"בקשה דחופה לצו מניעה זמני".

הבקשה

1. בבקשה נטען, כי בשעה 01:00 של אותו יום בו הוגשה הבקשה הגיעו בין 4 ל-6 אנשים למקום מגורי המבקש, במבנה "בו למבקש זכויות קנייניות", וכשהם "'מצוידים' באלות ומוטות ברזל ובצעקות מבעיתות שברו את דלת הדירה, נכנסו אליה בכח ולמן אותה עת ועד שורות אלה עושים בה כבשלהם תוך שהם שוהים בה על כל המשתמע מכך.
2. לפיכך התבקש בית המשפט "להוציא תחת ידו צו להטרדה מאיימת ובמעמד צד אחד כנגד המשיבים ו/או מי מטעמם, לפיה יחזור המצב לקדמותו בדירה נשוא ההליך כאן (דירה המצויה במבנה ברח' אל שאיימה 4 – הדירה הנמוכה ביותר במבנה) כפי שהיה מזה למעלה מ-20 שנה ויעזבו אותם אנשים את אותה דירה, כמו גם שימנעו מלהגיע למבנה בו מתגורר המבקש ו/או להשתמש באלימות כלשהי כלפיו ו/או כלפי אשתו וילדיו".
3. בתצהירו טען המבקש כי הוא מחזיק ביפוי כח בלתי חוזר מאת זהירה סיאם, דודתו, משנת 2012, ביחס לזכויות בבנין. המבקש ציין גם כי הן המשיב 1, הן המשיב 2 מתגוררים בדירות בבנין. עוד נטען כי בשנת 2004 חתמה דודתו של המבקש על יפוי כח בלתי חוזר לפיו בין השאר העבירה אליו את זכויותיה בשתי הדירות שבקומה העליונה בבנין וכי במשך 20 שנה הוא אחראי על הבנין כמו גם על הדירות המצויות בו.
4. עוד טען המבקש בתצהירו, כי לאחר שדודתו נפטרה בשנת 2017, הוא נקט, בשנת 2018 בהליך אזרחי בבית המשפט המחוזי, נגד המשיבים דנן ועוד שלושה אחרים, להצהיר כי יפוי הכח משנת 2012 שניתן לו הינו בר תוקף ובלתי הדיר. לטענתו של המבקש, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בתיק, שקיבלה תוקף של פסק דין וזאת "מסיבות טכניות".
5. המבקש הוסיף וטען בתצהירו, כי המשיב 1, שהוא בן 93, ביקש ממנו להתגורר באחת הדירות והוא הסכים לכך.
6. עוד טוען המבקש, כי הדירה מושא ההליך דנן אין לה כל קשר לדירת המשיבים ומכאן שהשימוש בכח לתפוס בה חזקה בניגוד למצב שמתנהל משך למעלה מ-20 שנה, בניגוד לזכויותיו מכח יפוי הכח ובניגוד לכך שהוא נושא בתשלומים בגינה, הינה דרך נוספת להטיל עליו אימה ולגרום לו להיעתר לסחיטה הכספית בה נוקטים המשיבים נגדו.
7. בסיום תצהירו, כותב המבקש כי מאחר ואין מדובר בבקשה לענין זכויות קנייניות אלא לצו הטרדה מאיימת מתבקש בית המשפט להורות למשיב או מי מטעמם שלא לנקוט באלימות כלשהי כנגדו וכנגד בני משפחתו ובכלל זה להורות להם או מי מטעמם לפנות את הדירה בה תפסו חזקה בכח.
8. בשולי הדברים מציין המבקש כי ביום 24.10.22 (ביום בו הוגשה הבקשה דנן) הוגשה על ידו בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 22219-10-22) וניתנה בה החלטה (מפי כב' השופטת הבכירה מ' קסלסי), בהסכמת הצדדים, לפיה ניתן צו מניעת הטרדה מאיימת "שחל על ברקאת חמיס וענאן ברקת, אשר נאסר עליהם ליצור קשר, באופן ישיר או עקיף, על ידי מי מטעמם".

