1. בפני בקשה לפי סעיף 57 ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש למשך 30 יום לגבי רכב מסוג פולקסואגן מ.ר. 912-14-601 (להלן: "הרכב"), אשר הוטלה על רכב בבעלות המבקש ביום 20.12.22.

רקע

2. על פי הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום, ביום 20.12.22 שעה 06:50 לערך נתפס מחמוד סלאמה,  (להלן: "המבקש") נוהג ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי, על אף שמעולם לא היה מורשה לנהוג ברכב מסוג זה, בכך שהסיע 15 נוסעים, העולה על 8 נוסעים, המותר לו על-פי דרגת רישיון הנהיגה שבידיו, בניגוד לסעיף 10(א) וסעיף 38(1) לפקודה.

טיעוני הצדדים

3. ב"כ המבקש לא חלק על כך, שהמבקש הסיע 15 נוסעים, 7 מעל המותר ברכב בו הוא רשאי לנהוג, אך טען, כי מדובר בעבירה של הסעת נוסעים מעל המותר בלבד, בניגוד לתקנה 84(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") (עבירה שהיא ברירת משפט שקנס בצידה), שאינה עבירה המנויה בתוספת השביעית לפקודת התעבורה, ולכן לדבריו, אין סמכות לקצין המשטרה לאסור את השימוש ברכב.

ב"כ המבקש טען, כי אין לייחס במקרה זה למבקש עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה, המנויה בתוספת השביעית.

עוד טוען ב"כ המקש, כי לא צוינה בכתב האישום העובדה, כי ההסעה הייתה בשכר שכן יש לכך משמעות.

לטענתו כאשר יש בחוק סעיף ספציפי וסעיף כללי, ההלכה אומרת שיש להאשים בסעיף הספציפי והתקנה הספציפית הרלוונטית לאירוע הנוכחי, היא תקנה 84 לתקנות.

4. לטענת ב"כ המשיבה לא נפל פגם/שגיאה בהחלטת הקצין שמצדיקה התערבות ביהמ"ש. הודעת איסור שימוש ניתנה בהתאם לסמכות הקצין.

ב"כ המשיבה ציין, כי המבקש אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה והמסוכנות ידועה כשמדובר במי שהסיע 15 נוסעים שעה שהוא מחזיק ברישיון נהיגה המתיר לו להסיע עד 8 נוסעים.

אין חולק שהמבקש מחזיק ברישיון D המתאים לסוג הרכב בו נהג. יחד עם זאת, המבקש הסיע 15 נוסעים בפועל מעבר למותר בסוג הרישיון אותו הוא מחזיק, לכן הוא בלתי מורשה לסוג רכב המאפשר הסעת 15 נוסעים.

המשיבה מפנה להחלטה ע"ח 21133-12-21 חסוני נ' מדינת ישראל לפיה נקבע כי לגבי כל סוג רכב מצוינת דרגת רישיון הנהיגה שעל הנוהג בו להחזיק. בהתאם יש לנהוג לפי תנאי הרישיון.

בנסיבות אלו, כאשר המסוכנות הנובעת מהעבירה המיוחסת למבקש, ומאחר שהחלטת הקצין הייתה סבירה ומידתית, מבקש ב"כ המשיבה לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

5. השאלה העומדת עתה לבחינה בפני ביהמ"ש היא, האם יש יסוד להחלטת הקצין לאסור שימוש ברכב של המבקש. הסמכות להטלת צו איסור שימוש מכוח סעיף 57(א) (2) לפקודה, במקרה הנדון קמה מכוח סעיף 10(א) לפקודה, שהינה עבירה לפי התוספת השביעית לפקודה.

הצדדים כאמור חלוקים בשאלה האם מעשיו של הנהג הינם בבחינת עבירה של נהיגה כבלתי מורשה לסוג הרכב לפי סעיף 10(א) לפקודה, כפי שנעשה או בעבירה של הסעת נוסעים מעל המותר בניגוד לתקנה 84(ב) לתקנות, כטענת המבקש.

לפיכך אדון תחילה בטענת המבקש לפיה היה צריך לייחס לו עבירה של הסעת נוסעים מעל המותר בניגוד לתקנה 84(ב) לתקנות, אשר בגינה אין סמכות להורות על איסור שימוש ברכב.

הרקע הנורמטיבי

6. סעיף 10(א) לפקודת התעבורה שעניינו איסור לנהוג בלי רישיון נהיגה קובע:

"לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרישיון זולת אם פוטר מחובת רישיון נהיגה ובמידה שפוטר".

כלומר, נהג אשר נוהג בניגוד לתנאי רישיון הנהיגה, עובר עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודה.

תקנה 84 (ב) לתקנות התעבורה קובעת :

"לא יסיע אדם ולא ירשה לאחר להסיע ברכב מן הסוגים כמפורט בטור א' להלן נוסעים במספר העולה על הנקוב לצד אותו סוג בטור ב' להלן:

                          טור א'                                                                          טור ב'

                       סוג הרכב                                                              מספר נוסעים מרבי

(1)      אוטובוס זעיר                           כפי שצוין ברישיון הרכב".

במקרה דנן, מותר להסיע עפ"י רשיון הרכב 15 נוסעים. אולם, למבקש אין רישיון מתאים להסעת 15 נוסעים. רישיון הנהיגה בו מחזיק המבקש, מוגבל להסעת 8 נוסעים בלבד.

כלומר, כאשר המבקש הסיע ברכבו 15 נוסעים, הוא חרג מתנאי רישיון הנהיגה שקיבל ובכך עבר על האמור בסעיף 10(א) לפקודה – ש"לא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרישיון".

