פסק-דין זה ניתן בהתאם להנחיותיו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים גריל, וילנר וטאובר) בפסק-דינו מיום 24.3.2014.

נסיבות מתן פסק-הדין ומתווה פסק-הדין בהתאם לקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי :

1. בתאריך 22.9.2008 דחה המשיב את פנייתה/תביעתה של המערערת מיום 29.4.2008 להכיר בה כזכאית לזכויות בני משפחה מכח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י – 1950 בנימוק כי אין קשר בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת. בתאריך 7.11.2013 דחתה ועדה זו בהרכבה הקודם (מותב בראשות כב' השופט הבכיר יעקב וגנר) את ערעורה של המערערת על החלטת המשיב מיום 22.9.2008.
2. המערערת לא השלימה עם פסיקת הוועדה והגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי. בתאריך 24.3.2014 הורה בית-המשפט המחוזי על ביטול פסק-דינה של וועדת הערר בראשות כב' השופט וגנר ועל מינויו של הקרדיולוג, פרופ' דן צבעוני, כמומחה ניטראלי מטעם ביהמ"ש על מנת שיחווה את דעתו בשאלה האם המנוח נפטר כתוצאה מאחת הנכויות שהוכרו על ידי המשיב בעודו בחיים או שמא מסיבה אחרת שאינה קשורה באחת מאותן נכויות.
3. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע בפסק-דינו כי על המומחה, פרופ' צבעוני, להידרש במסגרת חוות דעתו למלוא התשתית הרפואית הרלוונטית בעניינו של המנוח ובנוסף לכך גם להתייחס במסגרת חוות דעתו לחוות הדעת אותן הגישו הצדדים ולחקירותיהם של שני המומחים מטעם הצדדים בבית-המשפט.
4. בתאריך 21.4.2016 הועבר הטיפול בתיק לטיפולו של מותב זה על פי החלטת כב' השופט וגנר מיום 17.4.2016.

רקע עובדתי :

1. המערערת הינה אלמנתו של המנוח, מר ברוך סלומון ז"ל, יליד 1.1.1933, אשר הלך לעולמו בתאריך 10.2.2008. המנוח, אשר שירת במשטרת ישראל במשך 28 שנים בין השנים 1960 ועד 1988, סבל במהלך חייו מבעיות רפואיות רבות שבכללן הגבלות בעמוד שדרה מותני, אין אונות, לחץ דם דיאסטולי וממחלת לב כלילית בדרגה תפקודית 3.
2. במהלך תקופת חייו של המנוח נקבעה למנוח על ידי המשיב נכות צמיתה בשיעור של 65% בגין הנכויות הבאות : נכות אורטופדית בגין שבר בחוליה (10% נכות צמיתה – הכרה חלקית של מחצית מהנכות), לחץ דם דיאסטולי קבוע מעל 95 מ"מ כספית ועד 110 מ"מ כספית ללא הגדלה של הלב (25% נכות צמיתה),בעיית אין אונות הנובעת מבעיית לחה"ד (30% נכות צמיתה) ותעוקת לב עם דרגת קיפוח 3 (25% נכות צמיתה - הכרה חלקית בשיעור של 1/3).
3. עם זאת, המשיב לא מצא לנכון להכיר במשיב בשל המחלה הטרשתית בה לקה במהלך חייו, בגין אוטמים שאובחנו בשנים 1994 ו – 1998 ובשל מחלת אי ספיקת כליות סופנית ממנה סבל אשר בעקבותיה נאלץ לעבור טיפולי דיאליזה. בנוסף לכך, סבל המנוח מסוכרת ורמת כולסטרול גבוהה.
4. המנוח סבל מבעיית אוטם בשריר הלב החל משנת 1994 בהיותו בן 61 ובעקבות כך עבר ניתוח מעקפים אשר במהלכו הושתלו בליבו ארבעה מעקפים. בשנת 1995 עבר המנוח צנתור והרחבת עורק ימני כאשר במהלך השנים עבר 12 צנתורים בהם בוצעה לו הרחבת עורקים והשתלת תומכונים ("סטנט").
5. בתאריך 10.2.2008 הובהל המנוח לבית-החולים "לגליל המערבי-נהריה" לאחר שסבל במשך יומיים משלשולים קשים, הקאות ומצב רוח ירוד. המנוח התעלף ונפל בכניסת חדר המיון של בית-החולים כאשר בבדיקות הרפואיות אותן עבר נמצאה רמת אשלגן גבוהה באופן קריטי ועקב כך בוצעה לו דיאליזה דחופה לצורך הורדת רמת האשלגן. במהלך האשפוז ציין המנוח כי יש בכוונתו לשלוח יד בנפשו ואף סירב לקבל טיפול תרופתי ומשכך נבדק על ידי מומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר הנחה את הצוות המטפל להשגיח על המנוח על פי נוהל השגחה מיוחד המתאים למצבו הנפשי.
6. בתאריך 10.2.2008 בשעה 22:55 קבע הצוות הרפואי של ביה"ח את מותו של המנוח לאחר שהאחרון נמצא על ידי אנשי כח העזר במיטת חוליו בלא רוח חיים כאשר במוניטור אובחן קו ישר. לאחר מכן ניסה הצוות הרפואי לבצע במנוח הליך החייאה בצירוף טיפול תרופתי (אטרופין ואדרנלין) שלא צלח. בתיקו הרפואי של המנוח צוין על ידי הצוות הרפואי המטפל כי סיבת המוות נבעה, ככל הנראה, מתסחיף ריאתי.
7. על פי הרישום בתיקו הרפואי של המנוח בשעה 23:30 נמסרה לבנו של המנוח, מר ניר סולומון, הודעה על פטירתו ואף נדרשה הסכמתו לביצוע ניתוח שלאחר המוות בגופת המוות בשל החשיבות הרפואית הכרוכה בכך אולם משפחת המנוח התנגדה להצעה (ראה גם : מוצגים מע/1 ו – מע/2).
8. המערערת טענה בפני המשיב וכן גם בפני וועדת הערר בהרכבה הקודם כי מותו הפתאומי של המנוח נגרם בשל הנכויות בהן הכיר המשיב, ובפרט בשל מחלתו הקרדיאלית ומחלת לחץ הדם. בתמיכה לטענותיה צירפה המערערת חוות דעת רפואית וכן גם חוות דעת רפואיות משלימות מטעמו של המומחה בתחום הקרדיולוגיה, פרופ' אליעזר קפלינסקי, בעוד שהמשיב הסתמך בנימוקי החלטתו לדחות את תביעתה של המערערת על חוות דעתו העיקרית וכן גם על חוות דעת משלימות של המומחה מטעמה, דר' ישראל תמרי, אשר מצא לנכון לקבל את עמדת הצוות המטפל בביה"ח ולפיה המנוח נפטר כתוצאה מתסחיף ריאתי ולא בשל סיבה קרדיאלית.

