1. תובענה לפי סעיף 191 לחוק החברות תשנ"ט–1999 ("חוק החברות") להסרת קיפוח שלטענת המבקש נגרם לו מידי המשיבים. בגדר התובענה עתר המבקש לצו שיורה למשיבה 1 ("החברה") ולמשיב 2 ("המשיב") לרכוש את המניות שיש לו, לטענתו, בחברה ולשלם לו את חלקו היחסי ברווחי החברה.

רקע

1. הצדדים נחלקו ביניהם בשאלת מעמדו של המבקש בחברה ובעניין זכאותו הנטענת למניות בה. כיוון שסעד למניעת קיפוח יכול לתבוע רק מי שהוא בעל מניות (או זכאי להן), נדרשתי תחילה לשאלה אם המבקש אכן זכאי למניות בחברה. בהחלטתי מיום 7.5.10 קבעתי, על יסוד הנימוקים שפורטו בה, כי המבקש זכאי להחזיק ב-20% ממניות החברה ("ההחלטה"). בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים נדחתה מטעמים דיוניים (רע"א 4454/12 רנטגן מעלות בע"מ נ' עזאמה (28.6.12)).
2. על רקע ההחלטה, נותר הצורך להכריע בשאלה אם בנסיבות העניין קמה עילת קיפוח ומהו הסעד הראוי על מנת להסירו. לצורך כך הוריתי לצדדים להגיש תצהירים אשר ישמשו מסגרת דיונית להמשך הבירור העובדתי והחשבונאי הנדרש, ובהחלטה מיום 27.2.13 מיניתי את רואה החשבון יום טוב בילו ("בילו") כמומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיגיש חוות דעת שעניינה הערכת שווי החברה ושווי הסכומים וטובות ההנאה שקיבל המשיב מהחברה. חוות הדעת הוגשה ביום 1.9.13, והצדדים הפנו לבילו שאלות הבהרה אולם לא ביקשו לחקור אותו על חוות דעתו. בהתאם לכך הוריתי על הגשת עיקרי טיעון, ובדיון מיום 18.3.14 סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
3. מתצהיר עדות המבקש עולה כי על אף ההחלטה הקובעת שלמבקש 20% ממניות החברה, שמו לא נרשם כבעל מניות אצל רשם החברות; הוא לא הוזמן לאסיפות הכלליות של בעלי המניות בחברה וממילא גם לא השתתף בהן; כמו כן, על אף דרישותיו לא הועברו למבקש הדו"חות הכספיים של החברה. בנוסף טען המבקש שהמשיב משך כספים מהחברה שלא כדין, ותוך קיפוחו. כך, למשל, נטען כי שולם לבני משפחתו של המשיב שכר פיקטיבי במאות אלפי שקלים; כי הוצאותיו הפרטיות של המשיב "הועמסו" על קופת החברה; כי נרכש כלי רכב והחזקתו שולמה בידי החברה; וכי נמשכו כספים במסווה של תשלומים לחברה.
4. מנגד לא הגישו המשיבים תצהיר נגדי, ובטיעוניהם ביקשו לדחות את טענות המבקש.

עיקרי הממצאים בחוות הדעת וטענות הצדדים כלפיהם

1. הממצא העיקרי של בילו הוא שבין השנים 2005–2012 משך המשיב מקופת החברה סך של כ-559,628 ₪ (בקיזוז השקעות) כטובות הנאה.
2. תשלומי שכר
3. בחוות הדעת יש ביסוס לטענות המבקש בדבר תשלום שכר לבני משפחתו של המשיב מבלי שעבדו כלל בחברה. בילו מצא שבין השנים 2005 ל-2012 שולם למשיב סך של 653,957 ₪ במסווה של משכורות עובדים. בעניין זה ציין בילו בחוות הדעת כי:

"בין השנים 2008-2011 הועסקו שתי מנקות בחברה, אחת מהן היא אימו של המשיב וזאת כאשר במשך שנים הועסקה מנקה אחת או שכלל לא הועסקה מנקה. משכך נקבע כי שכרה של עאמר זהרה שימש כטובת הנאה למשיב. בין השנים 2008 -2012 החברה העסיקה כתשע פקידות ביניהן אשת המשיב, בתו וקרובת משפחה נוספת. נקבע כי מספר הפקידות שעבדו במהלך השנים אינו סביר ומשכך שכרה של עמאר ג'נאן שימש כטובת הנאה למשיב. לכאורה החברה העסיקה איש אחזקה כאשר נחיצותו לחברה הינה מיותרת ולכן נקבע כי שכרו שולם כטובת הנאה למשיב."

