בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית, לביטול פסילתו המנהלית של המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 ימים החל מיום 10.11.22, לאחר שיוחסה למבקש עבירה של נהיגה במהירות מופרזת – מהירות של 141 קמ"ש בדרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי בה מותרת מהירות מירבית 90 קמ"ש, בכביש 4 ק"מ 174 מצפון לדרום מעגן מיכאל – בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, שנאכפה באמצעות מכשיר ממל"ז.

לאחר שימוע שנערך למבקש בפני קצין משטרה, החליט קצין המשטרה לפסול את המבקש מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 30 יום.

בבקשה שהוגשה ביום 14.11.22 טען המבקש, כי הוא כופר במיוחס לו, וקיימות טענות טובות בדבר אי תקינות המדידה של מהירות נסיעתו והסיכויים לזיכויו ממשיים; כי מהירות הנסיעה המיוחסת קרובה לגבול שנקבע להטלת פסילה מנהלית; והנתונים מהמירשם המפורטים בטופס השימוע לגבי עבירות קודמות שביצע אינם מדויקים; ומידת מסוכנותו אינה גבוהה. עוד נטען, כי המבקש מתגורר בישוב זכרון יעקב, ועובד בלוד, והגעתו לעבודה בתחבורה ציבורית אינה אפשרית, ופסילת רישיונו פוגעת בפרנסתו באופן מוחלט. ובנסיבות אלה עתר המבקש לבטל את פסילתו לאלתר.

בדיון שהתקיים בפני היום 17.11.22 הוסיפה וטענה ב"כ המבקש, כי הקצין ביסס את שיקוליו, בין היתר, על 3 מב"דים הרשומים בגיליון המידע התעבורתי של המבקש, כאשר אחד מהם כבר הוסב על שם אדם אחר (על שמה), ושני המב"דים הנוספים הינם מכח חזקת הבעלות, ולכן נימוק הקצין אינו נכון; ובותק הנהיגה של המבקש, ורף המהירות של 141 קמ"ש, נהיגתו אינה מסוכנת, ואין הצדקה להטלת 30 ימי פסילה. כן הפנתה לצורך של המבקש ברישיון לצורך הגעה לעבודה; והגישה תעודת נכה מב/1. ובאשר לראיות, נטען כי תיאור השוטר את נסיבות ביצוע העבירה אינו תואם את נסיבות השטח במציאות, ויש סיכוי ממשי לזיכוי. ובנסיבות אלה עתרה להסתפק בתקופת הפסילה שרוצתה.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה, וטענה, כי די בראיות ובדו"ח השוטר שהוצגו, לרבות תגובת המבקש, כדי להוות ראיות לכאורה לנהיגה מספיקות; כי מדובר במסוכנות הנלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש (חריגה של 51 קמ"ש) ולא ביחס למהירות ההזמנה לדין, ומעברו התעבורתי של המבקש; והקצין שקל שיקולים ענייניים; והחלטת הקצין הינה שקולה ונכונה בנסיבות העניין, ואין מקום להתערב בה.

תיק החקירה הוגש לעיוני.

דיון

אמות המידה לפיהן בית המשפט בוחן את החלטת הפסילה המנהלית הינן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמה בעבירה המיוחסת, והאם יש בהמשך הנהיגה כדי להוות סכנה לשלום הציבור (בשפ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)), וכן תקינות הליך השימוע המנהלי והחלטתו של הקצין צריכה להיות מנומקת.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה:

נפסק, כי לעניין קיומן של ראיות לכאורה, אין זהות בין ההכרעה הראייתית שבסוף ההליך העיקרי לבין זו הנוגעת לקיומן של ראיות לכאורה בשלב הפסילה; ועל מנת לקבוע כי התגבשו ראיות לכאורה, די שיימצא כי קיימות ראיות גולמיות שיש בהן פוטנציאל לקשור את המבקש לעבירה המיוחסת לו. (בש"פ 6732/10 מדינת ישראל נ' שגיב בן שלום (פורסם בנבו, 10.10.2010)).

וראו גם בש"פ 7234/14 פארס סעיד נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 02.11.2014).