מסקנות וועדת הערר בהרכבה הקודם :

1. וועדת הערר בהרכבה הקודם מצאה לנכון להעדיף את עמדתו של המומחה הרפואי מטעם המשיב על פני זו של המומחה הרפואי מטעם המערערת בשל כך שהמומחה מטעם המערערת מבסס את מסקנותיו על השערות בעוד שעמדת המומחה מטעם המשיב נסמכת על רשומות רפואיות של צוות בית-החולים וכן גם על ממצאי הבדיקות אשר נערכו למנוח ב"זמן אמת".
2. הוועדה בהרכבה הקודם הוסיפה וציינה כי לא ניתן להסיק באופן וודאי מהי סיבת הפטירה, דהיינו תסחיף ריאתי או סיבה קרדיאלית, ולכן המערערת לא הוכיחה כי מות המנוח נגרם עקב נכות מוכרת אשר הוכרה על ידי המשיב במהלך חיי המנוח.
3. לאחר שמיעת טענות הצדדים קבעו שופטי בית-המשפט המחוזי פה אחד כי נותרו בליבם ספקות בכל הנוגע לנכונות מסקנתה של וועדת הערר בהרכבה הקודם ולכן המתווה הראוי להכריע במחלוקת הינו באמצעות מינוי מומחה בלתי תלוי מטעם הוועדה על מנת שיתייחס לתמיהות הבאות אשר עולות למקרא החומר הרפואי המצוי בתיק :

א. הוועדה בהרכבה הקודם הסיקה כי הקו הישר שאובחן במוניטור בשעת פטירת המנוח מלמד על בעיה לבבית חריפה ממנה סבל המנוח. עם זאת, מאחר ובתיעוד הרפואי בתיק המנוח לא נמצא תרשים המוניטור אשר מפרט את ממצאי מצבו הרפואי עובר למועד פטירתו הרי שעל המומחה מטעם ביהמ"ש לקבוע מה קדם להופעת הקו הישר במוניטור. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בירור זה חיוני מאחר והופעת קו ישר במוניטור אינה שוללת מחד את קיומה של תחלואה לבבית סמוך לפטירת המנוח ומאידך אינה מחזקת את המסקנה שמותו של המנוח נגרם עקב תסחיף ריאתי.

ב. מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, דר' תמרי, מיום 11.10.2012 עולה כי הוא התקשר אל המחלקה הנפרולוגית של ביה"ח בנהריה וכי האחות האחראית ציינה בפניו שהמנוח היה מחובר בשעת פטירתו למכשיר ניטור של קצב לב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מדובר בעדות מפי השמועה ולכן גם לא ניתן לבסס ממצא או מסקנה על סמך שיחה זו בהיעדר תרשומת מתאימה מצידו של דר' תמרי ומשהמשיב נמנע מלזמנה לעדות בביהמ"ש.

ג. מהתיעוד הרפואי (עמוד 101 לתיק הרפואי) לא עולה כי התבצע למנוח ניטור וכי סביר להניח שככל שבעמדת האחות היו מבחינים בהיעדר אות חיים במוניטור הרי שלא היה נשלח אל המנוח כח עזר אלא צוות רפואי על מנת שיבצע החייאה.

ד. מדו"ח הפטירה של המנוח עולה כי הצוות המטפל העלה השערה ולפיה המוות אירע בשל תסחיף ריאתי ולכן אין מדובר במסקנה חד משמעית.

חוות דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט :

1. לאחר ניתוח חוות דעתם של שני המומחים מטעם הצדדים מגיע פרופ' צבעוני למסקנה כי ההסתברות לכך שאירוע לבבי גרם למותו של המנוח עולה על ההסתברות שתסחיף ריאתי הינו הגורם העיקרי לפטירת המנוח.
2. פרופ' צבעוני מציין בחוות דעתו כי גורמי הסיכון לתסחיף ריאתי הינם עודף משקל, מחלה טרומבו-אמבולית ובפרט דלקות ורידים ברגליים או באגן, מחלות ממאירות, אי ספיקת לב, ניתוח, טראומה, חוסר ניידות והפרעות במנגנון הקרישה. המומחה מציין בחוות דעתו כי תסחיף ריאתי כסיבה העיקרית למוות נחשב לאירוע נדיר וכי חולים אשר נפטרים מתסחיף ריאתי נוהגים להתלונן על תסמינים כגון קוצר נשימה, שיעול, כאבי חזה, פליטות ליחה דמית וכו' שאינם מתועדים בתיקו הרפואי של המנוח.
3. המומחה מוסיף ומציין בחוות דעתו כי סיבת המוות העיקרית בקרב חולי לב בגיל מבוגר הינה הפרעת קצב מסוג פרפור חדרים וכי המנוח סבל מממספר גורמי סיכון למוות פתאומי שבכללם סוכרת, יתר לח"ד, מחלת לב כלילית, אוטם קודם בשריר הלב וכו'. המומחה סבור כי בהינתן נתונים אלה קיימת סבירות גבוהה לכך שהפרעת הקצב הקטלנית התפתחה במהלך האשפוז עקב אירוע לבבי והפרעת קצב או כתוצאה מחסימה של עורק כלילי קטן אשר גרם להפרעת קצב ולאיסכמיה (הגבלה באספקת דם).
4. המומחה סבור כי במידה וסיבת האשפוז הראשונית הייתה אירוע לבבי חריף הרי שסביר להניח כי המנוח היה מלין על כאבי חזה או על כך שהרופאים המטפלים היו מאבחנים כי קיימת דינמיקה בתרשימי הא.ק.ג. או בעלייה באנזימי הלב, ברם תסמינים אלו לא תועדו בתיקו הרפואי של המנוח.
5. בניסיון להתחקות אחר גורם נוסף לפטירתו הפתאומית של המנוח מדגיש המומחה כי קיימת התכנות רבה לכך שהמנוח נפטר בשל בעיית "פרפור חדרים" (הפסקת הסדרת הפעילות הסדירה של קוצב הלב) גם ללא אירוע של אוטם או איסכמיה.
6. המומחה מדגיש בחוות דעתו כי ניתן להסביר את סיבת המוות הפתאומי בכך שהמנוח, אשר היה חולה בין יתר גם במחלת הסוכרת, עבר טיפולי דיאליזה או בכך שאי ספיקת כליות וחסימת עורק קטן היא זו אשר גרם להתפתחות מהירה של הפרעת הקצב. לשיטת המומחה, הסיבה שבעטיה לא תועדו כאבים חרף בעיותיו הרפואיות הקודמות של המנוח בחוסר מוכנות מספקת של צוות המחלקה בשעות הלילה או בשל הקושי מצדו לקרוא לעזרה בעקבות ההתפתחות המואצת של הפרעת הקצב.
7. בכל הנוגע לכך שמכשיר המוניטור הראה "קו ישר" בשעת הפטירה מדגיש המומחה כי בתיקו הרפואי של המנוח אין תיעוד לכך שהמנוח חובר למוניטור בשעת האשפוז ולכן קיימת סבירות רבה שהמנוח לא חובר כלל למכשיר מוניטור טרם פטירתו מאחר ולא היה צורך של ממש בכך, אלא שהוא חובר למכשיר מסוג "דפיברילטור" (מכשיר אשר מחזיר את קצב הלב לפעילות סדירה) הכולל מוניטור-צג שעליו ניתן לראות את פעילות ה – א.ק.ג. של הלב.
8. המומחה מדגיש בחוות דעתו כי האפשרות המסתברת ביותר לפטירת המנוח הינה שהמנוח לא טופל על ידי הצוות המטפל באופן מידי לאחר שאובחנה הפרעת קצב באמצעות הטיפול השגרתי המתבקש (עיסוי ומכת חשמל) ולכן קיימת סבירות ביותר לכך שהקו הישר במוניטור אינו מעיד בהכרח על סיבת המוות. אי לכך, מדגיש המומחה כי קיימת התכנות רבה לכך שהמנוח סבל מתופעת "פרפור חדרים" אשר לא אובחנה על ידי הצוות הרפואי במועד ומשכך הוא התגלה על ידי צוות כח העזר של ביה"ח רק לאחר שנפטר.
9. במסקנות חוות דעתו מבהיר המומחה מבהיר המומחה כי למרות שנסיבות פטירתו של המנוח אינן ברורות לחלוטין, הרי שקיימת סבירות נמוכה ביותר לכך שהמנוח נפטר מתסחיף ריאתי וזאת כפי שסברו אנשי הצוות המטפל.
10. המומחה סבור כי האפשרות המסתברת ביותר הינה כי המנוח נפטר כתוצאה מ"פרפור חדרים", אשר הפך בהמשך לקו ישר, וכי קיימת סבירות של 70% לכך שמחלת הלב היא זו אשר גרמה ל"פרפור החדרים" ולא מכשיר הדיאליזה. המומחה מציין במסקנותיו כי ה"פרפור" קשור לבעיית טרשת העורקים ממנה סבל המנוח, וכן גם לאוטמים קודמים אשר אובחנו בלבו וכי ההסתברות שתעוקת הלב, בה הכיר המשיב כקשורה לשירות המשטרתי, תרמה להתפתחות הפרפור הינה נמוכה ביותר.
11. המומחה מציין שלדעתו הסיבה לגרימת הפרפור נבעה מכך שהמנוח סבל מאירוע לבבי חדש או בשל מחלת הלב ממנה סבל בשילוב עם טרשת עורקים מפושטת, אשר הואצה עקב אי ספיקת כליות, בשילוב עם סוכרת ויתר לחץ דם המהווים גורמים מאיצים למוות פתאומי. המומחה מוסיף ומציין בחוות דעתו כי בעיית אי ספיקת הכליות ממנה סבל המנוח יכולה גם לשמש כגורם מזרז של מוות פתאומי גם בקרב אותם מנגנונים שאינם קשורים בהכרח לטרשת עורקי הלב.
12. המומחה מציין במסקנות חווה"ד כי טרשת העורקים, שהיא הסיבה לאוטמים בשריר הלב אשר אובחנו בשנים 1994 ו - 1998, נגרמה בשל אי ספיקת כליות וכן גם בשל מחלת הסוכרת כאשר מחלת הלב בה הכיר המשיב נגרמה גם היא בסבירות גבוהה כתוצאה מבעיית אי ספיקת כליות.
13. אשר לבעיית לחץ הדם מציין המומחה כי למרות שהמשיב מצא לנכון להכיר בה ככזו אשר קשורה לשירות המשטרתי הרי שבסופו של יום בעיה זו היוותה גורם משני בלבד לסיבת המוות ו"תרומתה" לסיבת הפטירה אינה גבוהה ולכן ההסתברות כי בעיית לחץ הדם גרמה לבעיית "פרפור החדרים" הינה נמוכה בהרבה אל מול האפשרות כי טרשת העורקים והאוטמים מהווים כגורם העיקרי לפרפור החדרים ולסיבת המוות.

שאלות ההבהרה :