מרגע שהמבקש נהג ברכב שלא על פי תנאי הרישיון והסיע מספר נוסעים, המצריך רישיון אחר מדרגת הרישיון אותו החזיק, למעשה עבר עבירה של נהיגה כבלתי מורשה לסוג הרכב, ואין מדובר רק בעבירה של הסעת נוסעים מעל המותר (לעניין זה ראה את פרשנות כבוד השופט דניאל בן טולילה מבית משפט המחוזי בבאר שבע בע"ח 21133-12-21 חסוני נ' מדינת ישראל, 14.12.21).

צודק ב"כ המבקש, כי גם יסודותיה של תקנה 84(ב) לתקנות התעבורה התמלאו. אולם, בסופו של יום, למדינה הזכות להחליט על הוראת החיקוק שתיוחס לנאשם.

תפקידו של בית המשפט לברר האם מארג הראיות, שמציגה המדינה מקים ולו לכאורה יכולת של התביעה לבסס הרשעה בכתב אישום נתון (אם וכאשר כל הראיות המוצגות יקבלו משקל מלא עת ינוהל התיק העיקרי).

בחינה של נסיבות התיק הספציפי שבפניי מראה, כי למבקש רישיון נהיגה מדרגה B המתאימה בהתאם לחוק להסעת 8 נוסעים ברכב בו נהג. ככל שברכב בו נהג היו אכן 15 נוסעים (ששמותיהם ומספרי הזיהוי שלהם פורטו ע"י השוטר עורך הדו"ח), הרי שרישיון הנהיגה אותו אחז המבקש עת נהג ברכב, אינו מתאים לסוג הרכב בו נהג מבחינת כמות הנוסעים שבו. בסיטואציה המתוארת בוצעו שתי עבירות לכאורה על ידי המבקש – הן עבירה על סעיף 10(א) בפקודת התעבורת וגם עבירה על תקנה 84(ב) בתקנות התעבורה. במצב בו נסיבות מקרה מקיימות את יסודותיהן של שתי עבירות נפרדות, רשאית התביעה לבחור אילו מבין העבירות שלכאורה בוצעו לייחס לנאשם.

ר' בא"ש (תעבורה ב"ש) 12132-12-16 סארי אלטורי נ' מדינת ישראל (04.01.2017), בא"ש (תעבורה ב"ש) 7934-07-19 יעקב אבו עבייד נ' מדינת ישראל (18.07.2019), בא"ש (תעבורה מרכז) 10181-01-19 מועיין אבו חדיב נ' מדינת ישראל (31.01.2019), בא"ש (תעבורה ב"ש) 34-10-17 נור אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (03.10.2017) ולאחרונה 4880-12-21 ליאם עבודות בניה בע"מ נ' מ"י (21.12.21), שהערר עליו בע"ח (מחוזי מרכז) 51246-12-21 נדחה.

לפיכך אני קובעת, כי בדין ייחס השוטר למבקש עבירה של נהיגה כבלתי מורשה לסוג הרכב לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

ראיות לכאורה

7. המבקש לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, כאמור בשימוע ובפרוטוקול מיום 1.1.23, ואף לא טען, כי עשה כל שביכולתו, או למצער דבר כלשהו, למנוע את העבירה.

כאמור, המבקש הודה, כי הוא מחזיק ברשיון נהיגה מסוג B בלבד. שמותיהם ומס' ת"ז של 15 הנוסעים, שנסעו עמו ברכב פורטו בדו"ח שנרשם למבקש.

לפיכך אני קובעת, כי בשלב זה קיימות ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למבקש.

מסוכנות

8. אין צורך להכביר מילים על מסוכנותה של נהיגה ע"י מי שלא הורשה לנהוג ברכב מסויים.

על אחת כמה וכמה כאשר הוא מסיע מספר רב של נוסעים ובכך מהווה סיכון הן לעצמו,

הן לנוסעיו והן ליתר המשתמשים בדרך.

הסעת מספר נוסעים הגבוה מהמותר ברישיון, וקל וחומר כשלא מדובר בנוסע אחד אלא ב-7 נוסעים מעל המותר, מצביעה על המסוכנות של המבקש ועל בית המשפט מוטלת החובה להגן על הציבור מפני הסכנה. לפיכך באיזון בין האינטרס של המשיב מזה, ובין האינטרס של הגנת כלל הציבור מזה, מוטה הכף בבירור לטובת האינטרס של טובת כלל הציבור.

9. הטענה, כי איסור השימוש יפגע בפרנסתו של המבקש וניידותו, מקוממת ועלולה להתפרש כאילו נוחותו של המבקש, חשובה יותר משלום הציבור ומתירה עבירה על החוק עד כדי סיכון הנוסעים והמשתמשים בדרך.

זאת בהתאם לקביעת ביהמ"ש המחוזי בע"ח 64062-02-19 מ"י נ' עבד אלקאדר: "אך מבלי להקל ראש בקשיים אלה, מדובר בקשיים אופייני הנלווים באופן טבעי כמעט לכל מקרה של השבתת רכב, ואין בהם כדי להוות הצדקה לקיצור ההשבתה, אלא במקרים חריגים אשר המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם".

10. לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים שבפניי, לא שוכנעתי, כי יש בפניי נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של הקצין אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

בית המשפט העליון הדגיש את החשיבות לכך שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב כפי שהתווה המחוקק, זאת במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו בה אזרחים רבים מקפחים את חייהם, בקבעו כי:

 "ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק....האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים."

רע"פ 1286/11 אמברם נ' מ"י,( 16.10.12(

11. נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י' טבת תשפ"ג, 03 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.