ניתנה ביום 20 דצמבר 2022

השופט רועי פוליאק

בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי נצרת (השופטת רויטל טרנר ונציג הציבור מר אלי אבוטבול; פ"ה 47977-10-22) מיום 8.12.2022, בגדרה הורה בית הדין על הקפאת מינויו של המבקש לתפקיד מבקר הפנים וממונה על תלונות הציבור במועצה המקומית דבוריה עד למתן החלטה אחרת או פסק דין בתביעה העיקרית. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני.

רקע

1. המבקש זכה במכרז פומבי מס' 02/2022 שערכה המשיבה 2 (להלן – המועצה) לאיוש משרת מבקר הפנים וממונה על תלונות הציבור במועצה (להלן – המכרז או התפקיד לפי העניין) ונכנס לתפקיד ביום 20.10.2022. בעקבות כתב תביעה ובקשה למתן סעדים ארעיים וזמניים שהגישה המשיבה 1 (להלן – העמותה) ביום 27.10.2022, קיים בית הדין האזורי שני דיונים בבקשה למתן צווים זמניים, בגדרם נשמעה עדותם של חבר הוועד המנהל בעמותה, ראש המועצה והמשיב, ונשמעה עמדת משרד הפנים אשר בסיכומיו, שהוגשו לאחר חקירת העדים השונים, צידד במתן הצו המבוקש. נעיר, כי המועצה גורסת כי לא נפל פגם בפעולותיה והתנגדה למתן הצווים הזמניים.
2. ביום 8.12.2022 ניתנה החלטת בית הדין האזורי. בית הדין קבע, לאחר שציין בהחלטתו המנומקת בהרחבה כי כל קביעותיו לכאוריות בלבד, כי לעמותה עילת תביעה לכאורה:

"מכל האמור עולה כי ברמה הנדרשת במסגרת ההליך הזמני, קיימת למבקשת עילת תביעה לכאורה וכי המשיב אינו עומד בתנאי הסף כנדרש. עוד הסתבר, כי הנתונים במסמכי המשיב בחלקם אינם מדויקים ואינם משקפים את היקף פעילותו ומהותה טרם המינוי. לכן, החלטת המועצה וועדת הבחינה כי המשיב עומד בתנאי הסף, אינה מצויה בשלב זה במתחם הסבירות, אלא נפל בה פגם היורד לשורשו של עניין ואשר מצדיק את התערבות בית הדין כבר כעת. שוב נדגיש כי המועצה בחרה שלא להציג ראיות המלמדות כיצד בחנה את עמידתו של המשיב בתנאי הסף טרם ועדת הבחינה, והמשיב גם בחר שלא להגיש את המסמכים המלמדים על עבודת ביקורת פנים בפועל, ונוכח המסקנות הלכאוריות העולות מהמסמכים וכן הסתירות והעדר המהימנות בעדויות המועצה והמשיב, אין לקבל בשלב זה את טענת המועצה בסיכומיה כי עיקר עבודתו של המשיב היה בהכנה של דו"חות ביקורת אשר הוגשו לגוף המבוקר".

1. בית הדין הוסיף וציין כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הצו הזמני:

"אכן, למשיב עשוי להיגרם נזק כלכלי שעה שמינויו מוקפא והוא אינו יכול לשמש בשלב זה כמבקר הפנים במועצה. יחד עם זאת, המשיב אינו עובד במועצה במשרה מלאה כך שאין זה מן הנמנע כי הוא ממשיך בעיסוקיו הקודמים, אף אם באופן חלקי, והצו הזמני אינו גודע במלואו את פרנסתו. הקפאת המינוי משליכה גם על התנהלות המועצה. אין להמעיט בהשלכות אלו, אך מנגד ניצבת האפשרות כי יוחלט שהמשיב יכול להמשיך בתפקידו ובסופו של הליך יתברר כי מונה אליו שלא כדין (ראו ...). מבחינת מאזן הנוחות, לעמדתנו הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי בהמשך כהונתו של המשיב כאשר קיים ספק לכאורה בעמידתו בתנאי הסף, הוא גדול מזה שיגרם במידה שתידחה הבקשה. העובדה כי המועצה מתנהלת שנים ארוכות ללא מבקר פנים וקיים צורך באיוש המשרה וקושי באיתור מועמדים מתאימים, אינה מטה את מאזן הנוחות לטובתה, שכן דחיית הבקשה תביא למצב בו המשיב ימשיך למלא תפקיד כאשר על פניו אין הוא בעל הכשירות בשלב זה לבצעו".

