מבוא

זוהי תביעה לפיצוי בית מלון בגין ביטול הזמנה של 50 חדרי אירוח שהוזמנו עבור קבוצת צליינים מניגריה.

הנתבעת מס' 2 הינה סוכנות נסיעות אשר על פי הנטען הזמינה את חדרי האירוח עבור הנתבעת מס' 1.

טענות התובעת

התובעת הינה הבעלים של בית מלון בשם "מלון בא לי" בטבריה.

ביום 14.2.2008 הזמינה הנתבעת מס' 2, עבור הנתבעת מס' 1, 50 חדרי אירוח זוגיים במלון לימים 1-5 במרץ 2008, במחיר של 70$ לחדר ללילה.

ההזמנה נעשתה כדלקמן: הנתבעת מס' 2 פנתה לתובעת ביום 12.2.2008 וביקשה להזמין חדרי אירוח עבור הנתבעת מס' 1 למספר קבוצות של צליינים ניגריים. מנהל ההזמנות של התובעת - עפיף מטאנס (להלן "עפיף"), שלח את פרטי ההזמנה ואת מחירי החדרים למנהל הנתבעת מס' 2 - רשיד אבו חנא (להלן "רשיד") וביקש כי יאשר את הפרטים (נספח א' לכתב התביעה). ביום 14.2.2008 שלח רשיד לעפיף את פרטי ההזמנה הסופיים וזאת על גבי נייר מכתבים של הנתבעת מס' 1 (נספח ב' לכתב התביעה, להלן "ההזמנה").

יומיים לפני מועד הגעת הקבוצה, הודיעה הנתבעת מס' 2 טלפונית לתובע כי היא מבטלת את ההזמנה.

מיד עם קבלת ההודעה - ביום 28.2.2008, שלחה התובעת לנתבעת מכתב בו ציינה כי תאלץ לגבות דמי ביטול מלאים כנהוג בענף (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 20.4.2008 שלחה התובעת לנתבעת מס' 1 מכתב דרישה לתשלום דמי הביטול (נספח ד' לכתב התביעה).

לטענת התובעת, היא הייתה זכאית לתשלום דמי ביטול בסך של 10,500 $ על פי חישוב של 75% מתוך התמורה שהגיעה לה על פי ההזמנה (50 חדרים זוגיים, 70$ ללילה לחדר, 4 לילות), אך לפנים משורת הדין היא הסכימה לחייב את הנתבעות רק בעלות של 40$ ללילה לחדר, היינו - בסך כולל של 8,000$. על פי התנאים המקובלים בענף ואצל התובעת, שלחה התובעת לנתבעת חשבונית על הסכום האמור (השווה לסך של 29,080 ₪ באותה עת). סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה מסתכם בסך של 30,394 ₪. הנתבעות לא נענו לדרישת התובעת לתשלום דמי הביטול ומשכך - הוגשה התביעה.

בתצהיר עדותו הראשית הוסיף עפיף כי כבר ביום 15.1.2008 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת מס' 2 הסכם, בו נקבעה עלות השכרת החדרים במלון על פי עונות השנה (נספח א' לתצהיר עפיף, להלן "ההסכם הכללי"). בהסכם הכללי נקבע, כי התשלומים יבוצעו בהתאם לנהלים שנקבעו בהסכם אשר נחתם בין התאחדות המלונות בישראל ולשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל (נספח ו' לתצהיר עפיף, להלן "הסכם התאחדות המלונות").

לטענת התובעת, סעיף 7 להסכם התאחדות המלונות קובע כי המועד המותר לביטול הזמנה לקבוצה יהיה 30 יום לפני המועד המוזמן וביטול שנעשה לאחר המועד המותר יחייב את הסוכן בתשלום דמי ביטול מלאים.

עוד טוען עפיף, כי המלון של התובעת מונה 165 חדרים והזמנת 50 החדרים העבירה אותו לתפוסה מלאה והתובעת דחתה הזמנות אחרות בתקופה זו. הזמנת 50 חדרים דורשת התארגנות בהתאם, הכנת אוכל עבור 100 איש, העסקת חדרניות ופקידי קבלה נוספים, הוספת מלצרים, טבחים, חדרניות, קניית מזון, הפשרת בשר וכיוצא באלה.

לטענת עפיף, הוא מעולם לא הסכים לכך שהנתבעות תהיינה רשאיות לבטל הזמנה של קבוצה ללא חיוב בדמי ביטול. הדבר איננו סביר שכן הוא עלול לגרום למלון לנזקים כספיים גדולים.

טענות הנתבעת מס' 1

הנתבעת מס' 1 טוענת כי היא התקשרה בהסכם עם מדינת ניגריה ולפיו היא מבצעת את כל הסידורים הכרוכים בטיולי צליינות של אזרחיה הנוצריים של ניגריה בישראל, לרבות סידורי לינה בבתי מלון.

הנתבעת מס' 1 התקשרה עם הנתבעת מס' 2 בהסכם ולפיו תשמש הנתבעת מס' 2 כנציגתה ושליחה מטעמה בביצוע ההזמנות הדרושות, כאשר כל הזכויות וההתחייבויות הכרוכות בכך, לרבות ביצוע התשלומים בגין ההזמנות, הן של הנתבעת מס'1 לבדה.

ידוע כי אופי העבודה עם הצליינים הניגריים איננו סדיר, כי מבוצעות הזמנות עבור קבוצות צליינים אשר לעיתים אינן מגיעות, מאחר והגעתן כרוכה בהוצאת ויזות מיוחדות ואף הטיסות משם אינן סדירות. אופי עבודה זה דורש ביטול ההזמנות המבוצעות עבור הקבוצות שאינן מגיעות כמתוכנן. אופי עבודה זה ידוע לכל המעורבים בטיולי הצליינות של האזרחית הניגריים, אשר מקבלים ומסכימים לאופי העבודה וכן מסכימים לביטול ההזמנות, כשזה נדרש, ללא חיוב המזמין בפיצוי כלשהו.

בחודש פברואר 2008 פנה עפיף לרשיד והציע את המלון כמקום לשהיית הצליינים הניגריים. במהלך הפגישה שהתקיימה בין השניים, הסביר רשיד את אופי העבודה כאמור ועפיף הסכים לביצוע הזמנות אצל התובעת באותה מתכונת, לרבות ביטול הזמנות, אם יש צורך בכך, ללא תשלום פיצוי כלשהו.

