מבוא

1. הנתבעת שכנגד 1 אשר עוסקת ביצור ושווק של מוצרים כגון: מוצרי בקר, עוף, דגים ופירות ים הגישה תביעה כספית בסכום של 2,500,001 ש"ח נגד 16 נתבעים שונים ובכללם התובעת שכנגד 1 (שהייתה הנתבעת 8 ותכונה להלן-פרימיום) בטענה כי במעשיהם יש משום גזל. הבסיס העובדתי לתביעה נגד פרימיום, היה צילומה של משאית הנושאת את שמה של פרימיום, אשר היתה בבעלותה ונראתה כמשמשת לכאורה להובלת סחורה גנובה של מוצרי הנתבעת שכנגד 1.
2. פרימיום ביחד עם תובעת שכנגד 2 (שתכונה להלן-רשת חנויות) ותובע שכנגד 3, הבעלים והמנהל של פרימיום (יכונה להלן-דויבן), הגישו תביעה שכנגד בסכום של 4,192,450 ש"ח נגד הנתבעת שכנגד 1, ביחד עם שמונה חברות נוספות המכונות בתביעה שכנגד "קבוצת טיב טעם" ונגד נושא משרה, נתבע שכנגד 6, שהתביעה שכנגד נגדו נמחקה בהסכמה לקראת סוף ההליכים.
3. פרימיום היתה בקשרי מסחר עם מי מהנתבעות שכנגד, הן כספק של סחורות והן כלקוח, מבלי שנערך בין הצדדים הסכם התקשרות בכתב לתקופה מסוימת ומבלי שהוגדרו תנאי התקשרות כגון כמות סחורה מסוימת, מינימאלית או קצובה, לרכישה או להספקה.
4. אין מחלוקת כי ביחד עם הגשת התביעה העיקרית, הפסיקו מי מהנתבעות שכנגד כל פעילות עסקית עם פרימיום, עובדה שגרמה לטענת פרימיום לקריסתה ביחד עם קריסת חברת רשת חנויות ולאי פרעון חוב בגין סחורות שסופקו ע"י פרימיום ולאי הספקת סחורות שהתמורה בגינן שולמה.

פרימיום תובעת שני מרכיבי נזק:

האחד-חוב בגין סחורה שסיפקה למי מהנתבעות שכנגד ואשר טרם נפרע, שיעורו לפי כתב התביעה שכנגד- 631,290 ש"ח, (בנוסף ליתרה בשיעור של 5,085 ש"ח בגין סחורה ששולם עבורה, מבלי שסופקה לפרימיום).

השני-נזק שנגרם לה בעילה נזיקית המבוססת על הטענה כי למרות שלפרימיום לא היה כל קשר למעשי הגניבה, יצאו הנתבעות שכנגד ל"מסע נקם" בזדון וברצון מכוון להביא להחרבתה וגרמו לקריסתה, התוצאה-הפסד בשיעור של 1,774,075 ש"ח והפסד בשיעור של 782,000 ש"ח בשל אילוצה למכור ציוד, מלאי ורכבים בהליך מזורז.

רשת חנויות, התובעת שכנגד 2, לא תבעה פיצוי או סכום כל שהוא.

דויבן טען כי בשל קריסת החברות שבבעלותו נגרמו לו נזקים בשל אי יכולתו למשוך את הלוואות הבעלים שהילווה לפרימיום ולכן דרש פיצוי בשיעור של מיליון ש"ח.

1. לאחר שמיעת הראיות בתביעה העיקרית נדחתה התביעה נגד פרימיום (ונתבעים נוספים), בראש ובראשונה משום שהנתבעת שכנגד 1 לא הוכיחה את שיעור הנזק אותו תבעה, בנוסף נקבע כי אמנם נצפתה משאית של פרימיום משמשת לכאורה להוצאת סחורה של נתבעת שכנגד 1, אך לא הוכח כי פרימיום הייתה קשורה לאותה פעילות ספציפית ובכלל זה לא הוכח כי פרימיום הייתה מעורבת בפעולות גזל מהנתבעת שכנגד 1.

לצורך בירור התביעה שכנגד העידו מטעם התובעים שכנגד, התובע שכנגד 3-שמעון דויבן, מלוינה וייסר ששימשה כמנהלת ברשת חנויות, המומחה משה גיל, עמי לי נזר יועץ עסקי של התובעים שכנגד ואיגור פוצ'יטר בעליה של חברת מאמא מרי בע"מ אשר רכשה ציוד מלאי ורכבים מפרימיום.

מטעם הנתבעים שכנגד העיד המומחה מטעמם רו"ח עוזיאל שמואלי, המנכ"ל רן גיל וסמנכ"ל כספים של נתבעת שכנגד 4-עדי כהן. לאחר מכן סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב.

השאלות שבמחלוקת

• האם הוכחה העילה הנזיקית- גרימה מכוונת לקריסת התובעות שכנגד, במידה והתשובה חיובית יש לבחון מה שיעור הנזק בעקבות כך, הן באשר לעצם הפסקת הפעילות והן באשר למכירת ציוד, מלאי ורכבים, באילוץ כטענת התובעים שכנגד.
• האם הוכח קיום חוב כספי לזכות פרימיום, בגין סחורה שסופקה ולא שולמה תמורתה, או תמורה אחרת ששולמה מבלי לקבל סחורה.
• מה מעמדה של תובעת שכנגד 2 שלא תבעה פיצוי כל שהוא.
• האם לתובע 3 עילה נזיקית כלפי הנתבעים שכנגד והאם הוכחה טענתו בדבר הלוואות בעלים שהלווה לפרימיום.