1. משכך, הורה בית הדין האזורי כמצוין לעיל על הקפאת המינוי בתוך 14 ימים ממתן החלטתו, בתוקף עד למתן החלטה אחרת או עד למתן פסק דין. במקביל הורה בית הדין "כדי לצמצם את הפגיעה במשיב ובמועצה" על האצת ההליכים בתביעה העיקרית באופן שישיבת ההוכחות תתקיים כבר ביום 26.2.2023 (להלן – ההחלטה).
2. בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש שורה ארוכה של טענות הן כמענה לטענות העמותה והן באשר להתנהלות ההליך בבית הדין האזורי. לגישתו, העמותה "הגישה תביעה שיש בה אפס, ממש אפס טענות עובדתיות, ואפס ראיות" וכי בבקשה לצווים זמניים "לא התקיים שום תנאי מהתנאים ההכרחיים למתן צו מניעה זמני ... וראוי היה, נכון היה, וצודק היה כי כבוד בית הדין קמא היה דוחה על הסף" את הבקשה. כך, נטען כי תצהיר העמותה לא כולל טענה עובדתית כלשהי בדבר ניסיון המבקש. חלף זאת אולץ המבקש, בניגוד כנטען לשיטה האדברסרית, להגיש תצהיר תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות, למרות שבחר מלכתחילה שלא לעשות כן בנסיבות בהן בקשת העמותה לא גילתה על פניה כי היא עומדת בתנאים ההכרחיים למתן צו מניעה.

המבקש מוסיף וטוען לעניין היחס בין סעיף 145ב לצו המועצות המקומיות, התשי"א – 1950 לבין הוראות חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב – 1992 ולבין הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 4/2009, אשר אמורות ליישם את החוקים אך לא להוסיף ולגרוע מהם כך שההסדרים בחוזר אינם גוברים על הוראות החקיקה; כי אין מקום להתערב בהליך של ביקורת שיפוטית בשיקול הדעת של ועדת הבחינה בה השתתף נציג משרד הפנים, תוך התעלמות ממתכונת בחינת הכשירות בידי גורם מומחה והיועץ המשפטי של המועצה; כי הועבר הנטל למבקש להוכיח כי כלשונו "האמור בראיות המנהליות שהמציא הוא אמת".

עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, הן מחמת העובדה שתצהיר העמותה כלל לא התייחס לסוגיה והן לנוכח המטרה של סעד זמני שהיא שמירה על המצב הקיים עד להכרעה הסופית. עוד נטען כי בשיקולי מאזן הנוחות יש להביא בחשבון את טובת המבקש שסיים את עבודתו הקודמת לרגל קבלת התפקיד וטובת המועצה שתיוותר ללא מבקר פנים לאחר שהמבקש כבר החל בעבודת ביקורת ממשית.