הנתבעת מס' 1 מאשרת כי ההזמנה נשוא כתב התביעה בוצעה על ידי הנתבעת מס' 2 עבורה, וזאת ביחד עם הזמנות לתקופות נוספות - הזמנות שלא בוטלו ושתמורתן שולמה במלואה על ידי הנתבעת מס' 1 לתובעת.

ההזמנה נעשתה ביום 14.2.2008 וביטולה נעשה ביום 27.2.2008, היינו - מספר ימים בלבד לאחר ההזמנה. הודעת ביטול ההזמנה ניתנה על ידי הנתבעת מס' 2 בשם הנתבעת מס' 1 - כנציגתה וכמי ששימשה כשליחה שלה ולא כהודעה מטעם הנתבעת מס' 2 עצמה.

הנתבעת מס' 1 מכחישה את טענת התובעת כי הוסכם מראש על תשלום דמי ביטול - בשיעור הנטען על יד התובעת או בכלל, או כי קיימים "תנאים מקובלים בענף" בדבר תשלום דמי ביטול.

התובעת הגדירה את הפיצוי שדרשה כ- "non show", היינו - אי הגעה של קבוצה ללא ביטול, בעוד שבענייננו ההזמנה בוטלה.

עוד טוענת הנתבעת מס' 1 כי הפיצוי הנדרש על ידי התובעת הינו מופרך ומוגזם, חסר בסיס עובדתי או משפטי ויש בו ניסיון לעשות עושר ולא במשפט. התובעת גם לא עשתה את כל שצריך על מנת להקטין את נזקיה המוכחשים.

המצהיר מטעם הנתבעת מס' 1 - וליד אבו חנא (להלן "וליד") ציין בתצהירו כי התובעת הייתה ערה לאופי העבודה עם הצליינות מניגריה, כפי שכל בתי המלון ונותני שירותי התיירות בארץ יודעים מזה שנים. עוד הוא טען כי הנתבעת מס' 1 מעולם לא שילמה דמי ביטול לאילו מנותני השירותים במשך כל השנים בהן היא עוסקת בצליינות מניגריה.

הנתבעת מס' 1 טוענת כי ההזמנה הינה ההסכם היחיד שהיה קיים בינה לבין התובעת. וליד ציין בתצהירו כי ההסכם הכללי שנחתם בין התובעת לבין הנתבעת מס' 2 ביום 15.1.2008 (שכאמור לא צוין בכתב התביעה ולא צורף אליו, אלא רק לתצהיר עפיף), איננו ידוע לנתבעת מס' 1 והיא איננה חתומה עליו. הנתבעת מס' 1 גם איננה חברה בלשכת מארגני תיירות נכנסת ולכן הסכם התאחדות המלונות איננו מחייב אותה.

טענות הנתבעת מס' 2

הנתבעת מס' 2 טוענת כי היא איננה בעלת הדין הנכונה של התובעת, שכן בהיותה סוכנות נסיעות, היא שימשה כנציגה וכשליחה של הנתבעת מס' 1 בהתקשרותה עם התובעת - כפי שהתובעת אף ציינה בתביעתה. על כן, כל הזכויות וההתחייבויות הכרוכות בכך, לרבות התשלומים בגין ההזמנות, הן של הנתבעת מס' 1 לבדה ודין התביעה נגד הנתבעת מס' 2 להידחות בהעדר עילה ובהעדר יריבות.

טענות ההגנה שהועלו על ידי הנתבעת מס' 1 בכתב ההגנה שהגישה, כפי שפורטו לעיל, ובכלל זה - הטענה בעניין נוהג העבודה עם הצליינות הניגרית והכחשת זכותה של התובעת לדמי ביטול - נטענו כולן ובאופן זהה על ידי הנתבעת מס' 2, אך למען הסדר הטוב יצוין כי הנתבעת מס' 2 הגישה את כתב הגנתה קודם לכן.

מנהל הנתבעת מס' 2 - רשיד, התייחס בתצהירו להסכם הכללי מיום 15.1.2008 וטען כי מי שמתיימר להיות חתום על הסכם זה כנציג הנתבעת מס' 2, איננו מוסמך לחייב אותה או לחתום בשמה על מסמכים שונים, ודבר זה ידוע לעפיף שהינו קרוב משפחתו וכנראה שניצל את הקשר המשפחתי כדי להחתים את אותו עובד על ההסכם, מבלי להעביר עותק ממנו לנתבעת מס' 2. עפיף נפגש עם רשיד עת הוסכם על פרטי ההזמנה ויודע היטב כי מי שמוסמך לחייב את הנתבעת מס' 2 הוא רשיד בלבד ולא מי מעובדי הנתבעת מס' 2.

באשר להסכם התאחדות המלונות טוענת הנתבעת מס' 2, כי מדובר בהסכם בטל בהיותו מנוגד לדיני ההגבלים העסקיים, כשתימוכין לכך ניתן למצוא בעובדה שהועדה הפריטטית המוזכרת בהסכם חדלה מלפעול על פיו, כפי שהודע לבית המשפט במסגרת סוגיית העברת התביעה לבוררות, כאשר לטענת הנתבעת מס' 2 יש בהסכם משום פגיעה בתחרות ועל כן הוא הסדר כובל המנוגד לחוק ובחוזה בטל.

יתר על כן, סעיף 7 להסכם התאחדות המלונות, עליו נסמכת התובעת, איננו חל על הזמנה מהסוג הנדון בענייננו, היינו - הזמנה שנעשתה כשבועיים בלבד לפני המועד המתוכנן להגעה ובוטלה מספר ימים בלבד לאחר מכן.

דיון והכרעה

מסגרת הדיון

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 14 בפברואר 2008 הזמינה הנתבעת מס' 2, עבור הנתבעת מס' 1, 50 חדרים במלון התובעת, עבור קבוצת צליינים מניגריה, וזאת לימים 1-5 במרץ 2008.

עוד אין מחלוקת, כי ביום 27 בפברואר 2008 או בסמוך לכך, הודיעה הנתבעת מס' 2 לתובעת על ביטול ההזמנה.

השאלה העומדת לדיון הינה - האם בנסיבות העניין זכאית התובעת לפיצוי בגין ביטול ההזמנה.

