ניתנה ביום 25 ינואר 2023

השופטת לאה גליקסמן

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי תל-אביב (סגנית הנשיאה, השופטת אריאלה גילצר כץ; סע"ש 57667-12-16 ו- 43134-12-17), במסגרתה נדחתה בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, ונקבע כי המשיבה פעלה על פי הוראות הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין, ומשכך על המבקשים לבצע את המוטל עליהם על פי פסק דין זה, ולשלם למשיבה סך של 50,000 ₪.

רקע עובדתי

1. בבית הדין האזורי התבררה תביעת המשיבה, אשר שימשה כסייעת במבקשת 1, מרפאת שיניים בניהולו ובבעלותו של המבקש 2. בגדרי התביעה עתרה המשיבה לקבלת תשלומים שונים מכוח יחסי העבודה בין הצדדים, בכללם פיצויי פיטורים והפסד קצבת אי כושר בסך כולל של 350,767 ₪.
2. בדיון ביום 13.1.2019 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית הדין, להסכם פשרה. לענייננו, נקבע בסעיף 3 להסכם הפשרה כך:

"...מוסכם על הצדדים כי התובעת תגיש תביעה למל"ל לדמי פגיעה ולתאונת עבודה אשר התרחשה ביולי 2016. היה והמל"ל יכיר בתביעה, התביעה כנגד הנתבעים תדחה.

הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 50,000 ₪ כנגד קבלת החלטה של ביטוח לאומי ו/או בית הדין האזורי לעבודה הקובעת שהאירוע ביולי 2016 אינו מוכר כתאונת עבודה. הסך הנ"ל ישולם בכפוף להמצאת אישור מפקיד השומה על גובה ניכוי המס וזאת תוך 30 יום מיום המצאת אישור מפקיד השומה.

התובעת מתחייבת להגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על החלטת פקידת התביעות, אם תדחה תביעתה.

אישור ההכרה של המל"ל או פסק דין של בית הדין האזורי ישלחו תוך 30 יום לנתבעים בדואר רשום"

הצדדים ביקשו ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה האמור וזה אכן ניתן (להלן – פסק הדין).

1. המשיבה הגישה תביעתה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), כפי שהתחייבה לעשות במסגרת פסק הדין, ותביעתה נדחתה (תחילה בשל אי הגשת מסמכים (מכתב המוסד מיום 27.6.2019) ובהמשך לגופה (מכתב המוסד מיום 18.9.2019). המשיבה הגישה לבית הדין האזורי תובענה המשיגה על החלטת המוסד לבית הדין האזורי (ב"ל 40289-09-19). במהלך ניהול תובענה זו נקבע כי "התיק יועבר להוכחות בשאלת קיומו של אירוע תאונתי ביום 28.7.16 בעבודת התובעת ובשאלת הקשר הסיבתי בין אירוע כאמור, אם יוכח, ובין מחלת התובעת או ליקויה הרפואי". בסופו של יום, תובענה זו נדחתה. כך, בפסק הדין בתובענה מיום 18.1.2021 נקבע, בין היתר, כי "...לא שוכנע בית הדין כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח את קרות האירוע הנטען".
2. ביום 30.9.2022 הגישו המבקשים כאן "בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט", ממנה עולה כי סירבו להעביר למשיבה את התשלום בסך של 50,000 ₪ על פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בהמשך, המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגדם, במסגרתם שולם לה סך של 38,690 ₪ (נכון לאותה עת) ונקצב לוח תשלומים בני 5,000 ₪ כ"א לכיסוי היתרה. הנימוק שהעלו המבקשים לסירובם היה - בסעיף 3 לפסק הדין (המצוטט לעיל) נכלל "תנאי מתלה", לפיו התשלום יועבר למשיבה רק על יסוד ההנחה שהאירוע התאונתי שלכאורה אירע לה במהלך עבודתה במבקשת 1, אכן אירע [גם אם התביעה לקבלת דמי פגיעה בגינו תידחה], ואולם לא ייתכן כי יחויבו לשאת בתשלום כלשהו ככל שייקבע כי כלל לא היה אירוע תאונתי. ובלשון המבקשים:

"כלום יעלה על הדעת כי היינו מסכימים לשלם עשרות אלפי שקלים, בהינתן אי קיומו של אירוע תאונתי אשר משמעותו בדיות מומצאות של המשיבה ללא אפשרות להפרע מצד ג'..."