קריסת התובעות שכנגד

1. אין מחלוקת כי במהלך חקירה פנימית שערכה הנתבעת שכנגד 1 לשם חיפוש גנבים של מוצריה, נצפתה משאית הנושאת את השם פרימיום כמשמשת לכאורה להובלת סחורה גנובה של מוצרי נתבעת שכנגד 1. בעקבות הפרשה כולה החליטו הנתבעות שכנגד או מי מהן להפסיק את היחסים המסחריים עם התובעות שכנגד. התובעות שכנגד לא מלינות על החלטה זו או על סבירותה אלא שלטענתן היה על הנתבעים שכנגד להסכים לקבל את הצעותיהן להוכיח כי פרימיום לא היתה מעורבת בגניבה ובמקום זאת פעלו "בזדון וברצון מכוון להתנקם ולפגוע" בפרימיום.

בראש ובראשונה אבהיר כי סיווגה של עילת התביעה בשאלה זו, מתוך העילות הידועות במשפט, הינו מעורפל. אין מחלוקת כי לא מדובר בעילה חוזית, בהעדרו של הסכם מחייב לגבי השאלות שבמחלוקת.

התובעים שכנגד כינו תביעתם בכותרת תביעה כספית ונזיקית. אין לתובעים שכנגד טענה מתחום איסור לשון הרע, הם גם לא תבעו את מי שפרסם פרסומים בדבר קיומה של התביעה שהגישה הנתבעת שכנגד 1 נגד פרימיום. הם לא מייחסים לנתבעות שכנגד רשלנות, אלא בחרו בטענה של הפסקת פעילות עסקית משותפת, למרות שאין חובה חוזית להמשכיותה וכל זאת בשל "זדון, כוונה תחילה ונקמה".

בטרם אבחן הראיות בנושא הזדון או הנקמה, אבהיר כי התקשיתי להבין היכן הפסול מבחינה משפטית בהתנהגותה של חברה עסקית, כמו מי מהנתבעות שכנגד, שהחליטה יום אחד שלא לעבוד עם מי שמשאיתה נראתה ע"י חוקר פרטי כמשמשת לכאורה לגזילת מוצרים ממחסניה ולטעמי גם ללא סיבה סבירה שכזו, משלא נוצרה מערכת התקשרות מחייבת לתקופה מסוימת, משלא התחייבו הנתבעות שכנגד לקנות או למכור מוצרים לתובעים שכנגד, הן היו רשאיות בכל עת וללא הסבר לפעול לפי מיטב שיקול דעתן ובכלל זה להודיע על הפסקת מערכת העסקים עם התובעות שכנגד.

חשוב להדגיש כבר עתה כי לא הובאו ראיות כל שהן התומכות בטענה הקשה כי הנתבעות שכנגד פעלו מתוך נקמה וכוונת זדון להרוס את פרימיום, עיקר החיצים בתביעה שכנגד בנושא זה הופנו כלפי נתבע שכנגד 6, טרייביש ולמרות זאת החליטו התובעים שכנגד לוותר על חקירתו הנגדית ולבקש למחוק התביעה שכנגד נגדו, כפי שנעשה בפועל.

גם במקרים בהם קיימת התקשרות חוזית לתקופה שאינה קצובה, רשאי כל צד להביא לסיומה של ההתקשרות (ואזכיר במקרה זה ההתקשרות היתה התקשרות רגילה של רכישה או מכירה פר עיסקה מסוימת, גם אם היו עסקאות לא מעטות, אך לא במכסה מינימאלית או מחייבת) ובצדק הפנה ב"כ הנתבעות שכנגד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"א 4309/06:

"שלושת החוזים בין הצדדים לא היו קצובים בזמן - ושני הצדדים מסכימים כי בנסיבות חל הכלל לפיו, "הסכם לתקופה בלתי קצובה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש"... הכלל האמור נובע מהחזקה הפרשנית: "שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" ע"א 4309/06 בשארה ורוד בע"מ נגד גלידת ויטמן (1972) בע"מ (17.6.2008).

ובאשר לרציונאל בבסיסה של הלכה זו אפנה לע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3) 661

"בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נמוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים [...] כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה".

ואזכיר כי יחסי אמון נפסקו ברגע שהוצגה בפני הנתבעות שכנגד, תמונת משאיתה של פרימיום, המשמשת לכאורה לגזילת מוצריהם. 

כשזו ההלכה לגבי חוזה זכיינות, מקל וחומר יש להתיר לחברה עסקית כמו מי מהנתבעות שכנגד לפעול באופן עצמאי מבחינה כלכלית ולהפסיק למכור מוצרים לפי מיטב שיקול דעתן כשבין הצדדים אין חוזה התקשרות, (ראו סעיף 17.2 לכתב התביעה שכנגד).

התובעים שכנגד למעשה מאשרים בסעיף 6 לסיכומיהם כי הפעולות שנקטו הנתבעות שכנגד היו סבירות, "ע"ס הממצאים הראשוניים שבידיהן, סביר הוא כי יחשדו ואף יסברו שהתובעת 1 מעורבת בצורה כל שהיא בגניבה. אך ברור כי הנתבעת שכנגד 1 וכן שאר הנתבעות.. ינקטו באמצעי הגנה על עצמן", אלא שהם מלינים על העובדה כי בשלב מאוחר יותר סרבו, הנתבעות שכנגד לבחון בצורה זו או אחרת את טענת פרימיום כי לא הייתה מעורבת בגניבה (ראו סעיף 13 לסיכומי התובעים שכנגד).

אני לא מוצא כל פגם בדרך הבירור בה בחרו הנתבעות שכנגד, הגשת תלונה במשטרה נגד הגנבים לכאורה, הגשת תביעה אזרחית והמתנה לבירור המחלוקת ע"י משטרת ישראל ובית המשפט שדן בתביעה האזרחית. לא ייתכן כי דרך פעולה שכזו, תיצור חבות נזיקית ולא מוכרת לי עוולה לפיה ספק או רוכש מוצרים חייב לבצע בירור פנימי בנכונות טענותיו של מי שנחזה להיות מעורב בגניבת מוצריו, שלא בדרך המקובלת, בירור הליך בבית משפט או ע"י המשטרה וגם הסירוב להצעת דויבן להיבדק בפוליגרף אין בו פגם כל שהוא.