על שאלה זו חולשים דיני החוזים. סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 קובע בזו הלשון:

" פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים"

על כן, יש לבחון תחילה האם סוגיית תשלום דמי ביטול הזמנה נקבעה בחוזה כלשהו שנכרת בין הצדדים או על פיו.

להלן אבחן שאלה זו ביחס לכל אחד מן החוזים להם טענו הצדדים:

ההסכם הכללי

ההסכם הכללי, שכותרתו "confidential rates agreement", נחתם ביום 15.1.2008 בין התובעת, באמצעות עפיף, לבין הנתבעת מס' 2, באמצעות עובד מטעמה בשם נאיל.

על נסיבות חתימתו של ההסכם הכללי, העיד עפיף בעמ' 8 שורה 23 לפרוטוקול:

" אני מתוקף תפקידי כמנהל הזמנות וקבלה במלון בא לי, אז אני מתוקף תפקידי עם סוכנים, שמעתי על רשיד טורס שהוא סוכן טוב ויש לו הרבה עבודה בשוק של תיירות נכנסת, אני ניגשתי לשם בתקווה להביא עוד עבודה ממנו שיהיה לו טוב וגם למלון שתהיה לי עבודה ומצאתי את נאיל שם במקרה שאני לא יודע על קיומו שם ונאיל הוא קרוב משפחה רחוק. לפני הפגישה עם נאיל לא דיברתי עם רשיד".

טענת הנתבעת מס' 2 ולפיה נאיל לא היה מוסמך לחתום בשמה על הסכם זה, לא נתמכה במסמכים כגון תקנון החברה ומורשי החתימה מטעמה, מסמכים שמטבע הדברים הינם בחזקת הנתבעת מס'2. משמיעת עדותו של עפיף התרשמתי, שאין ממש בטענה כי הוא ניצל את העובדה שנאיל הינו קרוב משפחתו על מנת להחתימו על הסכם זה.

כך או אחרת, מעדותו של רשיד עלה כי גם הוא הכיר בתוקפו של ההסכם הכללי וכי לאחר חתימת הסכם זה הוא התחיל לעבוד עם מלון התובעת, היינו - קיבל אותו בהתנהגות. כך בעמ' 12 שורות 25-27 לפרוטוקול:

"... היה לנו הרבה עבודה, אני לא מכיר את עפיף בכלל, הוא בא למשרד וחתם משהו עם נאיל חוזה כללי ואמר שנתחיל לתת לו עבודה, והתחלנו לתת לו עבודה, זה כל הסיפור, הוא לא הפסיד מאיתנו, הוא דווקא הרוויח וגם אני לא הפסדתי"

ההסכם הכללי איננו הסכם להזמנה קונקרטית כזו או אחרת, אלא הוא בבחינת "הסכם מסגרת", הקובע באופן כללי את התנאים שיחולו אם וכאשר תבוצע הזמנת חדרים מן התובעת ובפרט - את תעריפי החדרים בהתאם לעונות השנה השונות.

זאת ועוד, ההסכם הכללי הוא הסכם שבין התובעת לבין הנתבעת מס' 2 - כסוכנות נסיעות באופן כללי, ולאו דווקא ביחס להזמנות שיבוצעו על ידה עבור הנתבעת מס' 1, כמו ההזמנה במקרה דנן. הנתבעת מס' 1 איננה צד להסכם זה ובניגוד להזמנה הקונקרטית שנחתמה בהמשך, ההסכם הכללי לא נחתם על ידי הנתבעת מס' 2 בשמה של הנתבעת מס' 1 וממילא אין בו כדי לחייבה.

מכל מקום, ההסכם הכללי איננו קובע דבר ביחס לשאלה העומדת לדיון בענייננו, משמע - האם ישולם פיצוי במקרה של ביטול הזמנה ואם כן מהם התנאים שבהם ישולם הפיצוי ומה גובהו.

יחד עם זאת, בהסכם הכללי הצדדים אימצו את הסכם התאחדות המלונות. זאת, הן בפתיח להסכם הכללי, שם צוין כך:

"this agreement, together with the agreement between the israeli hotel association of tour operators constitutes the entire agreement"

והן בעניין תנאי התשלום, עת נקבע בהסכם הכללי כך:

"all payments to be made in accordance with the agreement between the israely hotel association & the Israel association of tour operators"

על כן, יש לעבור ולבחון את הסכם התאחדות המלונות.

הסכם התאחדות המלונות

הסכם התאחדות המלונות הוא הסכם שנחתם ביום 1.3.2001 כשהצדדים לו הם התאחדות המלונות בישראל ולשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל.

יצוין כי על בסיס תניית בוררות הקיימת בהסכם התאחדות המלונות, ביקשה הנתבעת מס' 2 לעכב את ההליכים בתביעה דנן ולהעבירם לבוררות על פי הקבוע בהסכם. בקשתה נעתרה אמנם בהחלטת כב' השופטת נסים שי מיום 29.12.2010, אלא שלימים התברר כי תניית בוררות זו איננה ניתנת ליישום, נוכח סירוב התאחדות המלונות לשמש כבוררים בתביעה וזאת, על פי הודעת ב"כ התאחדות המלונות מיום 29.7.12, לאור שאלת תוקף ההסכם על פי חוק ההגבלים העסקיים.

טענת הנתבעת מס' 2 ולפיה הסכם התאחדות המלונות הינו הסדר כובל המנוגד לחוק ההגבלים העסקיים, לא נדונה באופן ממשי במסגרת בירור התביעה דנן ואין לקבוע ממצאים בעניין זה על בסיס הטענה כפי שהועלתה.

מכל מקום, טענה זו ממילא מתייתרת, הואיל וכאמור, הצדדים (התובעת והנתבעת מס' 2) בחרו לאמץ את הוראות הסכם ההתאחדות במסגרת ההסכם הכללי שנחתם ביניהם.

"בהתאם לדיני החוזים, אין זה נדיר שחוזה מאזכר ומפנה לתניות ותנאים המצויים במקום אחר... הצדדים יכולים בחוזה שביניהם להתייחס תמיד לחוזה אחר או לחלק ממנו, תוך ציון מפורש כי גם הוא מחייב אותם, ואז ייחשב כחלק מהחוזה הקושר את הצדדים" (ראה: רעא 6489/09 אמנון מדובר נ' קרן קיימת לישראל (21.10.10) פורסם במאגרים המשפטיים).