הצו ניתן נגד המבקש והמשיב 2 בבקשה דנן, כאשר עוד קודם לכן ניתנה החלטה (ע"י השופטת קסלסי) לפיה נדחתה הבקשה ביחס למשיב 1, לאחר שהתברר כי הוא "קשיש בן 93 ואין לי ספק שהוא לא יטריד אף אחד...".

1. הבקשה דנן נקבעה לדיון במעמד שני הצדדים.

הדיון ועמדת המשיבים

1. בדיון הלינו המשיבים על כך כי בקשת המבקש עוסקת בהטרדה מאיימת וכי למעשה עותר המבקש לצו פינוי ועל כן לא ברור מה מהות הדיון.
2. עוד טענו המשיבים כי אין מקום לדיון בהליך זה בשאלת הזכויות הקניניות בנכס תוך שהם מפנים, בין השאר, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 965-12-18 מיום 26.4.22, לפיו נקבע כי כל צד שנכח בדיון ישאר בדירתו ואילו ביחס ל-3 דירות שיושכרו (שאחת מהן היא מושא המחלוקת בתיק זה), פירות השכירות יחולקו בין כל היורשים.
3. המבקש מצידו טען במהלך הדיון כי הדירה מושא הליך זה היתה ריקה במשך השנתיים האחרונות, וכי הוא נשא בתשלום הארנונה (כמו גם בקשת הפטור משתלום) בגינה. בענין זה אף הוסיף והגיש מסמכים שונים. לטענת המבקש בדיון, אותם אנשים שפלשו אל הדירה (אותם לא זיהה בבקשה) הם נכדיו של המשיב 1.
4. המשיבים הכחישו את טענות המבקש. עוד הפנו המשיבים לדיון שהתנהל בפני כב' השופטת קסלסי שם פרטו ביחס לטענו המשיבים להחלטות שפסלו את המבקש מלהיות אחראי על ההקדש המדובר.
5. בפרוטוקול הדיון שהתנהל אצל כב' השופטת מ' קסלסי, ציין ב"כ המבקש כי "אתמול לפני הדיון (היינו ביום 23.10.22 – הח"מ) הם עזבו ונטשו את הדירה. אותם אנשים אלימים עזבו את הדירה" (עמ' 2, ש' 1-2). לשאלת בית המשפט מי התגורר בדירה לפני חצי שנה, שבועיים, השיב ב"כ המבקש, כי "המבקש השכיר את הדירה נשוא התביעה, לצורך שיפוצים בגלל שהיו שם נזילות, והוא זה שמשלם ארנונה ומחזיק ביפוי כח בלתי חוזר" (שם, ש' 6-7).
6. לשאלת בית המשפט "האם אתם מאשרים שהדירה נשוא התביעה נכון להיום היא ריקה", משיב דווקא ב"כ המשיבים "אנחנו לא מאשרים שעזבו את הדירה נשוא התביעה כפי שאמר ב"כ המבקש. יש לנו הסכמי שכירות. מי שגר שם הוא שוכר". (שם, ש' 11-12). ב"כ המשיבים הוסיף וטען, בהמשך, כי במבנה היו 3 דירות מיועדות להשכרה, כאשר שתיים היו מושכרות זו מושא הבקשה היתה מיועדת להשכרה אולם לא הושכרה. נכדיו של המשיב 1 פנו לווקף המוסלמי, שמונה על ידי בית הדין השרעי וזה פסל את המבקש והמשיב 2 מלהיות אחראים על ההקדש. עוד הציג ב"כ המשיבים שלושה חוזי שכירות מיום 1.1.2020 ועד 31.12.22. המסמכים המדוברים סומנו על ידי בית המשפט כמש/1 ומש/2 אולם הם לא נסרקו לתיק בית המשפט.
7. עוד שאל בית המשפט את אחד מב"כ המשיבים (עמ' 3, ש' 33-34): "חברך אמר שנמצאים שוכרים, ואני הבנתי מדבריך שיש שוכרים. אני חוזרת ושואלת, האם התיאור שהיו שוכרים, יצאו, הדירה נשארה ריקה ונכנסו אנשים אחרים, היא נכונה או לא?". לכך משיב ב"כ המשיבים (עמ' 4, ש' 2-3): "בהחלטת בית המשפט המחוזי הוחלט ששכירות שלושת הדירות יועברו לנהנים. מי שנכנס לדירה היום זה הנכדים של המשיב 1, הבנים של הבת של המשיב, בהתאם לחוזה השכירות". בהמשך נטען כי "הם מתגוררים של מאז 2020" (שם, ש' 19-21) וכי "לא היו בימים האחרונים תפיסה חדשה של דירה" (שם, ש' 26).