העובדה כי לדויבן או ליועץ העסקי מטעמו-עמי לי נזר, היו משקעים בבטן נגד החלטת הנתבעות שכנגד שלא לעבוד עם מי שנחזה להיות כגזלן, לא יוצרת חבות. סערתו הרגשית לכאורה של לי נזר, המנותקת מנתונים ואסמכתאות בלטה בעדותו, במהלכה זרק לחלל האוויר מספרים מבלי שיכול היה להסביר מה הבסיס לכך (ראו לעניין זה האמור בעמוד 419 לפרוטוקול).

זה השלב להוסיף כי לשם חבות בנזיקין, יש להצביע גם על קשר סיבתי בין התוצאה, הפסקת פעילות התובעות שכנגד לבין התנהגות הנתבעות שכנגד וקשר שכזה לא הוכח. במהלך בירור העדויות הובהר כי הנתבעות שכנגד לא היו הספקים היחידים שסיפקו סחורה לפרימיום, אלא רק כ-12%-15% מכלל יתר הספקים, (עדות רו"ח שמואלי בעמוד 503 לפרוטוקול שורה 27).

לטענה כי הספקים האחרים-שחלקם במחזור של פרימיום היה לא מבוטל- נבהלו לשמע טענות הנתבעות שכנגד בדבר הגניבה, לא הוצבה תשתית ראייתית, מעבר לעדויות מפי השמועה ואפנה לתשובתו של דויבן בחקירתו הנגדית:

"ש. עוד שאלה אחת - יש לך, לאורך התצהיר שלך, טענות של ספקים, רק חלק מהשמות - גולן שיווק, עוד שמות כאלה ואחרים, שאתה טוען שסרבו למכור לך סחורה. למה אף אחד מהם לא בא להעיד כאן?

ת. למה אף אחד לא בא לפה? כי חשבתי שמספיק שאני אביא רשימה. זה דבר ראשון. דבר שני, לא ביקשתי מהם כי היתה לי, היה לי חשש שבגלל שכנראה הם גם עובדים עם טיב טעם, הם לא ירצו גם לתת עדות. כי ראית מה קרה עם איגור פוצ'יטר. היינו צריכים להביא צו הבאה" (עמוד 497 לפרוטוקול שורה 17).

רו"ח שמואלי שעדותו אמינה בעיניי, העריך על סמך ניסיונו שהפסקת פעילות של לקוח שמספק 15% אינו מביא להתמוטטות חברה, (עמוד 504 לפרוטוקול שורה 25).

עוד יודגש כי התובעים שכנגד בחרו לעשות מלאכתם קלה, הם צרפו תחת "קורת" תביעה שכנגד אחת, 9 חברות שונות, בחרו להתייחס אליהן כגוף אחד בטיעונים וסיכומים, תוך התעלמות מהעובדה כי כל חברה מהווה אישיות משפטית נפרדת. הם הגדילו לעשות באשר לנתבעות שכנגד 3 ו-4 לגביהן לא נטענה טענה מסוימת כל שהיא בתצהיר העדות הראשית של העד המרכזי, דויבן. שהתפתל על דוכן העדים ללא תשובה בנושא זה, (עמוד 474 לפרוטוקול שורה 25).

ומיותר לציין כי גם במבנה של אשכול חברות נשמרת האישיות המשפטית הנפרדת של כל חברה, במיוחד שלא נטען בתביעה שכנגד כי יש לבצע הרמת מסך או כי מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הרמת מסך באשכול חברות.

לאור האמור לעיל אני קובע כי דין התביעה שכנגד בעילה של גרימה בזדון לקריסת פרימיום להידחות.

1. למעלה מן הצורך אתייחס להוכחת גובה הנזק, למרות שהנתבעות שכנגד אינן אחראיות בצורה כל שהיא לקריסת פרימיום.

התובעים שכנגד ביססו טענותיהם בנושא הנזק על חוות דעתו של המומחה משה גיל (נ/11) חוות דעת מיום 11.3.2009, שניתח את הנתונים והעריך את הנזקים בסכום של 1,774,075 ש"ח לפי "...מה היה קורה לחברה, אם במהלך ארבע שנים נוספות היא הייתה פועלת, מה הרווחיות שהייתה לה ומה תזרים המזומנים" (עמוד 378 לפרוטוקול שורה 30) ומיד מתעוררת תהיה, מדוע 4 שנים.

היכן הבסיס העובדתי והמשפטי ליצור מחויבות להתקשר עם פרימיום לפרק זמן של 4 שנים מהיום בו מבקשת טיב טעם להפסיק את ההתקשרות או מי התחייב בפני פרימיום כי אורך חייה המינימאלי יהיה 4 שנים. בסיס לטענות אלו לא נמצא בראיות או בסיכומי התובעים שכנגד ומיותר להזכיר כי השכם והערב, נפתחות ונסגרות חברות חדשות כחלק ממצב השוק ומשיקולים כלכליים שונים.

בשאלת נזק זה העידו שני מומחים, גיל משה (חוות דעתו נ/11) מטעם התובעים שכנגד ורו"ח עוזיאל שמואלי (חוות דעתו ת/12) מטעם הנתבעים שכנגד. לאחר שמיעת העדויות עדיפה בעיניי באופן בולט עדותו של רו"ח שמואלי, מקצוען, ששלט היטב בנתונים והעיד בהגינות רבה. הוא העריך כי שווי פרימיום עמד על 147 אלף ש"ח (וחשוב להדגיש כי מדובר בשווי חברה ולא באובדן רווחים כטענת התובעים שכנגד בסיכומיהם).