יחד עם זאת, בפרשנות שתינתן להוראות הסכם התאחדות המלונות ולשאלת החלתו על הצדדים במקרה דנן, בהחלט יש מקום להתחשב בעובדות הבאות:

ראשית, יש להתחשב בכך שאימוץ הסכם התאחדות המלונות נעשה על ידי התובעת והנתבעת מס' 2 באופן גורף וכללי במסגרת ההסכם הכללי, בלא התייחסות פרטנית לסוגיה כזו או אחרת ובפרט לסוגיית תשלום דמי הביטול.

שנית, יש להתחשב בנסיבות חתימת ההסכם הכללי על ידי עפיף ועובד הנתבעת מס' 2 נאיל, כעולה מעדותו של עפיף כפי שהובאה לעיל.

שלישית, יש להתחשב בכך שהצדדים להסכם התאחדות המלונות, היינו - התאחדות המלונות בישראל ולשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל, לא פועלים עוד על פיו, כעולה מהודעת ב"כ התאחדות המלונות המצוינת לעיל.

יתרה מכך - יש להתחשב בכך שמחומר הראיות עולה כי התובעת עצמה לא ראתה עצמה כפופה להוראות הסכם התאחדות המלונות. הא ראיה - היא לא הזכירה קיומו של הסכם זה באופן מפורש - לא בפניותיה לנתבעות לפני הגשת התביעה ואף לא בכתב התביעה עצמו, ובנוסף - החישוב שביצעה לגבי דמי הביטול המגיעים לה לשיטתה (75% לפני ה"הנחה" שביצעה על דעת עצמה והסכום הנתבע על ידה לאחר ההנחה), כלל איננו מעוגן בנוסחאות הקבועות לעניין זה בהסכם התאחדות המלונות, כפי שיפורט בהמשך.

יתר על כן, הוראות הסכם התאחדות המלונות אינן חלות על הנתבעת מס' 1, לא באופן ישיר (נוכח טענתה, שלא נסתרה, שהיא איננה חברה בלשכת מארגני תיירות נכנסת לישראל) ולא באופן עקיף - באימוץ הסכם התאחדות המלונות בהסכם הכללי - שכאמור הנתבעת מס' 1 איננה צד לו והוא לא נחתם בשמה.

נסיבות אלה כולן, יש בהן כדי להצדיק, לכל הפחות, פרשנות דווקנית בכל הנוגע להחלת הוראות הסכם התאחדות המלונות על ההתקשרות החוזית בין הצדדים ביחס להזמנה נשוא ענייננו.

על רקע הנחת עבודה זו, אעבור לבחון את הוראות חוק התאחדות המלונות בעניין ביטול הזמנה ואת שאלת תחולתן על המקרה דנן:

סעיף 7 להסכם התאחדות המלונות מתייחס לנושא "ביטולים ו/או הקטנת קבוצות". רלוונטיים לענייננו הסעיפים הבאים:

"(2) המועד המותר לביטול הזמנה לקבוצה יהיה 30 יום לפני המועד המוזמן".

...

(6) ביטול... שנעשה לאחר המועד המותר עפ"י ס"ק (2)... יחייב את הסוכן בתשלום דמי ביטול.

דמי הביטול יהיו 50 אחוז מהתמורה של ההזמנה שבוטלה, על בסיס לינה וארוחת בוקר, אך לא פחות מהתמורה עבור יום אחד של שהייה במלון.

...

(7) הסוכן יהיה חייב בתשלום דמי ביטול על מספר החדרים שהוזמנו ובוטלו על ידו ולא נמכרו על ידי המלון, כולם או מקצתם".

כאמור, ההזמנה בענייננו בוצעה ביום 14 בפברואר 2008 , כאשר "המועד המוזמן" הינו 1 במרץ 2008, היינו - ההזמנה בוצעה רק שבועיים לפני המועד המוזמן וממילא פחות מ- 30 ימי הביטול המותר על פי סעיף 7(2) להסכם.

בנסיבות אלה, ושוב - נוכח הפרשנות הדווקנית והמצמצמת אותה נכון יהיה להחיל בנסיבות העניין על הסכם התאחדות המלונות ביחס למקרה דנן, יש להעדיף את הפרשנות אותה מציעות הנתבעות, היינו - שההסדר הקבוע בהסכם זה ביחס לסוגיית דמי ביטול הזמנה איננו חל על מקרים בהם ההזמנה מבוצעת פחות מ- 30 יום לפני המועד המוזמן, על פני הפרשנות המוצעת על ידי התובעת ולפיה על פי הסכם התאחדות המלונות במקרים כאלה מלכתחילה לא עומדת למזמין כל זכות לבטל את ההזמנה בביטול "מותר" ללא דמי ביטול (עדות עפיף בעמ' 10 שורות 1-11 לפרוטוקול).

ויוזכר שוב - התובעת עצמה לא החילה את הסכם התאחדות המלונות ואת הנוסחאות שנקבעו בסעיף 7 שבו על המקרה דנן, בעת שפנתה לנתבעות בדרישה לשלם את דמי הביטול. טענתה לזכאות ל- 75% או לדמי ביטול מלאים כלל איננה מעוגנת בהסכם. משנשאל עפיף מדוע טען בסעיף 15 בתצהירו כי על פי הסכם התאחדות המלונות ביטול פחות מ- 30 יום לפני המועד המוזמן "יחייב את הסוכן בתשלום דמי ביטול מלאים", לא היה בפיו כל הסבר לכך (עמ' 10 שורות 1-15 לפרוטוקול).

המסקנה העולה מן הניתוח המפורט לעיל הינה, שאין לראות בהסכם התאחדות המלונות משום הסכם שבו הסכימו הצדדים על התנאים שיחולו במקרה של ביטול הזמנה בנסיבות של ההזמנה נשוא ענייננו.

ההזמנה

ההזמנה, שנעשתה ביום 14.2.2008, כוללת רק את מועדי ההגעה של קבוצות הצליינים הצפויות להגיע מניגריה ואת מספר החדרים המוזמנים לכל קבוצה.