העובדה שהנהג החשוד כופר בתרחיש העובדתי המתואר על ידי השוטר, וטוען גירסה עובדתית שונה, אין בה, בשלב זה, כדי לקעקע את כוחו הראייתי של חומר ראייתי לכאורי כזה (רע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.02.2004)).

לאחר שבחנתי את חומר הראיות בתיק, הנני סבורה, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות שהמבקש ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו של נהיגה במהירות מופרזת.

מעיון בתיק החקירה עולה, כי, השוטר רשם בדו"ח הזמנה לדין וכתב אישום: כי "נהג ברכב הנ"ל לבדו ... נתיב שמאלי מתוך 2 לאותו כיוון נסיעה ראשון בשיירה נתיב ימני ללא רכבים מקבלים לרכב בעת מדידתו ובעת הפעלת ממל"ז עמדתי סטטי מחוץ לניידת סמויה ... את הרכב הנמדד לא הסתיר שום רכב אחר חפץ או עצם...". השוטר ציין גם, כי "שעת בוקר ראות טובה ללא גשם עו ערפל ולאחר מדידת הרכב הנ"ל וקבלת תוצאת המדידה ירדתי לכביש וסימנתי לנהג לעצור תוך קשר עין רצוף עצר בסמוך אלי...". עוד צוין בנספח א' לדו"ח, כי היה קו ראייה נקי מהפרעות בין המפעיל לבין רכב המטרה, ההפעלה נעשתה כלפי רכב המטרה שכל חלקיו הניתנים להראות גלויים לעיני המפעיל, כי מרגע זיהוי הרכב ובמהלך כל המדידה נקודת הכיוון האדומה כוונה לאזור מרכז הרכב, כי היה קשר עין רצוף בין המפעיל ורכב המטרה עד לעצירתו, וכי טווח גילוי רכב המטרה היה 218.2 מטר כשהרכב הנמדד היה בנתיב שמאל מתוך 2 נתיבים כשהוא בתנועה מתקרבת, וכי בעת הבדיקה לא ירד גשם, שלג ולא היה ערפל. המכשיר נבדק ונמצא תקין בתחילת המשמרת ובסופה. נרשמה תגובת הנהג בעת מסירת הדוח "אני בדרך לבית חולים יש לי בן משפחה בבית חולים"; ובשימוע עצמו טען המבקש, כי "אני לא מצטדק, אני ממהר לבית חולים, אחותי אושפזה שם" ולא נרשמה הכחשה למיוחס.

טענות המבקש בתצהירו, לפיהן: במקום ישנה גדר בנויה ושיחים סבוכים; כי אין קשר עין ממקום עמידת הניידת למקום המדידה; וכי מרחק גילוי הרכב ומרחק העצירה אינו כנטען בדו"ח,- הן טענות של מהימנות ושל משקל, והמקום לבירורן הוא בהליך בתיק העיקרי; ואין בטענות אלה כדי לכרסם בקיומן של ראיות לכאורה הנדרשות בשלב זה של ההליך.

וראו לעניין זה דברי בית המשפט בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.10.2002): "נסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה ונסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה. חומר זה, המורכב מדוחות משטרה ומנתוני חישוב המהירות באמצעות מכשיר הממל"ז, די בו כדי להוות ראייה לכאורה כנגד העורר לעת זו, ולעשיית שימוש בסמכות הנתונה לשוטר על פי סעיף 47 לפקודה."

באשר למסוכנות:

עבירת נהיגה במהירות מופרזת טומנת בחובה סכנה רבה. המסוכנות נלמדת מחומרת העבירה כשלעצמה, והסיכון הטמון בנהיגה במהירות מופרזת, הן לנהג והן למשתמשים בדרך.

המהירות המוגברת בה נסע לכאורה המבקש אכן מסכנת לא רק אותו, אלא גם משתמשים אחרים בדרך. מדובר במהירות העולה באופן משמעותי על המהירות המותרת ויש בה כדי להוות סכנה ברורה למבקש ולציבור המשתמשים בדרך.