אבל ניתוח ההיסטוריה של פרימיום על פי הנתונים, בהשוואה למצבה ביום הגשת התביעה נגדה ע"י נתבעת שכנגד 1, מראה כי לא התביעה הביאה להשפעה על מצבה הפיננסי, או כדברי רו"ח שמואלי:

"מצבה הפיננסי של החברה, מצבה הפיננסי, היכולת שלה לממש את הנכסים או להמשיך לעבוד, היה לא הרבה יותר גרוע ממצבה שראיתי בסוף 2007" (עמוד 509 לפרוטוקול שורה 2).

לשם ההמחשה, מן הראוי להפנות לנתונים שהציג משה גיל בטבלה (עמוד 4 לחוות דעתו) ולפיהם, בשנת 2006 היה גידול במחזור של 57%, בשנת 2007 הגידול 80% ובשנת 2008 גידול של 2.1% בלבד.

התביעה נגד פרימיום הוגשה רק בחודש 12/08 כך, שמגידול של 80% בשנת 2007, הייתה צניחה ל-2.1%, סמוך לפני הסכסוך שבין הצדדים ובלי כל קשר אליו, כך שאת הסיבות לקריסתה או הפסקת פעילותה של פרימיום יש לחפש במקום אחר. במיוחד שרו"ח שמואלי הסביר בצורה מקצועית ומשכנעת כי העובדה שפרימיום נזקקה כבר בשנת 2007 לאשראי מארבעה או חמישה בנקים מצביעה "שכבר ב - 2007, לפחות המוסדות הבנקאיים ראו בה חברה בעלת סיכון גבוה..." (עמוד 509 לפרוטוקול שורה 18).

לעומת רו"ח שמואלי, עדותו של משה גיל, היתה מגמתית, הוא בחר להתעלם מנתונים או למצער לא לבקש להמציאם לו. הוא לא הכיר את הסכמי האשראי של פרימיום ואת היקפם (עמוד 382 לפרוטוקול שורה 9 ואילך) ובאופן מוזר הסתבר כי גיל בחר לבסס את חוות דעתו רק על מאזן של שנת 2007, למרות שחוות הדעת נערכה בשנת 2009, ולתביעה שלכאורה הביאה לקריסת פרימיום, לא הייתה השפעה על שנת 2008.

כשמומחה בוחר במודע להתעלם מהשנה האחרונה-2008, שקדמה לעריכת חוות דעתו, כי נתוניה אינם תומכים בתוצאה אליה הוא רוצה להגיע, הוא מותיר את חוות דעתו, נעדרת משקל ואבהיר כי לא רלבנטית בעיניי הסיבה בגינה לא היו בפני המומחה נתוני שנת 2008, אם בשל אי שיתוף פעולה מצד פרימיום או בשל אי רצונו לדעת את הנתונים. ההתעלמות מהנתונים בלטה לאור עדותו של היועץ העסקי של פרימיום, לי נזר שאישר קיומם של דוחות שנת 2008 אותם ראה, (עמוד 413 לפרוטוקול שורה 10) ומשום מה הוסתרו מעיני המומחה גיל.

כדי להמחיש עד כמה גישתו של גיל הייתה מגמתית, בבחינת לא לתת לעובדות "לבלבל" אותו אפנה לתשובותיו:

"ש. תראה מה קרה בעצם, מה אתה עושה לבית המשפט. אתה בא ואומר ככה - החברה בשנת 2008 היתה פעילה. מסכים?

ת.   כן.

ש.   בשנת 2008 לחברה, עד חודש דצמבר, לא היו מחלוקת עם חברת טיב טעם.

ת.   נכון.

ש.   אתה אומר - מאחר ולא קיבלתי את הנתונים על 2008, אני מתייחס לשנת 2008 כאילו בכלל לא היתה. אני לוקח את שנת 2007 ומשם אני גוזר ארבע שנים, לפי 2007 ארבע שנים קדימה. אתה מסכים איתי, שאם היית בודק את 2008, ונניח וב - 2008 לא היה רווח של 700 אלף שקל, היה הפסד של 10 מליון שקל, חוות דעתך היתה משתנה.

ת.   גם אם זה היה הפוך, גם אם זה היה רווח מאוד גדול ב - 2008, גם חוות דעתי,

ש.   כל דבר. נכון?

ת.   כן. בשני הכיוונים" (עמוד 390 לפרוטוקול שורה 9).

לא במקרה התעלמותו של המומחה גיל משנת 2008, הביאה לטעות בסיסית בחישוביו, בעת חישוב הנזק הוא בחר לעשות הערכה לשנים 2009-2012, והודה בחקירתו הנגדית כי היה צריך לחשב חישוביו לשנים 2008-2011, (עמוד 389 שורה 24).

גם התפתלויותיו של גיל מעל דוכן העדים כי לא עשה הערכת שווי לחברה, אינן מתיישבות עם האמור בפרק "שיטת מכפיל הרווח", (עמוד 5 לחוות הדעת נ/11), בו חוזר המומחה על מושג "שווי חברה" לכל אורך העמוד.

המומחה גיל בחן לטענתו את אובדן הרווח, אך בחקירתו הנגדית הסתבר כי לא ידע מהו היקף המכירות של פרימיום, ובחקירתו הנגדית הודה כי למד על הנתונים האלו מחוות הדעת של רו"ח שמואלי, שהוגשה לאחר חוות דעתו (עמוד 387 לפרוטוקול שורה 16). אם במועד הכנת חוות הדעת נ/11, לא ידע המומחה גיל מהו היקף המכירות, תמהני כיצד ידע לחוות דעתו בנושא אובדן רווח, הכיצד ניתן לדעת מהו הרווח כשלא יודעים מה נמכר.

גם באשר להיקף המכירות של פרימיום לנתבעות שכנגד, בחר המומחה להסתמך על דברי דויבן מזמין חוות הדעת ולא על נתונים בדוקים (עמודים 387 ו-388 לפרוטוקול). משבחרתי להעדיף את עדותו וחוות דעתו של רו"ח שמואלי, ניתן לקבוע כי לא הוכח נזק שנגרם לפרימיום.