דובר בארבע קבוצות, הראשונה שבהן הגיעה ביום 21.2.2008, היינו - שבוע בלבד לאחר ההזמנה, האחרונה שבהן היא ההזמנה נשוא ענייננו - זו הקבוצה היחידה שבוטלה מבין הארבע שהוזמנו.

סוגיית דמי הביטול לא הוזכרה כלל - לא במכתבו של עפיף מיום 12.2.2008 ולא בהזמנה מיום 14.2.2008.

על כן, גם בהזמנה אין משום הסכם בו קבעו הצדדים מהם התנאים שיחולו במקרה של ביטול הזמנה.

הסכם בעל פה

הנתבעות טוענות כי במהלך פגישה שהתנהלה בין עפיף לרשיד עובר לביצוע ההזמנה, הסביר רשיד לעפיף את אופי העבודה עם הצליינים הניגרים, היינו - שמדובר בעבודה בלתי סדירה וכי לעיתים קבוצות לא מגיעות והזמנות מבוטלות ללא חיוב המזמין בפיצוי כלשהו.

הנטל להוכיח טענה להסכם בעל-פה, הינו נטל הוכחה מוגבר. סבורני כי הנתבעות לא עמדו בנטל זה:

ראשית, הנתבעות לא פרטו במדויק את פרטיה של אותה פגישה, היכן ומתי נערכה ומדוע לא הועלה סיכום הדברים על הכתב.

שנית, נמצאה סתירה בעדותו של רשיד בעניין זה - בעוד שבעמ' 15 שורות 1-3 לפרוטוקול מיום 20.11.13 הוא טען כי הדברים הוסברו לעפיף "מהתחלה בישיבה במשרד", קודם לכן הוא העיד: "אני לא מכיר את עפיף בכלל, הוא בא למשרד וחתם משהו עם נאיל חוזה כללי ואמר שנתחיל לתת לו עבודה והתחלנו לתת לו עבודה, זה כל הסיפור..."

עפיף העיד, כי הוא לא פגש את רשיד כשבא למשרדו והחתים את נאיל על החוזה הכללי (עמ' 8 שורות 22-23) ואילו את רשיד הוא פגש קודם לכן בכנס של סוכני נסיעות בתל אביב ודיבר איתו על קבוצות שעתידות להגיע למלון (עמ' 11 שורות 5-6 לפרוטוקול), היינו - על פי רשיד כלל לא התקיימה פגישה מסודרת בין השניים במשרדו של רשיד בה נדונו והוסכמו כל הפרטים.

עלה מעדויות הצדדים כי כרית ההסכם - הזמנת הקבוצות מניגריה - נעשתה באמצעות אותה תכתובת פקסימיליה - מכתב עפיף מיום 12.2.2008 ואישור סופי של רשיד מיום 14.2.2008, ולא בפגישה או בהסכם בעל-פה.

לסיכום - סוגיית תשלום דמי ביטול הזמנה לא נקבעה בחוזה כלשהו שנכרת בין הצדדים או על פיו. בנסיבות אלה, על פי סעיף 26 לחוק החוזים לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, יש להשלים את פרטי החוזה בעניין זה "לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

הואיל וההזמנה נשוא ענייננו הייתה ההתקשרות הראשונה של התובעת עם הנתבעות, ממילא לא היה קיים כל "נוהג קיים בין הצדדים" ועל כן, יש לבחון מהו "הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג".

הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג

נוהג כללי הוא נוהג מקובל בחוזים מן הסוג הנדון. הוא יכול להיות מקובל בתחום מסחר מסוים או בסוג פעילות מסוים. הוא עשוי להשתנות מבחינת היקף העסקאות, הנושאים, האזורים, סוג הצדדים וכיוצא באלה מרכיבי העסקה שעליה הוא חל ונסיבותיה. נוהג כללי יחשב כ"מקובל" כאשר הוא ידוע בתחום שבו הוא נוהג. השאלה היא מהי ההתנהגות המקובלת באותו נושא או תחום על ידי אנשי עסקים (ראה: ג. שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה – 2005, 447).

נוהג יש להוכיח כעובדה, כאשר הנטל להוכחת קיומו מוטל על מי שטוען לו (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל, פ"ד ל"ה(1) 51, 54).

בענייננו - הנתבעות הן הטוענות לנוהג ולפיו בשל האופי המיוחד והבלתי סדיר של תיירות הצליינים מניגריה - נהוג שלא לחייב את המזמין בתשלום פיצוי כלשהו במקרה של ביטול הזמנה.

העובדה שלתיירות הצליינים מניגריה אופי מיוחד, הוכחה על ידי הנתבעות:

מעדותו של עפיף עלה, כי הוא עצמו רואה בתיירות הצליינים מניגריה כבעלת אופי מיוחד, שכן לדידו "ההסכם הזה מיועד לכל השווקים אך ניגרים בד"כ משלמים קצת פחות בגלל אופי השוק" (עמ' 7 שורות 14-15 לפרוטוקול).

ואכן - המחיר שעפיף קבע בהזמנה נשוא ענייננו (35$ לאדם בחדר זוגי) נמוך מן המחיר שנקבע בהסכם הכללי לעונה זו (78$ עבור חדר זוגי).

רשיד העיד, בעדות שלא נסתרה, כי בשונה מתיירות נכנסת "רגילה", אשר ההזמנות בה מבוצעות זמן רב מראש (אפילו שנה), הזמנת החדרים עבור הצליינות הניגרית מבוצעת זמן קצר לפני מועד ההגעה - שבועיים שלושה קודם לכן. בזמן קצר זה ממילא המלון כבר לא יכול למלא את תפוסתו ומכאן, לשיטתו, ההצדקה שבאי תשלום פיצוי במקרה של ביטול ההזמנה. כך הוא העיד בעמ' 16 שורות 6-8, 25-27 לפרוטוקול:

" ... אם החדרים היו מוזמנים חודשיים לפני והייתי מבטל יומיים לפני באמת הוא לא יכול היה למלא אותם והייתי גורם נזק, אבל חדרים שהוזמנו שבועיים לפני או שלוש שבועות לפני ובוטלו 3 ימים לפני לא יכלו היה למלא את המלון".

במקרה דנן, כאמור, דובר בהזמנה של 4 קבוצות שהראשונה שבהן הייתה אמורה להגיע שבוע לאחר ביצוע ההזמנה.