1. לאחר קבלת חווה"ד פנה ב"כ המערערת בהיתר הוועדה אל המומחה בשאלת הבהרה אשר מתייחסת לקביעתו של המומחה ולפיה קיימת סבירות של 70% כי שמחלת הלב היא זו אשר גרמה לפטירת המנוח. ב"כ המערערת ציין בנימוקי בקשתו, אליה צירף פרוטוקולים מתוך וועדה רפואית אותה עבר המנוח בשנת 1999 וכן גם חוו"ד רפואיות אשר הוגשו לאותן וועדות רפואיות, כי לשיטתו המומחה יצא מתוך נקודת הנחה שגויה ולפיה מחלת הלב הכלילית לא הוכרה על ידי המשיב שעה שבשנת 1999 נקבעה למנוח נכות בגין מחלה זו (בשלב תפקודי 3) בשיעור של 1/3 על חשבון השירות.
2. בשאלת ההבהרה נתבקש המומחה להשיב על השאלה האם בשים לב לנתונים הללו נכון יהיה לומר כי מחלת הלב הטרשתית על סיבוכיה (אוטם שריר הלב) הוכרה כקשורה לנכות המוכרת בשיעור של שליש והאם יש בכך כדי לשנות את מסקנתו הסופית ?
3. במענה לשאלה הבהיר המומחה כי מפרוטוקול הועדה הרפואית מיום 22.3.1999 נכתב כי הוועדה מכירה באופן חלקי בקשר שבין לחץ הדם לבין האוטם בעוד שהוועדה מיום 16.5.1999 קובעת כי רק שליש מתעוקת הלב תוכר כקשור לבעיית יתר לחץ הדם בעוד שהאזכור כי שליש מהמחלה הטרשתית מהווה סיכון למחלת הלב אינו בבחינת קביעה אלא תיאור מצב בלבד.
4. בכל הנוגע למסקנות הוועדה הרפואית מיום 4.6.2006 מדגיש המומחה כי בהינתן העובדה שהוועדה קבעה כי רק שליש ממחלת הלב הכלילית הינה על חשבון השירות הרי שההסתברות כי טרשת העורקים קשורה לשירות הינה קלושה וכך גם תעוקת הלב ממנה סבל.
5. מנגד, ב"כ המשיב ציינה בשאלות ההבהרה אותן שלחה אל המומחה, אשר לא נענו על ידי המומחה, כי בתאריך 12.2.2001 התברר עניינו של המנוח במסגרת הוועדה הרפואית העליונה לאחר שהמנוח הגיש ערעור על קביעות הוועדה הרפואית. על פי קביעות הוועדה הרפואית העליונה המנוח סבל מארבע הנכויות הללו בלבד : ההגבלה האורטופדית (שאינה רלוונטית לעניינו), לחץ דם דיאסטלי קבוע מעל 110, אין אונות על רקע יתר לח"ד והטיפול התרופתי ותעוקת לב בהתקפים שכיחים וכושר עבודה מוגבל במידה ניכרת בשיעור של 1/3מהנכות .
6. ב"כ המשיב הוסיפה וציינה כי טענת המערערת ולפיה מחלת הלב הטרשתית הוכרה על ידי המשיב אינה נכונה וכי מעולם גם לא נתקבלה כל בקשה של המנוח להכיר בה ולכן טענת המערערת ולפיה מחלת הלב הטרשתית הוכרה על ידי המשיב באופן חלקי משוללת כל יסוד.

טענות הצדדים :

1. המערערת מציינת כי המנוח סבל ממחלת טרשת העורקים וכי המומחה הבהיר במהלך חקירתו בביהמ"ש ש"מנגנון" הפטירה היה קשור לטרשת העורקים בעוד שתעוקת הלב אינה אלא ביטוי קליני או סימפטום של מחלת טרשת העורקים בעוד שהתעוקה היא ביטוי לשלב מתקדם של מחלת הטרשת ואף נגרמה כתוצאה ממנה.
2. המערערת טוענת כי בעקבות חקירת המומחה בביהמ"ש התברר כי הנחת המומחה ולפיה אי הכרת המשיב במחלת הטרשת התבררה כשגויה מה גם שמפרוטוקול הדיון בוועדה הרפואית מיום 4.6.2006 עולה כי המנוח הוכר כמי שסבל ממחלה כלילית בדרגה 3 וכי נקבע קשר ישיר בין תנאי העבודה לבין מחלת הלב.
3. לטענת המערערת, המומחה אישר במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש את עצם קיומו של הקשר שבין עצם פטירת המנוח לבין מחלת הטרשת וכי קיימת סבירות של 70% לכך שהמנוח נפטר כתוצאה ממחלה זו, אשר שליש הימנה הוכר על ידי המשיב כקשור לשירות המשטרתי.
4. המערערת סבורה כי לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בערעורים אשר עניינם הוראות חוק חיילים שנספו במערכה הרי שעל וועדת הערר להכיר בקשר של גרימה בין המחלה לבין מות המנוח וזאת גם אם המחלה אינה הגורם היחיד או המכריע אשר תרם למות המנוח.