1. המבקש טען כי בנוסף לאמור בחוות הדעת, יש להוסיף לסכומים אלו סך של 16,940 ₪ בגין שכרה של עמאר פנדי, אשר הועסקה בחברה למשך ארבעה חודשים בשנת 2005. בתשובות לשאלות הבהרה ששלח המבקש לבילו, נקבע כי אם יתברר שגם עובדת זו הועסקה כפקידה, ניתן לקבוע כי סכום זה שולם גם הוא כטובת הנאה למשיב. המבקש הוסיף וטען גם בקשר לשכרה של ודאד עמאר, אשת המשיב, אשר לטענתו גם שכרה שימש כמסווה למשיב לקבלת טובת הנאה נוספת מהחברה. לטענתו, לאחר מועד פיטוריו מהחברה והחל משנת 2005 חל גידול משמעותי בשכרה, והוא גדל משכר שנתי של כ-48,000 ₪ לשכר שנע בין 100,000 ₪ ל-178,688 ₪.
2. עוד טען המבקש כי השכר ששולם לעובדת הניקיון פארס רינה בסך של כ-3500 ₪ לחודש מופרז, וראוי היה לשלם לה שכר של כ-500 ₪ בלבד. בקשר לטענה זו השיב המומחה כי מאחר שאין מדובר בניקיון משרד אלא בניקיון של מכון רפואי, אין הוא יכול לקבוע אם שכרה של העובדת מופרז או ראוי.
3. המשיב טען כי שכר העבודה ששולם לעובדים נרשם בספרי החברה ובוקר על ידי רואה חשבון, וכן שולמו בגינו המסים הנדרשים לרשויות המוסמכות.
4. שימוש במשאבי החברה לצרכיו הפרטיים של המשיב
5. מחוות הדעת עולה כי בבדיקת הוצאות החברה לשנת 2012 נמצאו הוצאות פרטיות במסווה של הוצאות חברה:

"חשבוניות בגין צריכת דלק בהם כלל לא נרשם מספר הרכב וכן נמצאו הוצאות דלק לרכב שאינו רכב חברה בסך של 2590 ₪; הוצאות בגין תיקונים ורישוי לרכב שאינו רכב חברה בסך של כ- 6,181 ₪; אותרו חשבוניות של קניית חומרי ניקוי ומזון בסך של כ-17,350 ₪ ללא פירוט או תדפיס קופה, אשר לאור סכום הרכישה ותאריך ביצועה הם נחשדים שאינם לצורכי החברה. מכרטיסו האישי של המשיב בספרי החברה עולה כי בין השנים 2005–2012 משך המשיב סך של כ-196,574 ₪. בדיקת הזיכויים בכרטיסו האישי של המשיב מעלה כי סך של כ-36,323 ₪ אשר נרשמו כהשקעות המשיב בחברה הינן בעלות אופי פרטי."

