1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט גיא הימן) מיום 10.11.22 בתא. 71924-01-18.

2. בתיק קמא התנהל הליך שבסופו ניתן ביום 28.9.21 פסק דין ולפיו חויב המבקש – הנתבע לשלם שכר טרחה למשיב מכוח הסכם שכר טרחה שני שנחתם ביניהם.

הסכם שכר טרחה ראשון נחתם ביום 20.7.16.

הסכם שכר טרחה שני נחתם בסוף חודש אפריל 2017.

הנתבע טען כי נפלו פגמים ברצון ביחס להסכם השני ואין לפעול על פיו.

בית משפט קמא בפסק דינו קבע, כי לא הוכח פגם ברצון ואין יסוד לביטולו של הסכם שכר הטרחה השני.

3. המבקש – הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין.

בית המשפט המחוזי (הרכב בראשות כב' סג"נ השופטת שבח) קבע ביום 7.11.22 בע"א 66412-10-21 כי יש להחזיר התיק לבית משפט השלום.

נקבע כי המבקש – הנתבע העלה בכתב הגנתו טענה ולפיה ההסכם השני הופר משלא צורף עו"ד רוזנברג לצוות המשפטי שטיפל בעניינו וכי הבסיס להחתמה על ההסכם השני שהגדיל את שכר הטרחה משמעותית היה צירופו של עו"ד רוזנברג לצוות.

כיוון שבית משפט השלום קבע כי טענה זו לא עלתה בכתב ההגנה וכי מדובר בהרחבת חזית, וכאמור עלתה הטענה בכתב ההגנה ,נקבע כי מדובר בטענה הראויה להכרעה.

נקבע: "אנו מחזירים אפוא את התיק לבית משפט קמא על מנת שיוציא מלפניו פסק דין משלים המכריע בטענת המערער להפרת הסכם שכר הטרחה ע"י המשיב באי צירופו של עו"ד רוזנברג לצוות המשפטי, ולהשלכותיה...".

4. לאחר פסק הדין בערעור קבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום 10.11.22:

"הצדדים יגישו ראיותיהם הראשיות בסוגיה, שהונחה להכרעה משלימה מאת ערכאת הערעור הנכבדה (ובה בלבד).

לפי הסוגיה שבמחלוקת, סבורני כי בנדון העלה הנתבע טענה שכמוה של הודיה והדחה. לפיכך, קביעתי היא כי נטל הבאת הראיות הוא לו. על כן, הנתבע יפתח ויגיש תצהירים של עדות ראשית וכל בקשה להזמנתו של עד בידיו של בית המשפט – מנומקת, לרבות הסיבה לאי-הגשתו של תצהיר של עדות ראשית נתמכת בתצהיר ובה גם הערכה של תמצית העדות ובקשה לענין סוג החקירה (ראשית או נגדית), עד ליום 27.11.2022. התובע, אם רצונו בכך, יעשה כן לא יאוחר מיום 15.12.2022.

לתצהירים תצורפנה כל הראיות החפציות, שמבקש בעל הדין כי תהיינה חלק מחומר ראיותיו בתיק זה, ושניתן להגישן באמצעותו של המצהיר או המומחה, לפי הענין. לא תצורף ראיה כזו לתצהיר או לחוות הדעת – לא יורשה צירופה אל התיק בשלב מאוחר יותר, ובייחוד בשלב השמעתן של הראיות, אלא מטעמים מיוחדים.

יסבור בא כוחו של התובע כי ישנן סוגיות, המצריכות הכרעה של בית משפט זה בסוגיית הייצוג, יגיש על כך בקשה מתאימה, בלא שיהא בדבר כדי לדחות איזה מן המועדים שנקבעו....".

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

5. בבקשת רשות הערעור נטען כי בית משפט המחוזי ביקש מתן פסק דין משלים בעניין ספציפי על בסיס החומר המצוי בתיק קמא ולא הסמיך את בית משפט השלום לשמוע ראיות נוספות ו/או חדשות.

נטען כי משנמנע התובע מהבאת ראיות בשאלה שבמחלוקת ומדובר היה בעדות יחידה שאין לה סיוע, הרי שנותר לקבוע כי לא הוכח שעו"ד רוזנברג צורף לצוות המשפטי ועל בית משפט לקבוע מה ההשלכות.

עוד נטען כי אין מדובר בהודאה והדחה בסוגיה שיש להכריע בה והנטל הוא על התובע – המשיב.

6. המשיב מבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. מפנה לסעיף 24 לכתב ההגנה, שם נכתב כי ככל הידוע לנתבע, עו"ד רוזנברג לא צורף לצוות המשפטי אך לא נטען שם כי מדובר בהפרה של הסכם שכר טרחה.

משהוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך הכרעה, מוסמך בית משפט קמא מכוח סמכותו הטבועה להורות לצדדים להביא ראיות בשאלה שהונחה לפתחו.

נטען כי לא ברור מדוע חושש המבקש מגילוי האמת.

ב"כ המשיב מפנה לרע"א 7906/20 הדרי אשקלון – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' דוד סויסה (23.11.20).

נטען כי בנוגע לעניין נטל הבאת הראיות לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לאור סעיף 1 (6) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) תשס"ט – 2009.

7. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לתת רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

א) יש בהחלטה כדי להשפיע על זכויות הצדדים באופן ממשי או שעלול להתנהל הליך בדרך שגויה כמשמעותו בסעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984 ולכן מצאתי לנכון לתת רשות ערעור על החלטת הביניים.

דין הערעור להתקבל לגופו.

ב) תקנה 146 (א) (4) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות") מאפשרת לבית משפט שלערעור "להחזיר את העניין לערכאה שנתנה את ההחלטה לצורך השלמה".