אציין כי נקודת הייחוס לקביעת החריגה הינה המהירות המותרת בכביש, ולא ברירת המשפט; וכפי שנפסק, מהירות כזו, "ניתן ללמוד על חומרתה מהמהירות המותרת המירבית באותה נהוגה ולא מקו אחר שנקרא ברירת המשפט" (ע"ח (מחוזי חיפה) 46626-11-21 שוקרון נ' מדינת ישראל, 22.11.21); והמסוכנות נלמדת מחריגת המהירות ביחס למהירות המותרת בכביש (חריגה של 51 קמ"ש מעל המותר).

לכך יש להוסיף את עברו התעבורתי של המבקש אשר לחובתו 19 הרשעות קודמות, 9 מתוכן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת, 3 מתוכן משנת 2021.

לא נעלמה מעיני העובדה, כי הקצין התייחס בהחלטתו גם למב"דים הרשומים בגיליון התעבורתי, וכי אחד מהם הוסב על שם אחר, אולם אני סבורה כי אין בכך כדי לבטל את המסוכנות הנשקפת מן המבקש, לאור ההרשעות הרבות.

נסיבות אלה, לנוכח חומרת העבירה ומסוכנותה לנהג עצמו ולמשתמשי הדרך, ובשילוב עם עברו התעבורתי של המבקש, מלמדים על מסוכנות ממשית.

באשר לשימוע:

מטופס השימוע עולה, כי הקצין הפוסל אפשר למבקש להעלות טענותיו בפניו, וזה טען "אני לא מצטדק, אני ממהר לבית חולים אחותי אושפזה שם"; ונימק החלטתו, ושקל שיקולים ענייניים וסבירים, ונימק "חומרת העבירה, מסוכנות העבירה לנהג ולמשתמשי הדרך. לנהג 12 עבירות מהירות בעברו מתוכן 6 בשנתיים האחרונות, 3 הרשעות.".

מדובר בנימוק מספק ואף למעלה מכך; וכאמור, אין בעובדה שאחד המב"דים הוסב על שם אחר כדי לבטל את המסוכנות אליה התייחס הקצין בהחלטתו.

באשר לנסיבות אישיות:

נפסק, כי ""הפסילה המינהלית לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אמורה להיות, לפי טבעה, מהירה ומרתיעה" (בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 215 (1994), עמ' 219) (להלן: עניין הילמן)). במשפט קצר זה, עמד השופט י' זמיר, על מטרותיה של הפסילה המינהלית. תכליתה העיקרית של הפסילה המינהלית היא מניעת סכנה לשלום הציבור בדגש על חייהם ושלומם של המשתמשים בדרך, ובכלל זה גם שמירה על שלומו ובטחונו של הנהג אשר רישיונו נפסל. הפסילה המינהלית אמורה להשיג תכלית זו בשני אופנים: ראשית, הפסילה משמשת "כגורם מצנן" ומרתיע, במובן זה שעצם הידיעה על קיומה של האפשרות לפסילה מהירה, שוודאותה גבוהה למדיי, יש בה כדי להרתיע נהגים מביצוע עבירות תעבורה חמורות. שנית, אמצעי זה מיועד ליתן מענה מיידי למסוכנות הנשקפת מן הנהג, בשל האפשרות לפסילת רישיונו, בהליך מהיר ופשוט יחסית. באופן זה, ניתן להשיג תכלית מניעתית, המגבילה את יכולתו של מי שנחשד בעבירה העלולה לסכן חיי אדם, לחזור לכביש באופן מיידי, גם אם מדובר בהרחקה לתקופה מוגבלת (ראו למשל, בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 57 (2002), עמ' 59). ... הנה-כי-כן, מדובר בתכלית חשובה מן המעלה הראשונה – היינו, שמירה על חיי אדם ושלום הציבור, ונראה כי הדרך להשיג תכלית זו מחייבת תגובה מהירה ומצננת, באמצעות פסילתו הזמנית של נהג מלנהוג ברכב, וזאת לנוכח הסיכונים הממשיים לשלומם ולבטחונם של המשתמשים בדרך, שלצערנו, אך הולכים וגדלים. מנגד, נראה כי הפגיעה בנהג הינה מצומצמת באופייה, וחומרתה אינה גבוהה יחסית, כאשר "הנזק" הנגרם לנהג אינו בלתי הפיך, שהרי מדובר בשלילה זמנית בלבד של אפשרותו לנהוג ברכב, לפרק זמן מוגבל וקצר יחסית, ומבלי להכתימו בסטיגמה פלילית. וכבר נאמר, בהקשר זה, כי תכליתה של הפסילה אינה להעניש את הנהג, אלא לשמש כאמצעי מניעתי (עניין ברוך, פסקה 22)."  (רע"פ 8860/12 קוטלאייר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.1.14)).