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ושקלתי את טענות הצדדים, לרבות כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון שנערך בפני כב' השופטת קסלסי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה, לכל הפחות במתכונתה זו, להדחות.
2. אכן, צודקים המשיבים, מדובר למעשה בבקשה לפינוי שהוגשה כבקשה למניעת הטרדה מאיימת, לאחר שצו למניעת הטרדה מאיימת כבר ניתן. דומה שהבקשה להטרדה מאיימת הועתקה לבקשה דנן מבלי לערוך בה את השינויים המחויבים ומבלי להוסיף לה פרטים נדרשים כאשר עסקינן בבקשה לסעד זמני של פינוי.

כך עולה גם מהבהרת ב"כ המבקש בעקבות החלטה שניתנה, לפיה הטענה כי "היום בשעה 01:00 לערך" הגיעו אנשים למבנה, שברו את דלת הכניסה לדירה מושא הליך זה, מופיעה הן בבקשה דנן, הן בבקשה שהוגשה למניעת הטרדה מאיימת שבוע קודם לכן. בהודעה שהגיש המבקש הובהר כי מדובר "בטעות קולמוס שמקורה בהעתקה של הנוסח שתאם בקשה אחרת שהוגשה היא הבקשה למניעת הטרדה מאיימת".

1. יודגש, כי קיים קושי לדון בבקשה שרצופה, כהודאת המבקש עצמו, בטעויות סופר, באופן שקשה לחלץ ממנה את העובדות הרלבנטיות ואת הטיעונים הרלבנטיים לבקשה דנן, ככל שהםן קיימים כאמור (ולא לבקשה למניעת הטרדה מאיימת).
2. לא למותר לציין כי על המגיש בקשה לסעד זמני לבית המשפט לדקדק שבעתיים בעובדות הנטענות ובסעד המבוקש ולפרוס בפני בית המשפט תמונה מלאה בענין ולא ליתן לבית המשפט, כמו גם לצד השני, להסיק בעצמו מה נטען ולאיזה סעד בדיוק עותר המבקש.
3. יותר מכך, גם זיהוי הדירה מושא הבקשה והמצב העובדתי והמשפטי שלה לא הוברר די צרכו בבקשה, לרבות מי הם אותם "אנשים אלימים" שלטענת המבקש תפסו חזקה בדירה והאם הם עדיין תופסים בה חזקה ומה מצב החזקה בדירה באופן כללי. כמצוין לעיל, בדיון שנערך בפני כב' השופטת קסלסי ציין המבקש כי המדובר בנכדיו של המשיב 1 וכי אלה עזבו את המקום (וממילא לא נדרש לפנותם). כמצוטט לעיל, דווקא המשיבים טענו כי נכדיו של המשיב 1 נמצאים במקום וזאת מכח חוזה שכירות עוד משנת 2020. עוד נטען, כאמור, כי הווקף פסל, בין השאר, את המבקש מאחריות על ההקדש.
4. כפי שהתברר, בין הצדדים התנהלו, ואולי עוד מתנהלים הליכים ביחס לזכויות הקניניות במבנה המדובר, כמו גם בדירה מושא התביעה. במסגרת זו קבע בית המשפט המחוזי בת"א 965-12-18, בפסק דינו מיום 26.4.22, כי כל צד יוכל להמשיך לעשות שימוש בחלקי הנכס המשמשים אותו וכי בכל האמור בשלוש הדירות שלא משמשות למגורי מי מהצדדים ואשר מושכרות לצדדים שלישיים (אחת מהן מושא בקשה זו), יוסמך בית המשפט לקבוע את האופן שבו יתחלקו הפירות המתקבלים בין הצדדים להליך. בהמשך נקבע, כי לאחר שבית המשפט נתן דעתו לתמונה הכוללת ובכלל זה לטיפול בנכסי המנוחה והמסמכים שהובאו בפניו באשר לניהולם, יחולקו דמי השכירות באופן שהמבקש יקבל 35% מהם, המשיב 1 20%, המשיב 2 15% ושני נתבעים נוספים (שאינם צד להליך דנן) 15% כל אחד.