הנתבעת מס' 2 ביקשה להוכיח את קיומו של הנוהג לו היא טוענת (אי תשלום דמי ביטול) באמצעות עדויותיהם מספר מנהלי בתי מלון העוסקים בתחום תיירות זה.

העד הראשון הינו אילן חביב - מנהל מלון גרדניה בנצרת, אשר עוסק במלונאות מזה 35 שנה ומנהל מלון כבר 30 שנה (עמ' 18 שורה 19 לפרוטוקול). כך הוא העיד בעמ' 18 שורות 25-31 לפרוטוקול:

" זו תנועה שמגיעה בד"כ בעונות החלשות של השנה בתיירות הישראלית, בחודשים שבין דצמבר לסוף פברואר... זו תנועה שמגיעה מעכשיו לעכשיו. יכולים להודיע לך היום שיש בעוד 3 ימים קבוצה של חמישים או מאה חדר בד"כ באים ליומיים שלושה... תנועה מאד לא בטוחה, בניגריה יש המון בעיות של מצב פוליטי ואישורי טיסה, אני כמלונאי נכוויתי לא פעם ולא פעמיים מקבוצות שפתאום הודיעו לי בבוקר שהקבוצה לא מגיעה.

ש: למה אתה מסכים לעבוד כך

ת: אם היה לנו תפוסות גבוהות לא הייתי מסכים, מכיוון שאין עבודה אז כדאי להסתכן ולקחת את הקבוצות האלה. המחיר שלהם הוא יחסית זול לתנועות האחרות

ש: כשהתנועות לא מגיעות האם אתה מחייב בדמי ביטול או שולח דרישות ואם כן למי

ת: מאז שהתחלתי לעבוד עם התנועה הזו מעולם לא הוצאתי חיוב על זה

ש: למה

ת: כי זה קבוצות שמגיעות מעכשיו לעכשיו וזה לא שהיה לי מישהו אחר לקחת. כשאני אומר מעכשיו לעכשיו אני מתכוון לשלושה ארבעה ימים

לא מודיעים לי שבועיים מראש על הזמנה של ניגרים. אם מודיעים לי שבועיים לפני על הגעה של ניגרים שמתבטלת יומיים לפני אני עדיין לא מחייב, כי אני יודע שהביטול של הסוכן הוא לא ביטול בגלל שלקח את הקבוצה למקום אחר, אלא בגלל שהקבוצה לא הגיעה לארץ, אין לו שליטה על זה, זה בגלל שאין אישורי טיסה מניגריה לישראל"

ובהמשך:

"... ותמיד אנו מלונאים הסוכן היה דואג לתת לי עבודה אח"כ... אין לי ספק שבמקרים האלה לא צריך להוציא חיוב לסוכן על ביטולים כאלה כי זה משהו שאין לו שליטה על זה..."

ובעמ' 21 שורות 9-12 לפרוטוקול:

" וגם אם קרה שהקבוצה לא הגיעה ודחיתי הזמנות, נניח שזה קרה, אני לא זוכר שזה קרה באותם חודשים, אז הסוכן ידע תמיד שהוא עוזר לי... הסוכן אחרי שהוא ביטל אמר לי שהוא מודע לזה שהוא ביטל, ייתן הנחיה במשרד לעזור לי כמה שיותר..."

עד נוסף - רגאח מרעי, שימש כמנכ"ל מלון סי הוטל בטבריה. כך הוא העיד בעמ' 23 שורות 18-25 לפרוטוקול:

" ... זאת תנועה שנקראת "לו סיזן" ובתי המלון יודעים מראש... מחלקים את השנה לשלוש עונות ואת העונה המתה שנקראת ה"לו סיזן" מנצלים את התנועה הניגרית למלא את המלון כי אין קבוצות אחרות מארצות אחרות. הניגרים היא תנועה בדרך כלל זולה להבדיל מארצות אחרות ואנחנו עושים את התקציב ולוקחים בחשבון שישנו סיכון בתנועה הניגרית כי במדינה שבאים ממנה יש בעיות והטיסות לא יוצאות סדירות ומתבטלות אז לוקחים זאת בחשבון ולפעמים תוך יומיים יום, הטיסה לא יוצאת או 3 ימים אז אנו יודעים שהקבוצה לא מגיעה והמנכ"ל של המלון עושה את העבודה שלו, מקפיא את האוכל, שולח את העובדים הביתה ועושה מה שצריך במלון.

...

ש: מה הייתם עושים כשיש ביטול

ת: אין מה לעשות, לא מחייבים ביטול בתנועה הניגרית בשום פנים ואופן, אני עבדתי 9 שנים מנהל הזמנות שהתעסקתי עם התנועה הזאת ו- 3 שנים כמנכ"ל ובתנועה הזאת אף פעם לא מחייבים בדמי ביטול כי הסיבות לא נובעות מבפנים אלא מבחוץ מהארץ ממנה הם מגיעים

ש: והיו ביטולים

ת: המון"

בהמשך הבהיר עד זה כי ה"law season" נמשך מנובמבר ועד תחילת מרץ וכי ההזמנות מבוצעות ברך כלל שבוע - שבועיים מראש, מה שמתיישב עם ההזמנה נשוא ענייננו - הזמנה שכללה ארבע קבוצות מפברואר ועד תחילת מרץ ובוצעה שבוע לפני הגעת הקבוצה הראשונה (עמ' 24 שורות 14-15, עמ' 25 שורות 21-28 לפרוטוקול).

עד נוסף שזומן להוכחת הנוהג, הינו מר מיכאל ויזל, המשמש כמנכ"ל מלון מזה 25 שנים. כך הוא העיד על התיירות הניגרית (עמ' 6 שורות 27 ואילך לפרוטוקול):

"זו תיירות הרבה יותר אימפולסיבית, אפשר לקרוא לזה, מהירה, הזמנות מתבצעות בפרקי זמן קצרים מאד, מעת לעת חלים שינויים בהזמנות, בכמות המשתתפים, בתאריכי ההגעה, בכל מה שקשור לעניין, זה שונה מאד מתיירות אירופאית, לדוגמא אנשים מגרמניה מזמינים שלוש שנים מראש ויודעים בדיוק מתי יגיעו ומתי יעזבו, הכל מאד מדויק. אצל הניגרים זה מאד מאד משתנה בפרקי זמן קצרים. כלומר מי שמבין את התנועה הזאת צריך להיות ערוך לשינויים והודעות לפעמים של שעות מראש..."