מכירת ציוד בהליך מזורז.

1. פרימיום טוענת כי נגרם לה נזק בשל מכירה מאולצת של ציוד בסכום של 782,000 ₪, מכירה לחברת מאמא מרי בע"מ, שמנהלה איגור פוצי'טר העיד ונחקר (ראו תצהירו נ/13). לתמיכה בטענותיהם, הציגו את הסכם המכירה מיום 17.2.2009 (נספח ב1). מהנתונים שפורטו בהסכם ובחשבוניות (ת/10), נטען כי הציוד נמכר ב-250,000 ש"ח בצירוף מע"מ (סעיף 4 להסכם וחשבונית 111779), המלאי נמכר ב-103,000 ש"ח+מע"מ (סעיף 6 להסכם המדבר על מלאי בין 100,000 ש"ח ל-120,000 ש"ח וחשבונית 111780) וכן הוצגה חשבונית לגבי 3 רכבים שנמכרו במחיר של 448,000 ש"ח.

לאחר בחינת טענות הצדדים, אני סבור כי פרימיום כשלה בהוכחת טענותיה ומסיבות השמורות עימה בחרה שלא להביא את מלוא הנתונים בפני בית משפט.

הדבר בלט מעיון בחוות דעת המומחה מטעם פרימיום, משה גיל (נ/11), חוות דעת מיום 11.3.09, בה אוזכר באופן כללי ללא כימות במספרים, קיומו של "נזק נוסף ומיידי שמקורו במכירת ציוד באילוץ", מה ש"שכחה" פרימיום לספר למומחה מטעמה כי כחודש לפני כתיבת חוות דעתו, הציוד כבר נמכר, (עמוד 379 לפרוטוקול שורה 12) ולמעשה גם עד למועד עדותו, 16.2.2012 (שלוש שנים לאחר המכירה), לא טרחה פרימיום לבסס את טענותיה באמצעות חוות דעת מומחה.

אזכיר כי לטענת פרימיום "האילוץ" גרם לכך שהתמורה שנתקבלה בעת המכירה נמוכה משווי השוק, אך שווי שוק לא נקבע לפי השערתו של מנהל פרימיום שהוא נוגע בדבר, אלא למשל ע"י שמאי וכשמדובר ברכבים על פי מחירון יצחק לוי. נתונים בדבר שווי השוק לא הוצגו ע"י פרימיום ואפנה בעניין זה לחקירתו הנגדית של דויבן:

"ש. קודם כל, שאלה ראשונה - תאשר לבית המשפט שבעת המכירה, שאתה מכרת את החברה לחברת מאמא מרי, את הפעילות של החברה, את הציוד ואת המלאי, לא ביקשת ואתה לא יכול להראות לבית המשפט, חוות דעת של שמאי אודות ערך הציוד.

ת. של שמאי, לא. ...

ת. לא, ערך השוק היה פי 2. לקחתי 50 אחוז מערך השוק, ומזה מכרתי עוד בשליש.

ש. איך אנחנו יודעים שערך השוק היה פי 2?

ת. לא יודע, אפשר לבדוק את זה לדעתי" (עמוד 461 לפרוטוקול שורה 15 ואילך).

אכן אפשר לבדוק, אך הבדיקה לא נעשית לאחר הדיון בתביעה, אלא לפני הגשתה, ובהעדר בדיקה, נעדרים הסכומים, תשתית בסיסית הכרחית.

הנתבעות שכנגד קבלו מרואה החשבון של פרימיום את דו"חות המע"מ והפחת (ת/11) וכפי שפורט בחקירה הנגדית ובחוות דעתו של מומחה הנתבעות שכנגד רו"ח שמואלי, עולה מהספרים כי הציוד נמכר ב-1.375 מיליון ש"ח, סכום שאין לו ביטוי בהסכם עם מאמא מרי, עליו מבוסס הסכום הנתבע בתביעה שכנגד. בנוסף פרימיום הסתירה את המידע למי נמכר ציוד בסכום זה ומה הוא כלל.

לאחר חקירה ארוכה בה לא ידע דויבן לספק תשובות ענייניות לאף אחת מהשאלות, הוא הותיר את הסכומים בדו"חות לעומת הסכומים הנתבעים, ללא הסבר, או כדבריו:

"ש. לגבי הנושא של ה - 732 אלף שקל של הציוד וכולי, ראינו שמכרת עוד משאיות, ראינו שבמסמכים מכרתם את הציוד לא במחיר שהצהרתם בהסכם, גם איגור פוצ'יטר, אגב, אישר את זה בעדות שלו, ואתה גם לא יודע להסביר את ה - 1.4 מליון שקל שנמכר במרץ 2009 בדוח מע"מ, נכון?

ת. נכון

כב השופט רק למען הדיוק, הסכום הוא 782

ת. כן" (עמוד 474 לפרוטוקול שורה 9).

לשם המחשת אי מתן תשובות ענייניות מפי דויבן אפנה לחלק מהשאלות בחקירתו הנגדית (החל מעמוד 453 לפרוטוקול):

"ת. יכול להיות שפרמיום רשתות מכרה את זה לפרמיום קלאס בע"מ, ואז מכרנו את זה. אני לא יודע, צריך לבדוק את זה בהנהלת חשבונות. זה לא אומר. יש פה חלק,

ש. בהנהלת חשבונות כרגע אנחנו אומרים שרק ציוד נמכר ב- 380 אלף שקל, ואני רוצה שתסביר לבית המשפט למה לא אמרת לבית המשפט, שהציוד נמכר ב- 380 אלף שקל פלוס מע"מ...

ת. לדעתי חלק מהציוד פה הוא בכלל של רשתות, לפי מה שאני רואה ברשימה. צריך לבדוק בהנהלת החשבונות אצל רואה החשבון...

