בפני בקשה להארכת המועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.

עולה מן הבקשה והדוח המצורף, כי ביום 02/01/22 צולם רכב בבעלות המבקש באמצעות מצלמת א3 כשנהגו מבצע עבירת מהירות.

לטענת המבקש לא קיבל את הדוח ולמד על קיומו מעורך דינו. עוד ציין כי לא נהג ברכב.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הדוח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש והוא אישר קבלתו בחתימתו. עוד טענה כי הקנס בצד הדוח שולם ביום 30.01.2022 ולכן יש לראות במבקש כמי שהודה בביצוע העבירה.

לאחר עיון בכלל המסמכים המצורפים – מצאתי לדחות הבקשה.

ראשית, הקנס בצד הדוח נשוא הבקשה, שולם.

בהתאם להוראות סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 יחשב תשלומו של קנס כהודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש אלא אם תובע משטרתי ביטל הדוח לאחר תשלומו.

תשלום הקנס הופך את הדוח לחלוט וחל עיקרון סופיות הדיון. רק לעתים נדירות ניתנת הארכת מועד להישפט לאחר תשלום הקנס - ראו עפ"ת (מרכז) 38924-09-20 בוריסוב נ' מ"י (11/11/20); רע"פ 641/19 מילר נ' מדינת ישראל (10.4.19); רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17).

מתשלום הקנס נגזרת גם המסקנה כי הדוח הגיע לידי המבקש.

שנית, כפירת המבקש ("לא נהגתי") נטענה בעלמא וללא כל פירוט, באופן שאינו מבסס טענת עיוות דין.

שלישית, הדוח נשלח לכתובת הרשומה של המבקש , אשר אישר קבלתו בחתימתו. אישור המסירה החתום הוגש לעיוני ולאורו אני דוחה טענת המבקש כי לא קיבל הדוח.

בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

51293715129371

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב טבת תשפ"ג, 15 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.