5. במענה לטענות המערערת מדגיש המשיב כי החלטת ו"ע מיום 12.2.2001 מכירה בקשר חלקי שבין מחלת יתר לחץ הדם לתעוקת הלב. כמו כן, ציין המשיב כי המנוח נפטר בשנת 2008 לאחר שפרש לגמלאות בשנת 1988 ולכן בהינתן פער השנים הרב שבין מועד הפטירה לבין מועד הפרישה לגמלאות (20 שנה) הרי שאין מקום להחיל את החזקה אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 2ב' לחוק משפחות החיילים שנספו במערכה ולפיה חייל אשר נפטר כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה אשר אירעו במהלך שירותו רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר – חזקה אשר לשיטת המשיב יש להחילה אך ורק על חייל או שוטר אשר הלך לעולמו במהלך תפקידו ולא על חייל או שוטר אשר הלך לעולמו במהלך חופשה או לאחר פרישתו לגמלאות.
6. המשיב טוען כי הבדיקה האם המחלה הטרשתית הינה תוצאה ישירה של הפגיעה המוכרת אינה נתונה להכרעתה של ועדה זו כי אם להכרעת הוועדות הרפואיות אשר קבעו באופן חלוט כי מחלת יתר לחה"ד ממנה סבל המנוח היוותה מחולל סיכון לתעוקה לבבית בעוד שיתר גורמי הסיכון לא הוכרו על ידי הוע"ר ולכן כל עוד המחלה הטרשתית לא הוכרה על ידי המשיב הרי שלא ניתן לייחס לנכות המוכרת את הסיבה להתרחשות "פרפור החדרים" עובר למועד פטירתו.
7. לטענת המשיב, על פי קביעות המומחה תרומת יתר לחץ הדם לפטירת המנוח הינה שולית ולכן הינה ממזערת את ההתכנות לקיום קשר סיבתי לנכות המוכרת ומשכך משום שתעוקת הלב הוכרה בשיעור שליש בלבד הרי שלא ניתן להרים את הנטל הקושר בין המוות לבין הנכות המוכרת.
8. עוד טוען המשיב כי המנוח כי מן התיעוד המופיע בתיק הרפואי עולה כי המנוח היה מצוי תחת השגחה מיוחדת בשל האיומים לשלוח יד בנפשו וכי בבדיקות הא.ק.ג. ובבדיקות הדם לא אובחן כי סבל מבעיות לבביות. בנוסף לכך, ניתן להסיק מעיון בתיקו הרפואי של המנוח כי כחודש וחצי טרם אשפוזו הוגדר המנוח כחולה סיעודי המרותק לביתו וכי כשלושה חודשים טרם מותו אושפז בבית-חולים למשך שבוע ימים בשל תאונת דרכים אותה עבר.
9. המשיב מוסיף וטוען כי המנוח חובר טרם פטירתו למכשיר ניטור קצב הלב וכי צוות כח העזר אשר נשלח אל המנוח פעל על פי הוראת הצוות הרפואי. לטענת המשיב, לאור האמור בדו"ח המעקב (עמוד 129 לתיק הרפואי) ניתן להסיק כי הצוות הרפואי אכן עקב אחר מכשיר המוניטור אשר הדגים את פעימות קצב הלב של המנוח עובר למעוד מותו ולכן מסקנת הצוות הרפואי ולפיה המנוח נפטר בשל תסחיף ריאתי הינה מסקנה מסתברת יותר מאשר מסקנתו של פרופ' צבעוני ולפיה המנוח נפטר בעקבות בעיות בקצב הלב.
10. לאחר ניתוח מסקנות חוות דעתו של פרופ' צבעוני מדגיש המשיב כי סיבת מותו של המנוח נותרה עלומה, אולם מסקנת המומחה ולפיה המסקנה המסתברת ביותר הינה כי המנוח נפטר כתוצאה מפרפור חדרים אשר מקורו במחלה טרשתית אינה הגיונית מאחר והמנוח חובר טרם פטירתו למכשיר המוניטור מה גם שלא מופיע בדו"ח הפטירה שום תיעוד אשר מצביע על הפרעה בפעימות קצב הלב.
11. משכך, טוען המשיב כי ניתן היה לבחון ביתר קלות את סיבת המוות באמצעות ניתוח גופתו של המנוח ברם המערערת ובני משפחתה נמנעו מלעשות כן מסיבות בלתי ענייניות ומשכך יש לזקוף זאת לחובתם בכל הנוגע לנטלים הראייתיים הנדרשים, דהיינו הוכחה ברמה של מעבר למאזן ההסתברויות (50%) כי המנוח נפטר כתוצאה מהנכות המוכרת.
12. המשיב סבור כי אין לקבל את מסקנות המומחה ולפיהן הצוות הרפואי המטפל לא אבחן כי המנוח סבל מבעיה בקצב הלב עובר למועד פטירתו. כמו כן, טוען המשיב כי נוכח בעיותיו הרפואיות הקשות של המנוח הרי שהוא האריך ימים וכי יש להעדיף את עמדתו ולפיה המסקנה המסתברת ביותר היא שהמנוח נפטר כתוצאה מתסחיף ריאתי ולא בשל אירוע לבבי.

