המ"ש 13934-11-22 אבו בכר נ' מדינת ישראל

בפני כב' השופטת סיגל דבורי

העתק החלטת בית משפט מיום ה' טבת תשפ"ג 29 דצמבר 2022

לפניי בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח מיום 31.7.22 שעניינו שימוש בטלפון נייד בעת הנסיעה, בניגוד לתקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה. הדו"ח לא צורף לבקשה אלא לתגובת המשיבה.
נטען כי המבקש לא היה מודע לעצם קיומו של הדו"ח שלא נמסר לידו וכי לא ביצע את העבירה.
לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
מעיון בדו"ח עולה כי הדו"ח ניתן כנגד המבקש במעמד האכיפה ולמעשה בסתירה לטענת המבקש כי לא ידע אודותיו, מופיעה תגובתו בגוף הדו"ח. כן עולה מדברי השוטר כי המבקש סירב לקבל את הדו"ח ועזב את המקום.
המועד האחרון הקבוע ע"ג הודעת תשלום הקנס קוצב פרק זמן של 90 ימים, המהווה מסגרת זמן הולמת להיערכות וחשיבה באשר לדרך הפעולה הרצויה עבור האדם שכנגדו ניתן הקנס. בחלוף מסגרת זמן זו, באה ארעיות הודעת תשלום הקנס לסיומה. כמו ניתן פס"ד. יש אם כן להעלות טענות של חשש ממשי לעיוות דין או ליתן הסברים מגובים במסמכים באשר לסיבת השיהוי על מנת לקבל "כרטיס כניסה" חדש לזירה המשפטית.
"הארכת מועד תינתן רק אם המבקש יצביע על "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור (בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.07.2006), להלן: ענין נגר). כן נקבע לענין זה כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר כן יגבר משקלם של הנימוקים הנוטים לדחיית הבקשה (ב"ש 230/86, ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986); ע"פ 7754/06 ציפר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.10.2006); ענין נגר).

לא מצאתי יסוד למניעה מלפעול בסד הזמנים הקצוב וממילא לא נטען כי הוסרה המניעה. בנסיבות אלה ובהעדר תימוכין לבקשה, הבקשה נדחית.