בהמשך, נשאל העד מה נהג לעשות כשהיה מקבל הודעה שהקבוצה לא תגיע בכלל וכך השיב:

" הכל תלוי ביחסים עם הסוכן... אם זה סוכן שעובד איתנו שנים ונותן הרבה קבוצות, אנחנו הרבה יותר גמישים בהטלת קנסות או בקשה לפיצוי. זאת אומרת או שמבקשים איזה חלק מהנזק או שמציעים לו תן לי חמש קבוצות במקום ואני אספוג את הנזקים שנגרמו לי או מסכמים על איזה סוג של פיצוי קטן על אוכל שהוצאתי על חדרים שלא הצלחתי לקחת ממקומות אחרים, הזמנות שסרבתי להם בשביל הקבוצה הזאת אבל זה עניין של משא ומתן ובדרך כלל הוא מגיע למימוש"

ובעמ' 8 שורות 15-22 לפרוטוקול הבהיר העד:

"ש: למעשה לפי מה שאמרת... ה"פיצוי" במקרה של ביטול הזמנות זה שהסוכן מביא למלון עוד קבוצות

ת: כן, זאת אחת האפשרויות, לפעמים מוותרים לגמרי ולפעמים מקבלים קבוצות ולפעמים משלמים איזה חלק, אומרים מה הנזק? הכנת אוכל? הפסדת 20 חדרים? 1,000 ₪? מנסים להעריך את הדברים ולהגיע לסוג של פשרה

ש: 1,000 ₪ זה דוגמא זה לא פיצוי

ת: זה דוגמא, זה יכול להיות 1,000 ₪, זה יכול להיות 10,000 ₪, תלוי בהיקפים של העבודה בין הסוכן והמלון תלוי ברצון הטוב של שני הצדדים. נדיר מאד שיש כאלה הגעות לבית המשפט".

עוד הוא הבהיר כי לא קיים בענף המלונאות הסכם בכתב שמתייחס לתנועה הניגרית, אלא מדובר בנוהג קיים (עמ' 8 שורות 11-12 לפרוטוקול).

לסיכום - מהעדויות המתוארות לעיל ניתן לקבוע כי הוכח - ברמה הנדרשת במשפט האזרחי - קיומו של נוהג ביחס לתיירות הניגרית בישראל. הוכח כי מדובר בתנועת תיירות שונה מן הרגיל, המאופיינת באי יציבות, כאשר ההזמנות מבוצעות על פי רוב בסמוך למועד ההגעה ולאחריהן צפויים שינויים בהזמנה ובתנאיה, עד כדי ביטול ההזמנה כולה בסמוך למועד המוזמן. אופי "גחמתי" זה, מכתיב גמישות מצד כל המעורבים בעניין, ובין היתר בעלי המלונות, לרבות גמישות בעניין הפיצוי הכספי, אם בכלל, במקרה של ביטול ההזמנה.

בעניין זה הוכח, כי הדבר תלוי במערכת היחסים הקיימת בין הסוכן והמזמין לבין בית המלון, בהיקף העבודה ביניהם ובשאר נסיבות העניין.

הנתבעות לא הוכיחו כי הנוהג הקיים בכל מקרה של ביטול הזמנה הוא אי תשלום כל פיצוי שהוא. יחד עם זאת, הוכח כי בהחלט קיימת גישה פשרנית ומתונה של פיצוי במקרה של ביטול הזמנה, כאשר אחת מדרכי הפיצוי המקובלות הינה הבאת קבוצות נוספות על ידי הסוכן למלון, לעיתים משולם חלק מן הנזק שהוסב למלון ולעיתים אכן לא משולם כל פיצוי שהוא.

הפיצוי ההולם את הנוהג הקיים בנסיבות המקרה דנן

הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם בעניין, כפי שנהוג במקרים מעין אלה, על פי העדויות שנשמעו. יתכן שהדבר נעוץ בכך שלא שררו ביניהם כל יחסים עסקיים לפני ההזמנה בה עסקינן. על כן, יש להכריע בעניין על יסוד הנוהג המקובל בחוזים מעין אלה, כפי שהוכח כמתואר לעיל, ובהתחשב במכלול הנסיבות העניין כפי שהוכחו בבית המשפט.

האפשרות המקובלת של פיצוי על ידי הבאת קבוצות נוספות על ידי הסוכן לאותו מלון, איננה אפשרית עוד בנסיבות בעניין, שכן לא ניתן לכפות זאת על הצדדים.

באשר לאפשרות לפצות את התובעת על נזקיה או חלק מהם - התובעת לא הביאה לבית המשפט ראיות כלשהן לעצם קיומו של נזק שנגרם לה, אם בכלל, בעקבות ביטול ההזמנה, ולגובהו של נזק זה. טענות התובעת בעניין זה נטענו בעלמא, ללא פירוט כדבעי וללא ביסוס ראייתי. כך למשל, לא הובאה על ידי התובעת אסמכתא בדבר תפוסת המלון בעת ביצוע ההזמנה ובפרט טענתה כי הזמנת החדרים על ידי הנתבעות הביאה את המלון לתפוסה מלאה. זאת, אף שהתביעה הוגשה כבר בחודש דצמבר 2008 וממילא היו בידי התובעת אז מלוא הנתונים והאסמכתאות לכך.

בהקשר זה יצוין, כי העובדה שההזמנה כללה ארבע קבוצות למועדים סמוכים להזמנה - כאשר הקבוצה הראשונה בת 25 חדרים הגיעה 7 ימים לאחר ההזמנה והשנייה בת 76 חדרים הגיעה 8 ימים ההזמנה), מעידה כי המלון לא היה בתפוסה מלאה באותה עת.

זאת ועוד, התובעת לא הגישה כל פירוט או אסמכתא להזמנות המיוחדות שביצעה לשם אירוח אותה קבוצה, עובדים שהעסיקה, וכיוצא באלה. גם כשעפיף נשאל על כך בעדותו, הוא אישר כי אין בידיו אסמכתאות לכך (עמ' 8 שורות 26-27, 30-31, עמ' 9 שורות 10-11 לפרוטוקול).