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת בקשת רשות הערעור, החלטת בית הדין האזורי וכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף מבלי להידרש לעמדת המשיבים. להלן אנמק בתמצית החלטתי.
2. ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהחלטות הנוגעות למתן סעד ביניים או בסירוב לתתו וגבול התערבותה בסעד זמני הוא מוגבל למדי (י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה פרק 18 עמ' 27 – 28 (מהדורה חמישית, 2016)). ההחלטה אם ליתן סעד זמני – אם לאו – מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תתערב בהחלטה במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בלבד (בר"ע (ארצי) 23207-02-14 פיאטיגורסקי – כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (12.2.2014)), כאשר שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה מתוך טעות של הדין או העובדות (דב"ע (ארצי) נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק – ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244, 254 (1995)).
3. חרף העובדה לפיה המבקש העלה בבקשת רשות הערעור ובבית הדין האזורי טענות הראויות לדיון - ובהן בין היתר טענה לאי מיצוי הליכים במשרד הפנים בהתאם לסעיף 26(ב) לצו המועצות המקומיות (שירות עובדים), תשכ"ב-1962 - לא מצאתי כי נסיבות המקרה שבפני מצדיקות חריגה מכלל אי ההתערבות בהחלטות בהן ניתן סעד ביניים, בשים לב בין היתר לקביעות הלכאוריות בהחלטה בהן צוין כי "המשיב אינו עומד בתנאי הסף כנדרש ... [וכי] הנתונים במסמכי המשיב בחלקם אינם מדויקים ואינם משקפים את היקף פעילותו ומהותה טרם המינוי", ולעמדת משרד הפנים, המשקיף מסיבותיו על ההליך כאילו אין לו נגיעה בו, לפיה משרד הפנים "לא שוכנע" כי המבקש עומד בתנאי הסף לתפקיד.
4. עוד מצאתי לנכון ליתן בנסיבות העניין משקל מיוחד ללוח הזמנים המואץ שקבע נכונה בית הדין האזורי. ספק אם הכרעה בבקשת רשות הערעור, המחייבת קבלת עמדות הצדדים ולעיתים אף קיום דיון, נחוצה, נוכח המועד הקרוב הצפוי לפסק הדין המסיים את ההכרעה בתיק העיקרי.

בהקשר זה אציין, כי אפשר שבנסיבות העניין נכון היה על בית הדין האזורי לשקול לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בתקנה 99 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – תקנות סדרי הדין) החלה בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129(4) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – תקנה 129) ולהקדים את מועד הדיון בתובענה חלף עריכת דיונים בבקשה למתן צווים זמניים. בדיקת לוחות הזמנים מלמדת כי ממועד הגשת כתב התביעה והבקשה לסעד זמני (27.10.2022) ועד למועד בו תיכנס ההחלטה לתוקף (ביום 22.12.2022, 14 ימים לאחר ההחלטה) יחלפו כמעט חודשיים, ואילו לוח הזמנים שנקצב לדיון בהליך העיקרי הוא של כחודשיים ומחצה לאחריהם יינתן פסק הדין. מהימנעות בית הדין האזורי ליתן צו ארעי טרם הדיון, קיום דיון ממצה בבקשה לצווים הזמניים ודחיית מועד כניסת ההחלטה לתוקף חרף הקביעות הלכאוריות בהחלטה, עולה לכאורה כי בית הדין לא ראה בנסיבות העניין, ועל פני הדברים בצדק, בהילות במתן הצו. משכך, אפשר שבקיום דיון בתובענה בלוח זמנים מואץ, ניתן היה "לדלג" על ההליך הזמני אשר חייב ניצול המשאב השיפוטי המוגבל שניתן היה לנצלו באופן שונה מבלי לפגוע באינטרס הציבורי בגינו ניתן הסעד הזמני.

1. בשולי הדברים יצוין כי בהתאם לתקנה 96 לתקנות סדרי הדין החלה בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129, על המבקש סעד זמני לצרף לבקשה התחייבות עצמית שאינה מוגבלת בסכום. עוד נקבע בתקנה זו כי ככלל יותנה מתן סעד זמני בהפקדת ערובה "לשם פיצוי בשל כל נזק שייגרם למי שמופנה אליו הצו כתוצאה ממתן הצו הזמני, אם יפקע הצו או יצומצם היקפו", אלא אם בית הדין יפטור "מטעמים מיוחדים" מהפקדת ערובה "אם סבר שהדבר צודק וראוי בנסיבות העניין". מתן סעד זמני אשר משמעותו פגיעה בהשתכרות בעל דין, יביא בהכרח לפגיעה כספית במי מבעלי הדין כלפיהם מופנה הצו (בענייננו: המבקש או המועצה). משהמבקש לא טען לנפקות אי צירוף כתב התחייבות לבקשה לצווים זמניים ולאי חיובה של העמותה בהפקדת ערובה, אינני נדרש לשאלות אלה, לרבות השיקולים בבקשה אפשרית של עותר ציבורי למתן פטור מהפקדת ערובה (במובחן מכתב התחייבות שחובה לצרף לבקשה לסעדים זמניים), והן תיוותרנה לעת מצוא.
2. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית וממילא נמחקת הבקשה לסעד זמני בערעור. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשפ"ג (20 דצמבר 2022), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.