באשר לנסיבות האישיות אותן מעלה המבקש, היותו מתגורר במרחק מעבודתו, אין בה כדי להצדיק את ביטול הפסילה או קיצורה. וראו לענין זה:

ע"ח (מחוזי חי') 36394-08-15 סועד עלי נ' מדינת ישראל לשכת תביעות תעבורה חיפה (פורסם בנבו, 20.08.2015) נקבע, כי "הזכות והצורך של העורר להתפרנס אינם גוברים על החובה לשמור על בטחון הציבור."

ע"ח (מחוזי חיפה) 46626-11-21 שוקרון נ' מדינת ישראל, 22.11.21: בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 143 קמ"ש במקום 90 קמ"ש.

"לאחר ששקלתי את הנסיבות ובשים לב לעברו ובשים לב למהירות, שבה בוצעה העבירה, אני סבור כי 30 ימים בנסיבות העניין היא תקופה מידתית ולא מצדיקה בנסיבות אלו, גם לצורכי פרנסה את קיצורה. על המערער להפנים כי פרנסתו תלויה ברישיון הנהיגה ועליו להקפיד הקפדה יתרה לשמור על רישיונו, ולהימנע מביצוע עבירות מסכנות חיים כגון העבירה המיוחסת לו."

יתרה מכך, בבשפ 5928/96 אבי ארנפריד נ' מדינת ישראל נפסק, כי: "תקופת הפסילה נקבעה ע"י המחוקק, על בסיס שקלול התכליות השונות שלקידום השגתן ניתנה הסמכות לצוות עליה; וככלל, יהיה מקום לבחון קיצור של התקופה, רק במקום שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בשקלול התכליות העומד בבסיס. במקרה דנן, אין בכוח הפגיעה שנפגעת נוחיותו של העורר - המרבה לנוע במסגרת עבודתו כנותן שירות למחשבים - כדי להוות נסיבה מיוחדת במשמעות האמורה."

כך בענייננו, אין במרחק מקום עבודתו ביחס למקום מגוריו של המבקש כדי להוות נסיבה מיוחדת לקיצור תקופת הפסילה; ואין גם בהצגת תעודת נכה (מב/1), מבלי לפרט כיצד הנכות מושפעת מהפסילה המינהלית, כדי להצדיק את ביטול הפסילה או קיצורה. האינטרס הציבורי לשמור על שלום הציבור מפני נהגים עוברי חוק גובר על האינטרסים האישיים של המבקש. 

לסיכום

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, כאשר לא נעלם מעיני כי הפסילה המנהלית אינה מקדמה על חשבון העונש, וכי אין מדובר בהחלטה בינארית של 0 או 30, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש; המדובר בתקופת צינון ראויה, ולא שוכנעתי כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית.

וראו דברי בית המשפט בע"ח (מחוזי חיפה) 31129-08-19 כבהא נ' מדינת ישראל, 15.8.19: "דומה כי התערבות של בתי משפט בהחלטות מנהליות של קציני משטרה צריכה להיות מידתית ולא על דרך השגרה ורק אם נפל פגם מהותי ומשמעותי בהחלטת קצין המשטרה. בתי המשפט אינם אמורים לשים עצמם במקום הרשות המנהלית."

אשר על כן, הבקשה נדחית.

זכות ערר כחוק.

להודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג חשוון תשפ"ג, 17 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.