ב"כ המשיב מפנה להחלטת כב' השופט סולברג ברע"א 7906/20 הדרי אשקלון – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (23.11.20) שם נקבע, כי כשמוחזר התיק לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בשאלת עובדתית שלא הוכרעה בפסק הדין המקורי, אזי חוזרות "מושכות" ניהול הדיון לערכאה הדיונית. אלא שנקבע שם כי משמוחזר התיק לערכאה הדיונית מוסמכת היא, במצבים חריגים, להתיר הגשתן של ראיות נוספות (מתוך סעיף 12 לפסק הדין-הדגש אינו במקור – א.כ.).

הודגש מספר פעמים בפסק הדין (ראה גם סעיף 14) כי רק במקרים חריגים יאפשר בית משפט לקבל ראיה חדשה.

ג) בע"א 7914/19 דנקר בירגר בע"מ נ' אליאסי אמיר ואח') 12/12/21) – בסעיף 7 נקבע:

"כיצד על ערכאת הערעור לנהוג כאשר הערכאה המבררת נמנעת מהכרעה בשאלה מסוימת, ובערכאת הערעור נמצא כי הדבר הכרחי לשם ההכרעה בתובענה? בהיבט הסמכות, לערכאת הערעור נתונה הסמכות להחזיר את הדיון לערכאה בדרגה הראשונה, אך גם הסמכות להכריע בשאלות שלא נדונו (ראו תקנות 455-454, 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שחלות על ערעור זה; תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). השאלה היא אפוא של אופן הפעלת שיקול הדעת.

לשיטתי, על ערכאת הערעור להכריע בשאלה שלא הוכרעה קודם לכן בהתקיים שני תנאים מצטברים. ראשון, כי יהיה בדבר לייעל את ההליך ולחסוך את החזרתו לערכאה הראשונה, או לחסוך שלב דיוני ארוך בערכאה זו. שני, התמונה שמונחת לפני ערכאת הערעור צריכה להיות פרושה באופן שמאפשר את ההכרעה הראשונית בסוגיה. כך למשל כאשר מדובר בשאלה משפטית, או בשאלה שמערבת עובדות אך החומר המלא נפרש בהליך הערעור.

לשיטתי, במקרנו תנאים אלה אינם מתקיימים. אשר לתנאי של יעילות ההליכים – גם חברי סבור כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, שבכל מקרה צריך לשוב ולהידרש למקרה.

בנוסף לכך, הראיות כבר נשמעו והסיכומים סוכמו, ולכן ההכרעה בשאלת מערך הזכויות הבסיסי של הצדדים אינה "חוסכת" שלב דיוני משמעותי. אשר לגורם המתאים ביותר להכרעה – חברי סבור כי במקרה זה מערך הזכויות הבסיסי של הצדדים "עולה בבירור" מהחומר והטענות (פסקה 7 לחוות דעתו), וכנראה מטעם זה ראה להכריע בסוגיה שטרם הוכרעה. ברם, ומעבר לכך שנכון יותר מבחינה עקרונית שהעניין יוכרע תחילת בבית המשפט המחוזי תוך מתן אפשרות ערעור – סבורני כי לפני בית המשפט המחוזי נפרשה זווית טובה יותר להכרעה מאשר בהליך הערעור שלפנינו".

ד) במקרה דנן לא מסביר בית משפט קמא בהחלטתו, מדוע עסקינן בחריג המצדיק את פתיחת שלב הבאת הראיות מחדש (גם אם הוא תחום לשאלה שבמחלוקת בלבד) ומדוע לא ניתן לתת פסק דין משלים על סמך הראיות הקיימות.

התיק הוחזר לבית משפט השלום רק כיוון שלא התייחס בפסק דינו לסוגיה שבה נדרש פסק דין משלים כיוון שסבר כי מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית.

משקבעה ערכאת הערעור כי אין מדובר בהרחבת חזית, כל שנותר הוא לתת פסק דין משלים על בסיס הראיות המצויות בתיק.

בהערת אגב אציין, כי גם מנוסח פסק דינו של בית משפט המחוזי שנתן את פסק הדין בערעור ניתן להבין כי התיק הוחזר לצורך מתן פסק דין משלים על בסיס חומר קיים.

כך למשל ממערכת נט המשפט עולה, כי באותו יום ניתן פסק דין נוסף שבו הוחזר התיק לבית משפט השלום לצורך מתן פסק דין משלים.

נקבע בו כי בית משפט השלום "יהיה רשאי להורות על השלמת טיעונים, במובחן מהגשת ראיות נוספות" (ע"א 25213-11-21 פרקש נ' לייביש - (7.11.22). כלומר- אפילו השלמת טיעון אינה ברורה מאליה כאשר התיק מוחזר לערכאה הדיונית.

כאשר ערכאת ערעור מחליטה לקבל ראיות נוספות בערעור לפי תקנה 144 כמובן מוחזר התיק לצורך שמיעת ראיות אך במקרה דנן לא התבקשה קבלת ראיות נוספות וממילא לא הוחלט על קבלת ראיות נוספות. נקבע כי הסוגיה עלתה בכתבי הטענות אך לא הוכרעה בפסק הדין.

לא מצאתי בפסק הדין שניתן בערעור הוראה לשמיעת ראיות ו/או אפשרות לקבלת ראיות חדשות ומשלא נימק בית משפט קמא מדוע יש לחרוג מהכלל ולאפשר הגשת ראיות נוספות, מצאתי כי דין הערעור להתקבל.

8. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

ב) המשיב יישא בהוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ג) הערבון יוחזר למבקש באמצעות בא כוחו.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשפ"ג, 07 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.