5. מהתמונה העולה מטענות הצדדים בהליך זה, כמו גם בהליך שהתקיים בפני כב' השופטת קסלסי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי, זכות החזקה בדירה מושא הבקשה, כמו גם החזקה בה בפועל אינם ברורים כלל ועיקר.
6. מכאן שגם אם אראה בבקשה בקשה לסעד של פינוי במסגרת פלישה טריה (והדבר לא נטען במפורש על ידי המבקש), הרי שלא ברור למי זכות החזקה במקום, מי החזיק בה בפועל ומי הוא, אם בכלל, שפלש למקום, מתי עשה כן ומכח איזו זכות. יצוין, כי נגד המשיבים עצמם אין כל טענה של פלישה. כמצוין כבר לעיל, הבקשה כפי שהוגשה אינה מבארת עובדות אלה וגם לא את הטענות הנטענות, שכאמור נפלו בהן טעויות סופר למכביר, גם לעמדת המבקש.
7. עוד יצוין, כי ענין הזכויות במבנה, כמו גם בדירה מושא הבקשה, נתון לויכוח קשה בין הצדדים, ויכוח שהגיע לטונים גבוהים שהצריכו הפסקת הדיון. שני הצדדים הרעיפו על בית המשפט מסמכים שונים, לרבות מסמכים מבית הדין השרעי ביחס ליפוי הכח שנתנה הגב' זהירה ועוד. גם כאן יש לציין, כי בראש ובראשונה היה על המבקש לפרוש בפני בית המשפט מראש את התמונה העובדתית המלאה ביחס לזכויות אלה ודומה שהוא לא עשה כן.
8. אין מחלוקת כי הדירה מושא הבקשה אינה משמשת למגורי מי מהצדדים וכי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הדירות שאינן משמשות למגורים מושכרות לצדדים שלישיים ופירותיהם אמורים להתחלק בין הצדדים, באופן שזכותם של המבקש ושני המשיבים בפירות זהה (35% למבקש ו-35% לשני המשיבים בבקשה דנן).
9. בנסיבות אלה, כאשר קיים קושי ביחס לעילת התביעה, בשלב זה לפחות של הבקשה לסעד זמני, כפי שהוגשה, וכאשר מאידך לא ברור איזה נזק, אם בכלל, יגרם למבקש אם תופסים בדירה חזקה המשיבים או מי מטעמם (נכדיו של המשיב 1), ככל שכך הוא הדבר, הרי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים. לא יכולה גם להיות מחלוקת, כי בנסיבות אלה, גם אם יגרם למבקש נזק הרי שמדובר בנזק כספי הניתן לפיצוי.
10. לפיכך - הבקשה נדחית.
11. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ₪.
12. המבקש יגיש תביעה עיקרית בתוך 7 ימים.
13. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.
14. התיק יוקצה למותב שידון בתביעה העיקרית.

ניתנה היום, ח' חשוון תשפ"ג, 02 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.