התובעת גם לא הראתה כי עשתה להקטנת הנזק, ככל שזה נגרם לה.

בנסיבות אלה, ושוב - על יסוד הנוהג "הפשרני" המקובל בחוזים מעין אלה, כפי שהוכח כמפורט לעיל, יש לפסוק לתובעת פיצוי מסוים, שיתחשב במכלול הנסיבות המתוארות לעיל ולאו דווקא על נזק קונקרטי.

בכלל זה, יש להתחשב בכך שההזמנה לא בוטלה במלואה, היינו - ביחס לכל הקבוצות שהוזמנו בה. כאמור, ההזמנה כללה ארבע קבוצות שונות: הראשונה בת 25 חדרים, השנייה בת 76 חדרים, השלישית בת 25 חדרים והרביעית - זו נשוא עניינו, בת 50 חדרים. הביטול אפוא, היה רק של רבע מהקבוצות שהוזמנו באותה הזמנה (וכ- 28% מכלל החדרים שהוזמנו בסך הכל לכל הקבוצות). שאר הקבוצות הגיעו על פי ההזמנה ושולמה לתובעת מלוא התמורה בגינן. ניתן לראות נתון זה כדומה לפיצוי הנהוג בתחום זה, כפי שפורט לעיל, היינו - הבאת קבוצות נוספות לתובעת על ידי הסוכן, על הרווח שצמח מכך לתובעת.

כן יש להתחשב בכך שבשונה ממקרים "רגילים", בהם הסוכן עצמו גובה את דמי הביטול מלקוח הקצה, במקרה זה לא נטען על ידי התובעת וממילא לא הוכח כי הנתבעות או מי מהן גבו ממזמין הקצה (מדינת ניגריה או מי מחברי הקבוצה) סכום כלשהו על ביטול ההזמנה.

בהתחשב במכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל, סבורני כי פיצוי בשיעור של 25% מן הפיצוי הקבוע בהסכם התאחדות המלונות למקרים ה"רגילים", יהלום בנסיבות העניין את הנוהג המקובל כפי שהוכח.

החישוב הינו כדלקמן:

התמורה המלאה עבור הקבוצה אמורה הייתה להיות בסך של 14,000$ (70 דולר לחדר כפול 50 חדרים כפול 4 לילות). הפיצוי הקבוע בהסכם התאחדות המלונות הינו 50% מסך התמורה, היינו - 7,000 $. 25% מפיצוי זה הינו סך של 1,750 $, שעל פי שער הדולר באותה עת, כנטען בכתב התביעה, שווה לסך של 6,350 ₪.

חבות הנתבעת מס' 1 והנתבעת מס' 2

התובעת טענה בכתב התביעה, כי ההזמנה בוצעה על ידי הנתבעת מס' 2 עבור הנתבעת מס' 1. יחד עם זאת, בכתב התביעה נטענו הטענות נגד הנתבעות בערבוביה, בלא להבהיר מהי עילת התביעה הנטענת ביחס לכל אחת מהן בנפרד.

הנתבעות שתיהן טענו בכתבי ההגנה שהגישו, כי הנתבעת מס' 2 שימשה כנציגה וכשליחה של הנתבעת מס' 1 בביצוע ההזמנות, כאשר כל הזכויות וההתחייבויות הכרוכות בכך, לרבות ביצוע התשלומים בגין ההזמנות, הן של הנתבעת מס' 1 לבדה.

בנסיבות אלה, טענת הנתבעת מס' 1 לראשונה בסיכומיה, ולפיה הנתבעת מס' 2 לא פעלה בשמה והיא איננה אחראית לפעולותיה, היא בבחינת שינוי חזית מהותי, בשלב הסיכומים, שאין להתירו ושגם איננו מתיישב עם חומר הראיות ועם עדותו של העד מטעם הנתבעת מס' 1 בבית המשפט.

מנהל התובעת- עפיף, הצהיר גם הוא בתצהירו כי דובר בהזמנה שבוצעה על ידי הנתבעת מס' 2 עבור הנתבעת מס' 1, על גבי נייר פירמה של הנתבעת מס' 1, כשהוא איננו הבהיר בתצהירו מדוע בנסיבות אלה יש לחייב את שתי הנתבעות גם יחד.

עפיף גם אישר בעדותו, כי הנתבעת מס' 1 היא ששילמה עבור שאר הקבוצות שהוזמנו באותה הזמנה והגיעו, וכי אליה נשלחו החשבוניות לתשלום (עמ' 11 שורות 11-12 לפרוטוקול).

בעדותו בבית המשפט טען עפיף, לראשונה, כי "רשיד אמר שהוא משלם את הכל" (עמ' 7 שורה 26 לפרוטוקול). משנשאל מדוע לא טען זאת בתצהירו הבהיר כי התכוון לכך כשציין כי הוא שוחח עם רשיד בטלפון וציין על גבי ההזמנה "רשיד משלם" (עמ' 8 שורות 7-8 לפרוטוקול), אלא שבהמשך עדותו הודה עפיף: "אני עכשיו לא כל כך בטוח אם כתוב כאן ישלח הזמנה או ישלם הזמנה, לפי הכתב שכתוב כאן יכול להיות שכתוב "ישלח הזמנה" (עמ' 11 שורות 17-18 לפרוטוקול).

נמצא, כי הן על פי טענת התובעת בכתב התביעה ובתצהיר עפיף והן על פי טענות הנתבעות שתיהן, הנתבעת מס' 2 פעלה כנציגה וכשליחה של הנתבעת מס' 1 ועל כן איננה חייבת בעצמה בתשלום לתובעת.

יחד עם זאת, הואיל והנוהג שהוכח על ידי הנתבעות, כפי שפורט לעיל, נוהג שעל בסיסו נקבע הפיצוי לתובעת, חל על פי העדויות גם על הסוכן, מן הראוי שייפסק כי חבות הנתבעות בפיצוי התובעת יהא ביחד ולחוד, כדרישת התובעת.

סיכום

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה באופן חלקי בלבד ומורה לנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

1. פיצוי בסך של 6,350 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (14.12.2008) ועד למועד התשלום בפועל.

2. החזר אגרות:

סך של 380 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (14.12.2008) ועד למועד התשלום בפועל.

סך של 427 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 21.11.2013 ועד למועד התשלום בפועל.

3. שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.