1. ביום 3.10.2022 הורה בית הדין האזורי למשיבה להגיש תגובה לבקשת הביזיון שהגישו המבקשים, תוך שציין כי להבנתו "אין התנייה של התשלום בסך 50,000 ₪ בסיבת דחייה כלשהי של טענות התובעת". דיון בבקשת הביזיון התקיים ביום 7.12.2022, ובסופו ניתנה החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה שלפניי.

החלטת בית הדין האזורי

1. בגדרי ההחלטה קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

"ביום 13/1/19 חתמו הצדדים על הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין.

על פי הסכם הפשרה, היה על התובעת להגיש תביעה למל"ל לדמי פגיעה ולתאונת עבודה בגין אירוע שקרה לטענתה בחודש 7/16.

עוד נקבע כי היה והמל"ל יכיר בתביעה תדחה התביעה כנגד הנתבעים. בהמשך פורט כי אם המל"ל לא יכיר בתאונה כתאונת עבודה, ישלמו הנתבעים סך של 50,000 ₪. התובעת פעלה על פי מצוות פסק הדין, הגישה תביעה למל"ל ולאחר מכן הגישה ערעור לבית הדין לעבודה אשר דחה את התביעה.

נוכח האמור, התובעת ביצעה את האמור בפסק הדין ומהתביעה נדחתה ע"י בית הדין בתיק המל"ל, על הנתבעים לשלם את הסך שנקבע בסך 50,000 ₪. משעסקינן בהליך מעין פלילי, אין צו להוצאות."

1. הנה כי כן, בית הדין האזורי קבע כי המשיבה פעלה על פי הוראות פסק הדין ועל המבקשים להעביר לה את התשלום בסך 50,000 ₪ בהתאם.

טענות המבקשים בבקשה

1. במסגרת הבקשה, שבו המבקשים על הטענות אשר פורטו בבקשת הביזיון. טענותיהם יפורטו אפוא בתמצית:

• החלטת בית הדין מנציחה עוול ומכשירה את המשיבה לפעול תוך הטעיית הרשויות על מנת להוציא מהמבקשים כספים על יסוד "תאונה" שכלל לא התרחשה;
• החלטת בית הדין אינה מנומקת וכלל אינה מתמודדת עם הטענות שהועלו על ידי המבקשים בבקשת הביזיון שהגישו;
• ההחלטה לא נותנת ביטוי להסכמת הצדדים לפיה התשלום יועבר אך "בהמצאת החלטה חלוטה לקיומו של אירוע תאונתי ספציפי ומוגדר מחודש יולי 2016". תנאי זה נהיר הוא ואינו מצריך מתן פרשנות של בית הדין שכלל לא נדרשה. לראיה, העובדה כי האירוע התאונתי הנטען על ידי המשיבה הוזכר פעמיים בהסכם הפשרה [ובפסק הדין שנתן לו תוקף]. ממילא, ברי כי הנחת המוצא של הצדדים, לכל הסכם ביניהם, הייתה כי אירע שכזה אכן התרחש והשאלה היחידה הייתה שאלת סיווגו. ההיגיון בכך, הוא שככל שהתרחש אירוע – גם אם אינו מסווג כתאונת עבודה – עומדת למבקשים זכות להיפרע הוצאותיהם בגינו מחברת הביטוח. אולם, ככל שאירוע שכזה כלל לא התרחש הרי שעל המבקשים לשאת בתשלום לבדם.

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת הבקשה כמו גם החומר הנוגע לעניין מתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. להלן אפרט נימוקיי להחלטה זו. ודוק, נימוקים אלו מתייחסים לדחיית הבקשה על פי פקודת בזיון בית משפט (להלן – פקודת הביזיון). אין בהחלטה זו משום הבעת עמדה, לכאן או לכאן, הן בנוגע לסמכות בית הדין במסגרת הדיון בבקשה לפי פקודת הביזיון לתת פרשנות להסכם הפשרה והן בנוגע לפרשנות שניתנה על ידי בית הדין האזורי להסכם הפשרה, וכל טענות הצדדים בעניין זה שמורות להן.
2. כידוע, תכלית הליכי ביזיון בית הדין היא תכלית הצופה פני עתיד שעניינה למנוע הפרות צווים שיפוטיים, החלטות ופסקי דין בעתיד, זאת על יסוד הפרות שבוצעו על ידי בעל הדין בעבר, המעידות על חשש להמשך התנהגות מבזה:

"אף על פי שהסנקציה הכופה ציות בביזיון אזרחי היא בעיקרה צופה פני עתיד...לא פעולתו העתידית של הנתבע היא העניין השנוי במחלוקת כי אם התנהגותו המבזה בעבר... כלומר מתוך התנהגותו של המבזה בעבר ניתן להסיק על התנהגותו בעתיד, וממילא להפעיל את הסנקציה שבפקודת ביזיון בית המשפט."

דב"ע נ"ז 13-48 מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית, שצוטט בעפ"א (ארצי) 1002/00 עתי"ם - סוכנות החדשות הישראליות בע"מ - האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל (7.1.2004), בעמ' 4.

והשוו: ע"פ (ארצי) 180008/98 יוסף מר יוסף בן דב - ק.ח. טכנולוגיות לרכב בע"מ (12.1.2007), בעמ' 12. בהתאם, נפסק כי מטרת הקנס או המאסר האמורים בסעיף 6 לפקודת הביזיון "... אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד" (ע"ע (ארצי) 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ - יפה יצחק (30.12.2010), בפסקה 27).

1. כפי שצוין על ידי המבקשים במסגרת הבקשה, שימוש בהליך לפי פקודת הביזיון ייעשה אך ביחס ל"צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד" (רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49, 60 (2004)). שכן, ככל שמתקיימת מחלוקת פרשנית באשר לפסק הדין או ההחלטה שאכיפתם נדרשת, הרי שהליך לפי פקודת הביזיון (שהוא הליך שיורי בעיקרו נוכח הסנקציות הפוגעניות שהוא מאפשר) איננו האכסניה המתאימה. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו בע"ע (ארצי) 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ - יפה יצחק (30.12.2010), בפסקה 21:

"נסיבות בהן ייקבע, דרך כלל, כי סעד הביזיון אינו מתאים הן נסיבות בהן קיימת מחלוקת משפטית בדבר פרשנות הצו..."

1. בענייננו, בניגוד לטענת המבקשים שלפיה "פסק דינו של בית הדין קמא אינו מאפשר יותר מפירוש אחד ואין הוא זקוק לפרשנות", הרי שבפועל נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לפרשנותו, כאשר מחד סוברים המבקשים כי הוראות הסכם הפשרה שבבסיס פסק הדין כוללות תנאי מתלה על פיו כלל ההסכמות ניתנו על יסוד ההנחה שאירוע תאונתי אכן אירע למשיבה, ואילו מנגד, המשיבה סבורה [וכך סבר גם בית הדין האזורי] כי לא קיימת הנחת מוצא כזו בפסק הדין ודחייתה של תביעת המשיבה הנוגעת לאותו אירוע יכול שתיעשה גם על רקע הקביעה כי האירוע התאונתי הנטען כלל לא הוכח. בהקשר זה יש לציין כי הקביעה שאירוע מסוים לא הוכח, אינה משולה בהכרח לקביעה כי האירוע כלל לא התקיים, אלא כי הטוען להתרחשות האירוע לא עמד ברף הראייתי הנדרש והדברים ברורים. מכל מקום, נמצא כי טענות המבקשים, כמו גם קביעתו של בית הדין האזורי, מעידות על מחלוקת פרשנית בנוגע למשמעות הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין.
2. משכך, ומשאין אינדיקציה להפרת פסק הדין על ידי המשיבה בעתיד, שכן כאמור לעיל, לוז טענת המבקשים נוגע לפרשנות הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, עליה הם חלוקים עם המשיבה, הרי שאין מקום להליך לפי פקודת הביזיון ולהטלת סנקציה כלשהי במסגרתו. על כן, דין בקשת רשות הערעור שדחתה את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט להידחות.
3. יחד עם זאת, כפי שהובהר אין באמור כדי להביע עמדה, לכאן או לכאן, באשר לפרשנות פסק הדין שניתנה על ידי בית הדין האזורי.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' שבט תשפ"ג (25 ינואר 2023) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.