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ובתגובה לה, אני סבור שדינה להידחות.
2. החלטת בית המשפט קמא היא החלטת ביניים. רשות ערעור על החלטה שכזו תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהקשר זה נפסק, כי "השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תידונה, ככלל, במסגרת הערעור על פסק הדין, וזאת למעט במקרים חריגים, שבהם הדבר עשוי להסב נזק בלתי הפיך לצדדים או לניהול הליך מיותר או שגוי" (רע"א 6853/18 סגל נ' מריליוס פסקה 10 (17.2.19)).
3. איני יכול לקבוע שעלה בידי המבקשים להראות, כי קיים צורך להתערב עתה בהחלטת בית המשפט קמא, אחרת ייגרם להם נזק של ממש.

כל שהורה בית המשפט הוא להפקיד את דמי השכירות בגין תקופת העבר ולעתיד בקופת בית המשפט. אין בכך משום קבלה של טענות המשיב לגוף התביעות המתבררות, הוראה למבקשים לשלם לו דבר מה, או הכרעה במחלוקת שתוארה לעיל. ממילא שבהחלטתי זו איני מוצא להידרש לטענות הצדדים לגוף המחלוקת. בסופו של הליך ולאחר הכרעה במחלוקת האמורה, יוכל בית המשפט לקבוע מה ייעשה בכספי השכירות. די בכך לשלול את ההצדקה למתן רשות ערעור על ההחלטה.

1. גם טעמי ההחלטה מבוססים: המבקשים לא הכחישו את חובתם לשלם דמי שכירות בשיעור שנקבע, לעבר ולעתיד. המבקשת 2 אישרה בבית המשפט קמא כי דמי השכירות לתקופת העבר לא שולמו ועדיין אינם משולמים (למשל פ/1 ש' 27). בא כוחם של המבקשים טען כי "הם מפקידים את דמי השכירות לחשבון שהם פתחו שמיועד לדמי השכירות הואיל והם לא יודעים למי לשלם" (פ/1 ש' 12) והמבקשת 2 אישרה "הכל מופקד" (פ/2 ש' 1).

דברים אלה מעלים כי אין בהחלטה מושא הליך זה, שהורתה למבקשים להפקיד את סכומי השכירות לעבר ולעתיד בקופת בית המשפט (להבדיל מבחשבון בנק ייעודי), פגיעה מהותית בהם. ממילא שאין הצדקה להתערב כבר עתה בהחלטה האמורה, למניעת פגיעה שכזו.

גם בטענת המבקשים, כי תשלום שכירות לעתיד לא נתבע, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. זאת משחויבו להפקיד דמי שכירות שאינם חולקים על גובהם, ובשים לב לכך שנתבע סכום גבוה יותר (במכפלת ה"קנס היומי" הנתבע בימי החודש).

1. להבדיל מדמי השכירות שעצם החובה לשלמם אינה במחלוקת, הרי שהטענה כי על המשיב להחזיר דמי שכירות שגבה בעבר מצויה במחלוקת. ההכרעה בה תצריך בין היתר הוכחתן של טענות העוסקות בזיוף ומרמה. עמדת המשיב אודות סכומים אלה היא כי הפקידם אצל עורך דין הפועל מטעם יורשתה של בעלת הדירה, כי הוא מחזיק בתצהיר ובייפוי כוח של האחרונה, ולפי פרוטוקול הדיון אף עתיד להעידה בישיבת ההוכחות. בנסיבות אלה, ובשים לב למועד ההוכחות שאינו רחוק (יום 1.2.23), איני סבור שיש לתת רשות ערעור גם על ההחלטה שלא לחייב את המשיב להפקיד בקופת בית המשפט את הסכומים האמורים.

הכרעה

1. בקשת רשות הערעור נדחית.

תשומת הלב לכך שבמסגרת הליך זה ולצורך עיכוב הביצוע הופקד חלק מהסכום עליו הורה בית המשפט קמא.

1. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בגין הליך זה, בסך של 3,000 ₪. המזכירות תעביר סכום זה לב"כ המשיב מן העירבון שהופקד, ואת היתרה תשיב למבקשים.
2. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"ג, 08 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.