1. בעניין זה ציין המבקש כי המשיב רכש רכב בשווי של 127,000 ₪ מכספי החברה לשימושו הפרטי, ואת כל הוצאות החזקתו שילמה החברה. הוא רכש מקרר בשווי של 3,983 עבור ביתו ומדפסת בסך 2,053 ₪ לעצמו, וביצע עבודות איטום בחברה בסך 8,000 ₪ בלי שהדבר היה נחוץ.
2. מנגד העלה המשיב טענות רבות כנגד חוות הדעת וטען כי היא מבוססת על הנחות והשערות בלתי מבוססות, ומאחר שהמומחה קבע כי ממצאיו הם "לכאורה" בלבד, אין לקבל את האמור בחוות הדעת.
3. המחאה שניתנה למבקש ביום 24.10.04 ע"ס 100,000 ₪
4. בהחלטה קבעתי שההמחאה ע"ס 100,000 ₪ שניתנה למבקש ביום 24.10.04 היא בגין חלקו ברווחי החברה, ובתוך כך דחיתי את טענות המשיב שסכום זה שולם למבקש עבור חלקו במניות החברה. המבקש טוען כי העובדה שבשנת 2004 נעשתה התחשבנות בינו ובין המשיב בנוגע לחלוקת רווחים מחייבת את המסקנה שלצורך התחשבנות זו כבר הובאה בחשבון יתרת השקעותיו של המשיב בחברה, ולכן יש להוסיף את יתרת הסגירה של המשיב לשנת 2004, בסך של 327,226 ₪, לסכומים שאותם קיבל המשיב כטובת הנאה מהחברה. במענה לשאלות הבהרה הסתייג בילו מטענה זו של המבקש וציין שחלוקת רווחי החברה אינה רלוונטית לחובות החברה כלפי בעלי המניות ואומר כבר כאן שדעתו מקובלת עלי.
5. המשיב טען נגד קביעת בילו שלפיה מאז שנוסדה החברה לא זכה המבקש לכל רווח ממנה, וציין שהיא עומדת בניגוד להחלטה שבה קבעתי שההמחאה הייתה תשלום חלקו של המבקש ברווחי החברה.
6. הערכת שווי החברה
7. בילו העריך את שווי החברה ליום 31.12.12 בסכום של 509,574 ₪, ואת שוויה בתחילת פעילותה, ביום 1.2.2002, בסכום של 452,229 ₪. הערכת השווי התבססה על שיטת היוון תזרים המזומנים ועל סמך תחזית לשנים 2013–2017. בילו ציין בחוות דעתו כי מניתוח מסמכי הנהלת החשבונות של החברה עלו "חשדות לכאורה" להעמסת הוצאות פרטיות ותשלומי שכר עובדים מיותרים על קופת החברה. משכך, שווי החברה הוערך לאחר התאמות מתבקשות ללא ה"תוספות שאינן מחויבות המציאות".
8. המשיב התנגד להערכת השווי שנקבעה וטען כי היא מבוססת על תזרימי מזומנים מופרזים ועל נתונים שאינם מבוססים.

דיון

1. לאחר עיון בכתבי הטענות ובחוות הדעת ולאחר שמיעת טענות הצדדים, אני מחליט, בהמשך להחלטתי הקודמת, לקבל את הבקשה ולהורות על הסרת הקיפוח באופן המפורט להלן.
2. סעיף 191(א) לחוק החברות תשנ"ט–1999 ("החוק") קובע כי:

"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

1. בספרה של המחברת צפורה כהן, בעלי מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות, כרך ב' (2006) ("כהן") היא מציינת כי קיפוח, בהקשר של סעיף 191 לחוק, "יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה" (בעמ' 120).
2. מחוות הדעת של בילו עולה שבשנים 2002–2004 עבדו המבקש והמשיב בחברה זה לצד זה ו"העסיקו את מקורביהם תוך איזון הדדי". על רקע זה, הדרת המבקש מענייני החברה כמו גם פיטוריו ופיטורי בתו יכולים להיחשב כפגיעה בציפיות הלגיטימיות של המבקש העולה כדי קיפוח, כמשמעותו בסעיף 191, כפי שציינה כהן. זאת ועוד, נושא התופס מקום נרחב בחוות הדעת של בילו הוא תשלומים וטובות הנאה שקיבל המשיב מן החברה, בסכום כולל שאותו העריך בילו בסך 559,628 ש"ח (פסקה ז' בעמ' 10 לחוות דעתו), כמו גם העסקת קרובי משפחה של המשיב ותשלומי סכומים שבילו כינה "משכורות מיותרות/פיקטיביות" שמטרתן להעניק טובת הנאה למשיב. לפי בילו, הסכום הכולל של משכורות אלה הוא 653,957 ₪ (פסקה ו' בעמ' 10 של חוות הדעת). סכומים אלה נגרעו מקופתה של החברה, וכמוסבר להלן, לצורך קביעת הסעד שיינתן למבקש תיעשה "השבה רעיונית" של סכומים אלה לקופת החברה, כך שלצורך חישוב ערכן של מניות המבקש יובאו בחשבון גם סכומים אלה.
3. בהתייחסה לסעדים שאותם יכול בית משפט להעניק בתובענה להסרת קיפוח מציינת כהן כי "חשיבותו הגדולה של סעיף 191 נעוצה בקשת הרחבה של סוגי הסעד שבית המשפט רשאי ליתן כשמתמלאים התנאים הקבועים בסעיף. באותם מקרים שפתוחה לפני בעל מניות האפשרות לתבוע גם בגין עילה אחרת, הוא עשוי לבחור בתביעה על פי סעיף 191 – לנוכח מגוון סוגי הסעד האפשריים על פי הסעיף. הסעיף קובע באופן ספציפי כמה סוגי סעד ובנוסף עליהם מעניק חופש לבית המשפט ליתן סוגי סעד נוספים, ככל שיראה בעיניו" (בעמ' 180).
4. בסעיף 18 לבקשה עתר המבקש לחייב את החברה ואת המשיב לרכוש את מניותיו על בסיס שווי חברה של מיליון ₪, שלטענתו משתקף מהצעת המשיב למבקש בחודש אפריל 2004. בנוסף, הוא עתר לשלם לו את חלקו היחסי ברווחי החברה בניכוי הסכום של 100,000 ₪ שאותו הוא קיבל על חשבון רווחי העבר.
5. רכישה כפויה של מניות היא אחד הסעדים שלפי סעיף 191(א) לחוק יכול בית המשפט לתת במקרה של קיפוח (וראו גם כהן, שם, בעמ' 201) ולדעתי, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, זהו גם הסעד המתאים בענייננו, שכן העולה מן הראיות הוא שלא ניתן לצפות לכך שיחסי המבקש והמשיב ישובו לתיקונם ושהם יפעלו במשותף במסגרת החברה, ובמצב דברים זה ההפרדה ביניהם היא תוצאה מתחייבת. אציין כי לבד מכפירתם של המשיבים בזכותו של המבקש למניות החברה, לא מצאתי בטענותיהם התייחסות לעתירת המבקש לסעד של רכישה כפויה, שכאמור הוא אחד מן הסעדים שאותם יכול בית המשפט להעניק בקשר עם עילת קיפוח.
6. במצב דברים זה אני מורה שהחברה או המשיב ירכשו מן המבקש את חלקו במניות החברה תמורת סכום המשקף 20% משווי החברה. בחוות דעתו העריך בילו ששווי החברה ליום 31.12.12 עומד על סכום של 509,574 ₪. הערכה זו מקובלת עליי, ולבד מטענות סתמיות אין בפי המשיבים כל טענה היכולה לשמש סיבה לסטות ממנה. בנוסף, וכפי שציינתי לעיל, יש להוסיף לסכום זה את הסכום הכולל שאותו קבע בילו בקשר עם טובות ההנאה של המשיב ובני משפחתו (סיכום הסכומים בפסקאות ו' ו-ז' בעמ' 10 של חוות הדעת), היינו 1,213,585 ₪. סכום זה יש לצרף באופן רעיוני לשווי החברה, כך שהסכום שישולם למבקש תמורת חלקו במניות החברה יהיה 20% מן הסכום הכולל, ובמילים אחרות 20% מסכום של 1,723,159 ₪ שהוא 344,361 ₪.
7. סיכומו של דבר, החברה והמשיב, יחד ולחוד, ישלמו למבקש סכום של 344,361 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכ"א–1961, מיום 31.12.12 ועד לתשלום בפועל, ובתמורה הם יקבלו את מלוא חלקו במניות החברה, כפי שנקבע בשלב הקודם של הדיון.
8. המשיבים ישלמו למבקש שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.