דיון והכרעה :

1. לאחר שבחנו את עמדתו של פרופ' צבעוני בשאלות השנויות במחלוקת בהתאם להנחיותיו המפורשות של ביהמ"ש המחוזי, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור ולבטל את החלטת המשיב מיום 22.9.2008.
2. בכל הנוגע למשרתי הקבע ואנשי כוחות הביטחון המשרתים בשכר הרי שחוק משפחות החיילים שנספו במערכה במתכונתו הישנה (טרם תיקון 2016), הרלוונטית לעניינו, קבע הסדר מיוחד המקים חזקות בעניין היפוך נטל ההוכחה כאמור בסעיף 2ב' לחוק שזו לשונו : "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר".
3. סעיף 1 לחוק משפחות חיילים לחוק משפחות חיילים, אשר הוחל על שוטרים מכח הוראת סעיף 3 לחוק המשטרה (נכים ונספים) , תשמ"א-1981, קבע במתכונתו הקודמת טרם תיקון 2016 כדלהלן : "חייל שנספה במערכה' ו'נספה' פירושו- חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו".
4. כאמור מעלה, המשיב מציין בסיכומיו כטענת סף פרוצדוראלית כי יש לדחות את הערעור מן הטעם הפשוט שהמנוח היה גמלאי של משטרת ישראל במשך עשרים שנה ולכן כנפי חוק משפחות החיילים אשר נספו במערכה אינן חוסות עליו (ראה : סעיפים 7 – 15 לסיכומי המשיב).
5. דין טענה זו להידחות שכן הזכאות לתגמולים לאלמנת נכה אשר צה"ל נפטר ניתנת לאלמנות שאינן זכאיות לזכויות כאלמנה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ואשר נכותם המצטברת הכוללת עמדה על 50% ומעלה בעטיה של חבלה אשר אירעה במהלך פעילות מבצעית.
6. הוראה מספר 21.01, אשר הייתה בתוקף במועד שבו ניתנה החלטת המשיב בשנת 2008, קבעה כי אלמנות של נכי צה"ל שנפטרו ואשר עובר למועד פטירתם נקבעה להם דרגת נכות צמיתה של 50% ומעלה כתוצאה מחבלה אשר אירעה במהלך פעילות מבצעית, זכאיות לקבלת תגמולים לפנים משורת הדין.
7. בענייננו, ב"כ המשיב לא הציגה בפני הוועדה בהרכבה הנוכחי וגם לא בהרכבה הקודם נתונים אודות נסיבות פגימתו של המנוח ואף לא עתרה בכתב התשובה מיום 10.3.2010 ו/או במסגרת הדיונים המקדמיים אשר נדונו בפני הוועדה בהרכבה הקודם ו/או במסגרת הליך הערעור אשר התנהל בביהמ"ש המחוזי לדחיית הערעור מנימוק פרוצדוראלי זה אלא התמקדה בטיעונים בעלי אופי רפואי גרידא.
8. משכך, דין טענה זו להידחות מה גם שהמשיב אינו יכול לטעון לבטלותן של ההוראות הפנימיות אותן קבע והתקין (לעניין מעמדן הנורמטיבי של הוראות אגף השיקום כהנחיות מינהליות בכל הנוגע למשפחות שכולות ראה : עת"מ (מחוזי ת"א בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים) 2471/08 סאלח ורדה נ' משרד הביטחון – אגף השיקום קצין התגמולים מיום 5.8.2009 ; עת"מ (מחוזי ת"א בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים) 1173/07 יוסף ובתיה שטאובר נ' קצין התגמולים למשפחות שכולות-משרד הביטחון מיום 17.6.2007 ; עע"ם 7335/10 קצין התגמולים-משרד הביטחון נ' משה לופו ואח' מיום 29.12.13 ; עע"ם 3801/13 סיגל ארז נ' שר הביטחון ואח' מיום 21.7.2016).
9. יצוין, כי למקרא נימוקי החלטת המשיב מיום 22.9.2008 בעניין פנייתה של המערערת מיום 29.4.2008 וכן גם למקרא פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי טיעון זה לא נטען כלל בפני ביהמ"ש המחוזי כפי המתבקש מה גם שנימוקי דחיית פניית/תביעת המערערת מתבססים על נימוקים שברפואה ולא על נימוקים משפטיים-פרצדוראליים המצריכים הגשת עתירה לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (ראה גם : עת"מ (מחוזי ת"א בשבתו כבית-המשפט לעניינים מינהליים) 2471/08 סאלח ורדה נ' משרד הביטחון – אגף השיקום קצין התגמולים מיום 5.8.2009 ; בג"ץ 3885/11 רבקה שמואלי נ' קצין התגמולים מיום 17.10.2012).
10. משהסרנו את אבן הנגף הראשונה הרי שיש לבחון האם יש להחיל בענייננו את חזקת היפוך נטל ההוכחה אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 2ב' לחוק משפחות החיילים שנספו במערכה הקובע ולפיה אי וודאות אודות נסיבות פטירת החייל המנוח חייבות צריכה להתפרש לטובת משפחת הנספה ולחובת קצין התגמולים.
11. בהינתן מקרה שכזה קצין התגמולים אינו חייב להוכיח בראיה פוזיטיבית כי חבלה כמו מחלת הנספה נגרמה ע"י גורם ספציפי מחוץ לצבא ודי בראיות נסיבתיות פחות החלטיות להרמת הנטל שהוטל על קצין התגמולים. כך למשל, יכול קצין התגמולים להרים את נטל ההוכחה באמצעות הבאת ראיות המוכיחות כי לא היה בשירותו הצבאי של החייל דבר המצביע לכאורה על סיכון למותו של החייל ולהציג ראיות ולפיהן קיימת אפשרות סבירה מאוד שהמוות נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי. על סמך ראיות כאלה, ובהתחשב בניסיון החיים הכללי ובכללי השכל הישר, רשאי בית המשפט לקבוע כי ניתן להניח במידת הוודאות המספקת במשפט אזרחי שמותו של החייל לא היה קשור בשירותו הצבאי (ראה: מח(חיפה) 32209-07-12 נאוה ואורי אייזנברג נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון מיום 27.9.2015 והאסמכתאות דשם).
12. בענייננו, אין מחלוקת על כך שנתיחה שלאחר המוות הייתה עשויה לשפוך אור על נסיבות פטירתו של המנוח ומשכך נוכח טענת המשיב בסיכומיו ולפיה יש לזקוף לחובת המערערת את אי ביצועה (ראה : סעיפים 48 – 53 לסיכומי המשיב) הרי שיש לבחון את הוראות הדין הרלוונטיות.
13. סעיף 2 להוראות תקנות בריאות העם (הודעה על פטירות ואירועים מיוחדים), תש"ם-1980 מורה כי מנהל המוסד הרפואי בו נפטר אדם, או מי שהוסמך על ידיו, נדרש להודיע לאחד מבני משפחת הנפטר על פטירתו וכן להסביר לאחד מבני משפחת הנפטר על הנחיצות לבצע נתיחה בגוויית המנוח. תקנה2א(ב) לתקנות מורה כי היה ובן המשפחה סירב לנתיחה או אז יש להחתימו על גבי טופס שנוסחו מפורט בתוספת וככל שהינו מסרב לחתום הרי שעל מנהל המחלקה בביה"ח (או מי שהסמיכו לכך) למלא את פרטי הטופס ולציין לצד שמו את המילים "מסרב לחתום". בטופס הסירוב שאמור להיחתם ע"י בן המשפחה והמסביר, מאשר הראשון כי קיבל "...הסבר ממנהל המחלקה בדבר הצורך והחשיבות שבביצוע נתיחת הגוויה ותוצאותיה והתוצאות האפשריות שעשויות לנבוע מאי ביצוע נתיחת הגוויה והבנתי את דבריו, סירבתי להסכים...". על המסביר לאשר כי הסביר "...את הנסיבות לנחיצות ביצועה של נתיחת הגוויה ואת משמעות אי ביצועה וכי למרות זאת הוא חתם על טופס סירוב זה לפני... (נוסח הטופס בתוספת לתקנות). המונח "בן משפחה" מוגדר במסגרת סעיף 1 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג – 1953 כ - "בן זוג, ילד, הורה, אח, אחות".
14. במקרה דנן אין מחלוקת כי הוסברה לבנה של המערערת, ניר, חשיבות ביצוע הניתוח שלאחר המוות אולם האחרון התנגד לביצוע הנתיחה (ראה : עמוד 136 בתיק הרפואי). המערערת ובנה, בנצי, אמנם ציינו בעדותם בביהמ"ש כי הצוות הרפואי לא ציין בפניהם כי יש צורך בביצוע נתיחה שלאחר המוות (ראה : עדות בנצי בעמוד 8 שורות 10 – 12 לפרוטוקול ; עדות המערערת בעמוד 10 שורות 20 – 23 לפרוטוקול) דא עקא שטענה זו נסתרה מעצם חתימתו של בנה של המערערת, ניר, על גבי טופס רישום הודעת הפטירה בתיק מטופל (עמוד 136 לתיק הרפואי).
15. עם זאת, טענתם של המערערת ובנה בתצהיריהם (ראה : מוצגים מע/1 – מע/2) כי הינם יהודים שומרי מסורת ומשכך הם נמנעו לאשר לצוות הרפואי לבצע את הניתוח שלאחר המוות הינה טענה אשר לא נסתרה מבחינה עובדתית על ידי המשיב ולכן אין נפקא מינא אם בניו של המנוח הינם חובשי כיפה או אם לאו כפי עמדת המשיב (ראה : סעיף 53 לסיכומי המשיב ; עדות הבן בנצי בעמוד 7 שורות 20 – 21 לפרוטוקול). לפיכך, אין בעובדה שגופת המנוח לא נותחה כדי לסתום את הגולל על האפשרות להוכיח את גורם המוות על פי מבחן מאזן ההסתברות באמצעות ראיות אחרות (ראה : ע"א 744/76 דר' יוספה שרתיאל ואח' נ' שולמית קפלר ואח', פ"ד לב(1), 113).
16. אשר על כן, בניגוד לנטען על ידי המשיב אין מקום לקבוע כי יש לזקוף לחובת המערערת את אי ביצועה של הנתיחה בגופת המנוח בסמוך למועד פטירתו של המנוח ומשכך מתקיימת החזקה הקבועה בהוראת סעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים ולפיה מותו של המנוח נגרם עקב מחלה או החמרת מחלה אשר הוכרה בתקופת שירותו וכי על המשיב מוטלת חובת ההוכחה להפרכת חזקה זו.
17. מדובר בחוק סוציאלי אשר יש לפרשו לטובת התובעים/מערערים ולכן הפסיקה קבעה כי כל אימת שמדובר במחלה אשר גורמיה אינם ידועים, הרי שהסוגיה תתפרש לטובתו של התובע וכי לא מוטל על קצין התגמולים "להוכיח באופן פוזיטיבי, כי מחלת החייל המנוח נגרמה על –ידי גורם חוץ צבאי מסוים... גם ראיות נסיבתיות, החלטיות פחות, עשויות להספיק להרמת נטל ההוכחה שהוטל בחוק על קצין התגמולים" (ראה : ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 647, 654).
18. עוד נקבע בפסיקה כי על מנת לקשור בין מחלה, אירוע חבלתי (ׁלרבות מוות והתאבדותׂ) לבין תנאי ונסיבות השירות הצבאי, יש להוכיח כי השירות אינו הגורם העיקרי למוות וכי קיימת אפשרות סבירה מאוד שהמחלה נגרמה על ידי אירוע או סיבה שאינם קשורים בשירות ולכן בכדי לסתור את החזקה לפי סעיף 2 ב' הנ"ל יש לבחון את הגורם הדומיננטי למחלה (ראה : עניין הכט, שם, עמודים 658, 660 ; רע"א 5336/08 עליזה ברקו נ' קצין התגמולים מיום 11.1.2009 ; ע"א 1008/91 קצין התגמולים נ' עיזבון המנוח זמיר בן- ציון ז"ל, פ"ד מה(3) 432, 435).
19. ודוק, על פי לשון הפסיקה יש להכיר בקשר של גרימה כל אימת שתנאי השירות עלולים להוות אחד הגורמים אשר גרמו לנכות של החייל ולאו דווקא הגורם היחיד וזאת גם אם המחלה ממנה נפטר המנוח היוותה גורם תורם ("מחלת רקע") לפטירה ולאו דווקא הגורם היחיד והמכריע לסיבת המוות (ראה : ו"ע 162/03 (ראשון לציון) רות שרון נ' קצין התגמולים מיום 8.12.2005).
20. על פי קביעתו המפורשת של ביהמ"ש המחוזי נדרשת ועדה זו לבחון על פי חוות דעתו של פרופ' צבעוני האם במבחן ההסתברות המנוח נפטר כתוצאה מאחת מהנכויות בהן הכיר המשיב או שמא מנכות שאינה קשורה שאינה קשורה להן.
21. כאמור מעלה, פרופ' צבעוני סבור כי הסבירות כי שהמנוח נפטר כתוצאה מתסחיף ריאתי הינה נמוכה ביותר בעוד שהמסקנה המסתברת ביותר הינה כי המנוח נפטר כתוצאה ישירה של מחלת לב אשר גרמה למנוח ל"פרפור חדרים".
22. המחלוקת התייחסו בסיכומיהם לשאלה האם מחלת הלב הכלילית ממנה סבל המנוח הוכרה על ידי הוועדה הרפואית משנת 1999 בשיעור חלקי של שליש ע"ח השירות או שמא הועדה הרפואית העליונה משנת 2001 שינתה את החלטת הוע"ר משנת 1999 והכירה אך ורק במחלת יתר לחץ הדם כגורם סיכון מוכר אשר תרומתו לתעוקת הלב הוערכה בשיעור של שליש.
23. עיון בפרוטוקול הועדה מיום 20.3.1999 מעלה כי בפרק ה"דיון" קובעת הועדה הרפואית כדלקמן : "הנ"ל מוכר כסובל מיתר לחץ דם. לחץ הדם הוא רק אחד מגורמי הסיכון לאוטם שריר הלב ולמחלה הטרשתית... לכן הועדה מכירה בקשר בין לחץ הדם נכותו המוכרת ובין האוטם בשריר הלב בצורה חלקית בלבד ברבע מהשירות".
24. בתאריך 16.5.1999 עיינה הועדה פעם נוספת בתיק ובחוות דעתו של המומחה מטעם המנוח וקבעה כי יתר לחץ הדם הוא אחד מגורמי הסיכון למחלה כלילית ברם לטרשת העורקים הכלילית קיימים גורמי סיכון נוספים דוגמת עישון ויתר כולסטרול ולכן נקבע כי שליש מהמחלה הטרשתית על סיבוכיה (אוטם שריר הלב) קשור לנכות המוכרת. בסופו של יום קבעה הוע"ר כי המנוח סובל ממספר פגימות שבכללן תעוקת לב אשר נובעת כתוצאה מההתקפים שכיחים וכושר עבודה מוגבל במידה ניכרת כאשר תרומת השירות לפגימות הללו הוערכה בשיעור של שליש.
25. בתאריך 12.2.2001 קבעה הועדה הרפואית העליונה כי המנוח הוכר בגין פגיעה האורתופדית (שאינה רלוונטית לענייננו), בגין לחץ דם דיאסטולי קבוע 110 ממ"כ, בגין אין אונות על רקע יתר לח"ד והטיפול התרופתי ובגין תעוקת לב בהתקפים שכיחים וכושר עבודה מוגבל במידה ניכרת כאשר 1/3 מהנכות נזקף על חשבון הנכות המוכרת בגין יתר לחץ דם.
26. עוד נקבע במסקנות הועדה כי מאחר והקשר שבין כל אחד מגורמי הסיכון לתעוקת הלב אינו ידוע הרי שהדרך היחידה האפשרית הינה לקבוע כי ניתן לזקוף את התרומה המוכרת בגין יתר לחץ דם לשליש מהנכות המוכרת בגין תעוקת הלב. בתאריך 4.6.2006 נקבע על ידי הועדה הרפואית כי אין קשר בין בעיית הכליות ממנה סבל המנוח לבין תעוקת החזה/לב בעוד שמחלת הלב הכלילית הוכרה רק שיעור של שליש על חשבון השירות.
27. כאמור מעלה, המומחה מטעם ביהמ"ש ציין בתשובתו לשאלות ההבהרה מטעם המערערת כי תעוקת הלב לא היוותה גורם משמעותי לפטירת המנוח וכי מסקנתו תשתנה אך ורק באם ייקבע על ידי וועדת הערר כי טרשת העורקים הוכרה כמחלה הנובעת מהשירות. חרף מסקנתו של המומחה בחוות דעתו הרי שמחקירתו בבית-המשפט עולה תמונה שונה ולפיה קיים קשר בין מחלת טרשת העורקים לבין פטירת המנוח וכי תעוקת הלב מהווה ביטוי קליני כאשר התעוקה היא תוצאה של המחלה הטרשתית כאשר התעוקה מהווה ביטוי לשלב מתקדם מאוד של מחלת הטרשת אשר התפתחה לאחר שנים רבות (ראה : עמוד 29 שורה 10 – עמוד 30 שורה 14 לפרוטוקול).
28. בהמשך חקירתו בבית-המשפט ציין המומחה כי תעוקת הלב נגרמה ממחלת טרשת העורקים (ראה : עמוד 30 שורות 21 – 22 לפרוטוקול) וכי מעיון בפרוטוקול הוע"ר משנת 1999 עולה כי קיים קשר סיבתי בין האוטם לבין המחלה הטרשתית (ראה : עמוד 31 שורות 4 – 6 לפרוטוקול). כמו כן, הבהיר המומחה בחקירתו כי למרות שקיימת סבירות רבה ביותר שהמנוח נפטר מטרשת הרי שקיים קשר ישיר וחד משמעי בין הטרשת, מחלת יתר לחץ הדם ותעוקת החזה (ראה : עמוד 32 שורות 3 – 8 לפרוטוקול) כאשר ההסתברות הגבוהה ביותר היא שהמנוח נפטר מטרשת עורקים אשר הואצה בשל מחלת הכליות ובעקבות כך נגרמה לו הפרעת קצב אשר גרמה למנוח ל"פרפור חדרים" (ראה : עמוד 33 שורות 20 – 28 לפרוטוקול).
29. כאמור מעלה, אנו סבורים כי במקרה דנן שבו גורם המוות אינו ידוע בוודאות הרי שיש להחיל את חזקת נטל ההיפוך הקבועה במסגרת סעיף 2ב' לחוק החיילים שנספו במערכה וזאת בהינתן העובדה שאין חולק על כך כי המנוח נפטר כתוצאה ממחלה או כתוצאה מסיבוך של מחלה שהוחמרה.
30. ממכלול תשובותיו של המומחה ומחוות דעתו עולה כי מחלת הטרשת הלבבית, אשר ככל הנראה המנוח נפטר כתוצאה ממנה, התפתחה בשל בעיית יתר לח"ד המהווה גורם סיכון למחלה ולכן למרות שאין מחלוקת כי תרומתה של מחלת לחץ הדם להתפתחות מחלת הטרשת הינה קטנה מאוד (ראה : עדות המומחה בעמוד 32 שורות 4 - 9 ו - 30 לפרוטוקול ; סעיפים 25 ו – 26 לחוות הדעת ; סעיף 70 לסיכומי המשיב).
31. בנדון, בחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש מועלות מספר רב של השערות בכל הנוגע לנסיבות פטירתו של המנוח ובכל הנוגע לגורמי הרקע להתפרצות של אותן מחלות חלקן דומיננטיות יותר וחלקן דומיננטיות פחות (ראה גם : סעיף 70 לסיכומי המשיב). בהתאם להנחיותיו המפורשות של בית-המשפט המחוזי מצווה ועדה זו לבחון האם המנוח נפטר כתוצאה מבעיית יתר לחץ הדם או לחילופין מבעיית תעוקת החזה או לחילופי חילופין מכל סיבה אחרת שאינה קשורה בשתי הנכויות הללו (ראה : סעיף כ"ו לפסה"ד).
32. בסופו של יום , לאחר ניתוח מכלול טענותיו של המומחה שוכנענו כי מסקנתו של המומחה מטעם ביהמ"ש קרובה מאוד למסקנתו של המומחה מטעם המערערת, פרופ' אליעזר קפלינסקי, אשר קבע כי המנוח נפטר מפרפור חדרים אשר מחלת יתר לחץ הדם הייתה אחד מהגורמים הישירים להיווצרותה בעוד שהמומחה מטעם המשיב, דר' ישראל תמרי, מצא לנכון לקבע כי המנוח הלך לעולמו בשל תסחיף בריאותיו – מסקנה אשר נשללה על ידי המומחה מטעם בית-המשפט.
33. מעיון במסקנות שלושת המומחים, ובפרט בזו של פרופ' צבעוני, אנו סבורים כי מחלת יתר לחץ הדם היוותה גורם סיכון אשר תרם תרומה מסוימת לבעיית תעוקת הלב אשר הובילה להתפרצות מחלת הטרשת, דהיינו מדובר בשורה של גורמים אשר קשורים זה בזה כמארג של כלים שלובים אשר תרמו לכשל הלבבי ממנו נפטר המנוח בבית-החולים (ראה: סעיפים 3 ו–29 לסיכומי המשיב ; עדות המומחה בעמוד 32 שורות 3 – 8; שורות 25 – 34 לפרוטוקול). משכך, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור בהתאם ללשון הפסיקה ולפיה יש להכיר בזכויות בני משפחת המנוח/ה וזאת ככל שהמחלה שהוכרה הייתה אחד מהגורמים למותו.

סוף דבר :

1. הערעור מתקבל. אנו מוצאים לנכון לבטל את החלטת המשיב מיום 22.9.2008 ולקבוע כי מתקיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין נכויותיו המוכרות ומשכך המערערת זכאית לקבלת את זכויותיה המוקנות כאלמנת המנוח וזאת בהתאם להוראת סעיף מספר 21.01 להוראות אגף משפחות והנצחה של משרד הביטחון עובר להגשת הפנייה/תביעה למשרד הביטחון.
2. בהתאם לפסיקת ביהמ"ש המחוזי אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' אדר תשע"ח, 25 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.