ש. איך אתה רואה שחלק מהציוד זה של רשתות?...

ת. אז צריך רואה חשבון שיסביר למה הוא עושה את זה. ...

ש. למה לא כתבת בתצהיר שלך, שמכרת לפוצ'יטר ב - 517 אלף שקל משאיות? למה לא כתבת?

ת. למה לא כתבתי?

ש. כן.

ת. מה זה משנה?...

ש. אתה טוען שהמחירים של המשאיות שאתה מכרת, הוא מחיר שיותר זול ממחיר השוק, נכון?

ת. בטוח.

ש. אז עכשיו אתה תציג לבית המשפט שני דברים. 1. את הרשיון של המשאיות שנמכרו, עם שנת הייצור שלהן. 2. אני פה אסלח לך על שמאי, אבל מחירון לוי יצחק.

ת. כרגע אין לי להציג...

כב' השופט

אם היתה רשימה יכולנו לדעת. אבל יש עוד משהו שאני לא מצליח להבין, אתה מדבר על איזה לחץ, בהילות במכירה, אבל בהסכם נאמר שהולכים לפי מחירון לוי יצחק.

ת. לא, פחות 20 אחוז, אני מכרתי לו, ועוד ארגז בחינם.

כב' השופט

רגע, אני קורא. אתה יכול להגיד לא. אני קורא על מה אתה חתום. תשלום רכבים יבוצע על בסיס שווי הרכבים, כפי שיפורט במחירון לוי יצחק, שיפורסם עבור חודש מרץ 2009.

ת. זה בהסכם. זה כתבנו בהסכם. אחרי שבאתי למכור לו את המשאיות, אחרי שכתבנו בהסכם, הוא אמר - 'תשמע, אני לא רוצה לקנות. תן לי 20 אחוז הנחה על כל משאית, וארגז בחינם'. ונאלצתי למכור לו. הוא תפס הזדמנות עסקית, מה לעשות".

ושוב הדרא קושיה לדוכתא, אם רוצה פרימיום לטעון כי מכרה משאית באילוץ במחיר נמוך משווי השוק שלה, תתכבד ותראה מה שווי השוק, "הזדמנות עסקית" כזו או אחרת, שנזדמנה למאמא מרי אינה יוצרת זכויות כלפי הנתבעות שכנגד, ויצוין כי גם מחקירת פוצ'יטר הסתבר כי המידע שהוצג מטעם פרימיום, חסר, משהוצג בפניו נתון כי נמכר גם רכב מסוג ניסן, הוא נזכר שהייתה מכירה כזו, ללא הסבר מדוע אין לה ביטוי במסמכים, (עמוד 447 לפרוטוקול שורה 13).

תשובות דומות (דהיינו תשובות ללא הסבר), נתן דויבן גם לשאלות בנושא המלאי:

"ש. תכף אני אסביר. אתה רואה למעלה? מחזור העסקאות החייבות - 2.830 מליון. אנחנו יודעים שציוד ורכבים מסתכמים בסכום של 1.361 מליון שקל. נתנו קודם את הפירוט. נשאר לנו מהמחזור 1.469 מליון שקל. מה עוד נשאר למכור, חוץ ממלאי? הרי אמרת שמכרת את המלאי ב - 103 אלף שקל.

ת. אתה מדבר איתי עכשיו על משהו שאני לא כל כך בקיא בזה.

ש. ואתה דיווח למע"מ שאתה ביצעת מכירה בסכום של 1.469 מליון שקל. זה דיווח שלך. אני לא דיווחתי את זה.

ת. כן, דיווח שלי. .. של רואה החשבון.

ש. לא, זה לא רואה חשבון. איזה רואה חשבון? זה החשבוניות שלכם. מה זה רואה חשבון? זה דיווח חודשי למס הכנסה. מה יכולתם למכור חוץ ממכוניות וציוד? הדבר היחידי שיכולתם, תגיד לי את האמת, זה מלאי.

ת לא בטוח.

ש. מה עוד?

ת. לא יודע.

ש. בית המשפט רוצה מאוד לדעת מה מכרתם ב 1.460 מליון שקל. גם אני רוצה לדעת. תגיד לי.

ת. איך אתה רוצה שאני עכשיו אזכור מה מכרתי לפני שלוש - ארבע שנים?

ש. כי אתה הגשת תביעה, ואתה טענת שאתה מכרת מלאי ב - 103 אלף שקל. אני נותן לך את המסמך שלך, שאתה דיווח למע"צ, ואישרת כאן שמכרת מלאי ב - 1.4 מליון שקל. בית המשפט רוצה לדעת ולהבין ממך מה מכרת, למי מכרת ולמה כך דיווחת. או שתגיד - אני לא יודע, רואה החשבון אולי שגה, אולי הוא פה עושה שירקס במספרים.

ת. לא יודע....

ת. אני אחראי למספרים שכתבתי. אם אני כתבתי שאני מכרתי מלאי ב - 103, אני מכרתי מלאי ב - 103. מה שהוא מציג לי על ידי רואה חשבון, לא יודע, צריך לשאול את רואה החשבון" (עמוד 471 לפרוטוקול).

פרימיום בחרה להביא מומחה, שלא יתייחס לשאלת הציוד, שלא להביא שמאי או רואה חשבון ולהסתפק בעדות דויבן מנהלה שלא ידע להסביר נתון כל שהוא מהנתונים המפורטים בדוחותיה של פרימיום, בנסיבות אלו אני קובע כי התובעים שכנגד לא הוכיחו כי מכרו, ציוד, מלאי ורכבים בהפסד ודין מרכיב זה של התביעה שכנגד להידחות.

קיום חוב לפרימיום

1. פרימיום טענה כי הנתבעות שכנגד נותרו חייבות לה 631,290 ש"ח בגין מוצרים שלא ספקו למרות שתמורתם שולמה. אלא שלשם הוכחת טענה זו היה על פרימיום להציג אסמכתאות כגון: תעודות משלוח או חשבוניות המצביעים על תשלום הסכומים או הספקת סחורות. מסמכים אלו לא צורפו לתצהירי התובעים שכנגד והעד היחידי בנושא היה דויבן שלא ידע לתת הסברים, הוא הבהיר כי הוא מסתמך על כרטסת שלא הוא ערך, ומשהתבקש להצליב את סכומי התביעה שכנגד עם אותה כרטסת, תשובות מספקות לא היו לו ואפנה לחקירתו הנגדית (עמוד 478 לפרוטוקול ואילך):

"ש. אתה יודע להראות לנו תעודות משלוח?

ת. כרגע?

ש. כן.

ת. לא.

ש. אתה יודע להראות לנו איזשהו מסמך, שמעיד על זה שסיפקת לטיב טעם סחורה?

ת. לא, כרגע לא.

ש. אז בוא אני אקל עליך. כרטסת הנהלת החשבונות הזאת, לכאורה, מלמדת על חשבוניות שאתה הוצאת לטיב טעם. אני רוצה לראות את החשבוניות.

ת. אין לי כרגע.

ש. יותר מזה שאין לך כרגע, אני הלכתי לבדוק כאן, בשנה הזו, זה מיולי 2008 ועד אוקטובר 2008, את דוחות המע"מ שלך. אתה שילמת מע"מ על החשבוניות האלה?

ת. אם הוצאתי אותם, כן.

ש. אז לך אני אומר שאין חשבוניות כאלה, ומע"מ לא שולם עליהם. אתה יודע למה? בוא אני אסביר לך למה - אתה נתת לנו דוח מע"מ לשנת 2008. היום. בעקבות חקירה שלי את המומחה שלך בשבוע שעבר. יותר מזה, אני שאלתי אותך, בדיון שהיה ביום 17.11.11, שאלתי אותך קצת שאלות על העניין. ואתה אומר כך.

... הדיון היה בנובמבר 2011. עכשיו אנחנו בנובמבר 2012. שנה אחרי. במשך שנה היה לך פנאי לבדוק אם יש לך חשבוניות מס על המוצרים הללו, שלכאורה סיפקת?

ת. אני יכול להגיד למה לא בדקתי?...

ש. אז בוא נגיד רגע, שאין לך שום חשבונית מס ושום תעודות משלוח, לגבי כל הטענות שמופיעות בסעיף 68.2. נכון?

ת. כרגע לא. ...

ש. אז בוא תענה על שאלתי - האם זה נכון שאין לך חשבוניות או תעודות משלוח לגבי הסעיפים המפורטים בסעיף 68.2.

ת. יכול להיות שיש אצל רואה החשבון.

ש. לא, פה. וגם לא צרפת את זה לתצהיר שלך.

ת. לא".

לאור האמור לעיל, לא עמדה פרימיום בנטל ההוכחה, להוכחת חוב כל שהוא של מי מהנתבעות שכנגד כלפיה.

בנוסף דרשה פרימיום יתרת חוב בשיעור של 5,085 ש"ח, בגין שיקים שמסרה לנתבעות שכנגד עבור רכישת סחורה ממנה ואשר בוטלו ע"י פרימיום. גם בנושא זה אסמכתאות לביסוס הטענה לא הוצגו ע"י פרימיום.

אין מחלוקת כי פרימיום קיבלה חשבוניות עבור התשלומים ששילמה לכאורה, חשבוניות אלו לא הוצגו ומאחר ודויבן הודה כי בגין חשבוניות אלו הזדכתה פרימיום במע"מ, מן הראוי היה להציג למצער את דו"חות המע"מ.

מסמך כל שהוא לא הוצג ואפנה בעניין זה לשאלה המסכמת שנשאל דויבן בחקירתו הנגדית:

"ש. אני עושה רגע רה סיכום לסיכום הקודם שלנו, ובהתייחס לסעיפים 68.1 עד 70, אנחנו נמצאים במצב שלך אין חשבוניות שאתה הוצאת לטיב טעם, לכל חברות טיב טעם, לפי הפירוט שבסעיף 68.2, אין לך תעודות משלוח, אין לך את החשבונית שקיבלת מטיב טעם, והבטחת להביא אותה על ביטול השיקים. זה המצב נכון להרגע, נכון?

ת. כן" (עמוד 486 לפרוטוקול שורה 14).

בהעדר ראיות, דין מרכיב זה של התביעה שכנגד להידחות.

בצר לה מבקשת פרימיום בסיכומיה להסתמך על עדות עדי כהן שהעיד מטעם הנתבעות שכנגד ולכאורה היא לומדת מדבריו, הודאה בחוב של 412,009.14 ש"ח, אלא שדקדוק בפרטים מראה שלא כך הדבר. עדי כהן בסעיף 9 לתצהירו ת/14 מפרט כי בספרי טיב טעם רשתות יתרת זכות לפרימיום בשיעור של 345,696.83 ש"ח אך מנגד קיים חוב של פרימיום בסכום כולל של 505,122 ש"ח המורכב משני מרכיבים: מוצרים שסופקו ותמורתם לא שולמה 280,207.30 ש"ח ויתרה בגין 5 שיקים שבוטלו ע"י פרימיום בסכום 224,914.7 ₪.

כך שניתן לקבוע, כי פרימיום לא הציגה ראיות ונתונים לטענותיה ואם היא רוצה להסתמך על נתוני הנתבעות שכנגד כפי שפורטו בתצהיר עדי כהן, נמצאת פרימיום ביתרת חובה בשיעור של 159,425.17 ש"ח. (ראו הסברי עדי כהן לשאלתי בעמוד 549 לפרוטוקול שורה 5). ואבהיר כי משלא הוכחה טענת התובעים שכנגד, אין צורך לדון בשאלת זכותם של הנתבעות שכנגד לקזז, כנטען בסיכומי התובעים שכנגד.

תובעת שכנגד 2-רשת חנויות

1. עיון בכתב התביעה שכנגד מראה כי רשת חנויות לא דרשה סעד כספי כל שהוא (כך גם בסיכומיה, ראו סעיף 128) ומאחר ומדובר בתביעה כספית, בהעדר סעד כספי (ותשלום אגרה בהתאם) דין תביעתה של תובעת שכנגד 2 להידחות. יודגש כי תובע שכנגד 3 הודה בכך במהלך חקירתו הנגדית (עמוד 457 לפרוטוקול שורה 24).

מנהלת רשת חנויות, מלוינה בעדותה ובתצהירה (נ/10), הדגישה כי פרימיום ורשת חנויות הן חברות שונות (סעיפים 6.1 ו-7.4 לתצהירה נ/10 ועמוד 364 לפרוטוקול שורה 14), כי הפעילות העסקית לא הייתה מכח הסכם, (עמוד 373 לפרוטוקול) וכי הנזק לכאורה נגרם ע"י חברה בשם מעדני מזרע (סעיף 3 לתצהירה), שאינה בעלת דין, כך שאין לייחס האמור בתצהירה למי מהנתבעות שכנגד. בפועל לא הוצגו ראיות בעניין שיעור נזקים שנגרמו לרשת חנויות (מלוינה לא ידעה כלל על התביעה שכנגד שהוגשה גם בשם רשת חנויות, עמוד 366 לפרוטוקול שורה 6 ולא היו ברשותה נתונים באשר למוצרים שלא סופקו לרשת חנויות למרות שתמורתם שולמה, עמוד 369 לפרוטוקול שורה 30).

לאור האמור לעיל אני דוחה את תביעת התובעת שכנגד 2 כנגד הנתבעות שכנגד.

תובע שכנגד 3-דויבן

השאלה שיש לבררה, האם לדויבן עילה נזיקית כלפי הנתבעות שכנגד והאם הוכח טענתו בדבר הלוואות בעלים שהלווה לפרימיום. דויבן, מנהלה ובעליה של פרימיום, תבע מיליון ש"ח בטענה כי הלווה לפרימיום כבעל מניות הלוואת בעלים ובשל קריסתה נמנעה ממנו האפשרות להשיב לעצמו את אותה הלוואה.

לאחר שמיעת הראיות, התברר כי לא הוכחה כלל הלוואת בעלים ולכן דין תביעתו של דויבן להידחות, גם מבלי להתייחס לשאלת היריבות כלפי הנתבעות שכנגד.

המומחה משה גיל שבחן את הנתונים הכספיים אישר בעדותו כי לא ראה הסכם הלוואה, הוא גם לא ידע אם דויבן העמיד פיקדונות לטובת החברה, (עמוד 382 לפרוטוקול שורה 23 ואילך). מעדותו של דויבן עצמו הסתבר כי מדובר בטענה עובדתית לכאורה, שדויבן בחר להעלותה בדיעבד, או במילים אחרות, הלוואה לא ניתנה מעולם, אך משהופסקה פעילות פרימיום, ניסה דויבן להמציא קיומה של הלוואה שכזו ולכן לא במקרה בחקירתו הנגדית לא ידע לתאר, מתי ניתנה ההלוואה, מה היו תנאי ההלוואה, תנאי ההחזר או סכומיה, ומיותר לציין כי ביטוי להסכם הלוואה לא הופיע במסמך כלשהו. (ראו למשל עמוד 458 לפרוטוקול שורה 22), בצר לו במהלך החקירה הנגדית הפנה תחילה לחוות דעת המומחה מטעמו, משה גיל, אך משהוטחה בפניו העובדה כי עיון באותה חוות דעת (נ/11), מראה כי אין בה התייחסות מספרית להלוואת בעלים כלשהיא ביקש שלא להסתמך על המומחה מטעמו, וטענותיו נותרו חסרות בסיס, כפי שהיו מלכתחילה.

לאור האמור לעיל, איני מוצא לנכון לברר את שאלת היריבות בין ספק מוצרים לחברה לבין בעל מניותיה ובהעדר ראיות לקיומו של נזק אני דוחה תביעתו של התובע שכנגד 3.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה שכנגד בעניין נתבעות שכנגד 1-5,7-10, התביעה שכנגד נגד נתבע שכנגד 6 נמחקה בהסכמה ביום 10.12.2012.
2. באשר להוצאות המשפט, הדיון בתביעה שכנגד נוהל ע"י שני הצדדים בצורה עניינית ויעילה ולמרות ריבוי הצדדים בתביעה שכנגד וטענת הנתבעות שכנגד 3 ו-4 בסעיף המסכם לסיכומיהם, אני סבור כי יש לפסוק סכום כולל אחד לכל הנתבעות שכנגד בגין שכר טרחת עו"ד.

אני מחייב את התובעים שכנגד ביחד ולחוד לשלם לנתבעות שכנגד יחדיו (למעט נתבע שכנגד 6 שהתביעה נגדו נמחקה ביום 10.12.2012) שכר טרחת עו"ד בשיעור של 100,000 ש"ח. בנוסף ישיבו התובעים שכנגד ביחד ולחוד לנתבעות שכנגד, את התשלומים ששולמו לחברת ההקלטות איגמי בגין ישיבות התביעה שכנגד, במידה ושולמו תשלומים כאלה וכן ישיבו לנתבעות שכנגד, את שכר טרחת המומחה רו"ח שמואלי כנגד הצגת קבלה על תשלום שכר הטרחה.

1. המזכירות תעביר לנתבעות שכנגד באמצעות בא כוחן את הסכום של 70,000 ש"ח שהפקידו התובעים שכנגד בקופת בית משפט, על חשבון שכר הטרחה וההוצאות.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים.