לפניי תביעה לתשלום פיצויים ולסילוק יד בגין פלישה ובניה בשטח השייך לתובעים.

רקע:

1. התביעה הוגשה במקור ע"י הגב' רבקה פרץ ז"ל שהלכה לעולמה לאחר הגשתה והתובעים הם יורשיה/חליפיה. המנוחה היתה בעלת זכויות חכירה בחלקה 9 בגוש 11866 ביוקנעם, עליה בנוי בית מגורים. הנתבעת 1 הינה בעלת זכויות חכירה בחלקה 10 בגוש הנ"ל שאף עליה בנוי בית מגורים (יוער כי בתביעה כפי שהוגשה צויין כנתבע נוסף עזבון בעלה המנוח). שתי החלקות האמורות גובלות זו בזו.

2. התביעה הוגשה בעילה של פלישה וכן בעילה נזיקית בגין נזק שנגרם לפי הנטען לבית התובעים כתוצאה מבניה שבוצעה על-ידי הנתבעת ובעלה המנוח. בתביעה נטען כי הנתבעת מחזיקה שלא כדין בחלק משטחם של התובעים – חלקה 9 הנ"ל, בשטח כולל של 39 מ"ר. על גבי שטח הפלישה נבנתה חניה מקורה ולצידה גרם מדרגות המוביל אל בית הנתבעת.

3. בכתב ההגנה נטען בין היתר כי השטח נשוא התביעה שייך לחלקת הנתבעת – חלקה 10, כך שאין מדובר בפלישה כלל. לפי הנטען ע"י הנתבעת, במסגרת הליכי הפרצלציה שבוצעו במקרקעין על-ידי מנהל מקרקעי ישראל בתחילת שנות ה-2000 לאחר שהנתבעת ובעלה המנוח רכשו את הזכויות במקרקעין ובנו את ביתם, נפלה טעות בעריכת התצ"ר ע"י המנהל, אשר גרמה לכך שחלק מחלקה 10 נגרע "וסופח" בטעות לחלקה 9 השכנה, וזהו השטח נשוא התביעה.

4. נוכח המחלוקת שהתעוררה במישור הקנייני והטענה לטעות בעריכת התצ"ר והרישום על-פיו, עוכב תחילה ההליך דנן על מנת לאפשר לנתבעת לעתור בתובענה מתאימה לבית המשפט המחוזי. הנתבעת הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה בה ביקשה להצהיר כי בתכנית לצרכי רישום ביחס למקרקעין נשוא דיוננו נפלו אי-דיוקים בציון קו הגבול בין חלקות הצדדים דנן וכי על המנהל לערוך תיקון של התכנית בהתאם לחוו"ד של מודד מטעם הנתבעת, מר חיים שבח (ה"פ 50540-07-10). במסגרת התביעה הנ"ל הוגשה עמדת מנהל מקרקעי ישראל בשם בעלי הקרקע (קק"ל ורשות הפיתוח), לפיה אכן נפלה טעות בתכנית מכוחה נערך התצ"ר, באופן שחלק מביתה של הנתבעת שנבנה בתחום המגרש כפי שהוקצה לה במקור ע"י המנהל, מצוי כיום בתחום החלקה של התובעים בהתאם לגבולות הרשומים. בפסק-דין מיום 20.7.11 (כב' השופט הבכיר ה' חטיב) נדחתה התובענה. בפסק-הדין נקבע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי נפלה טעות בסימון הגבול בין החלקות במסגרת התצ"ר. בין היתר נקבע בפסק-הדין כי לא הוכח שמפת המודד מטעם הנתבעת ביחס למיקום קו הגבול בין החלקות, מדויקת יותר מהתצ"ר כפי שנערך. כן צויין בפסק-הדין כי עורך התצ"ר או כל גורם אחר שהיה מעורב במדידה והכנת התצ"ר, לא זומנו לעדות ע"י הנתבעת על מנת להעיד אודות הליך הכנת התצ"ר ולברר את טענת הטעות. אשר להודעה שהוגשה מטעם המנהל בהליך הנ"ל, נקבע בפסק-הדין כי אין בה כשלעצמה להוכיח כי נפלה טעות בתצ"ר כנטען.

5. נוכח פסה"ד של בית המשפט המחוזי, נקודת המוצא לענייננו הינה אפוא כי השטח נשוא התביעה שייך לתובעים ולא לנתבעת המחזיקה בו בפועל.

6. שתי מחלוקות עיקריות נותרו להכרעה. האחת, טענת התובעים כי הבניה שבוצעה על-ידי הנתבעת ובעלה המנוח בשטח נשוא התביעה גרמה נזק לביתם, בגינו תובעים הם פיצוי בסך 72,974 ₪. השניה, מחלוקת בעניין הסעד שיש ליתן בתביעה לסילוק יד משטח הפלישה. אדון להלן בשתי מחלוקות אלה.

התביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לבית התובעים:

תמצית טענות הצדדים:

7. לטענת התובעים, בניית החניה המקורה בבית הנתבעת והמדרגות הצמודות לה בשטח הפלישה ולצידה, גרמה לערעור יסודות ביתם ועקב כך ניזוק גרם המדרגות של ביתם. לפי הטענה, בניית הרכיבים הנ"ל בסמוך מאוד ליסודות בית התובעים גרמה להקטנה אפקטיבית של עומק כלונסאות המבנה לעומק של פחות מ- 8 מטר, בעוד שעומק הנדרש הוא 10 מטר, וכן ליצירת ניקוז מים בסמוך ליסודות. כתוצאה מכך נוצרה שקיעה במרפסת ובגרם המדרגות של בית התובעים. נזק זה איננו ניתן לשיקום ומחייב הריסה של גרם המדרגות ובנייתו המחודשת. עלות העבודות מוערכת בסך 72,974 ₪, וזהו הסכום הנדרש בתביעה. את תביעתם תמכו התובעים בחוו"ד ש"ל הגיאולוג ד"ר אביגור באשר לגורמי הנזק ובחוו"ד של המהנדס פנחס פיכמן באשר למהות הנזק שנגרם ועלות תיקונו. בנוסף צירפו התובעים דו"ח של יועץ ביסוס, המהנדס ישראל קלר, מיום 18.01.1987, אשר ניתן לטענתם לצורכי בנייה בשטחם בתקופת עריכת הדו"ח, ועניינו שיטת הביסוס המומלצת בחלקה.

8. הנתבעת העלתה טענת התיישנות ביחס לתביעה הנזיקית, וזאת מאחר שלטענתה בניית המדרגות והחניה בוצעה עוד בשנת 1996, ואילו התביעה הוגשה בשנת 2008. לגופם של דברים טענה היא כי אין כל קשר בין העבודות שבוצעו לבין הנזק הנטען בבית התובעים. את טענתה זו סמכה על חוות-דעת של המהנדס ד"ר אברהם בן-עזרא, אשר סבר כי הליקויים בבית התובעים נובעים מאיכות הבניה ולא מעבודות הבניה שביצעו הנתבעים.

חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט:

9. נוכח המחלוקת בין הצדדים והמומחים מטעמם אשר נסבה על סוגיה מקצועית – הנדסית, מונה מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס סוהיל מ. סאבא, על מנת שיחווה דעתו בסוגיה זו. המומחה מונה בהסכמת הצדדים, ומשכך חוות-דעתו היא היחידה המשמשת כיום כראיה בפני בית המשפט (תקנה 130א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984).

10. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי הבניה שביצעו הנתבעת ובעלה המנוח איננה הגורם להופעת הסדקים במדרגות ובמשטח הכניסה לבית התובעים. המומחה ציין בחוות דעתו כי בהתאם לנתוני התובעים, הכלונסאות בביתם נחפרו לעומק של 10 מטר. המומחה ציין כי חשיפה של 2 מטר מאורך הכלונסאות הנ"ל בשל הבניה שבוצעה בסמוך מטעם הנתבעת, איננה יכולה להשפיע על חוזק הכלונס בבית התובעים ולגרום עקב כך לנזק הנטען. כן ציין המומחה כי ככל שהיה נגרם נזק לבית התובעים כתוצאה מהבניה שבוצעה בסמוך מטעם הנתבעת, הוא היה מופיע מיידית, בעוד שבמקרה דנן טענו בפניו התובעים כי הסדקים נראו לראשונה רק בשנת 2004. המומחה ציין עוד בחווה"ד כי הסיבה לסדקים ולשקיעות בבית התובעים היא אחרת, וקשורה באופן ואיכות ביצוע האלמנטים הנ"ל.

התביעה לפיצוי בגין נזק לבית התובעים – דיון והכרעה:

11. כאמור לעיל, המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו כי הליקויים בגרם המדרגות בבית התובעים, שהינם נושא התביעה הנזיקית, לא נגרמו כתוצאה מפעולות בניה שביצעו הנתבעת ובעלה המנוח.

12. התובעים טוענים כי המומחה מטעם בית המשפט שגה במסקנתו האמורה ומעלים טענות שונות ביחס לאופן בחינתו את הסוגייה שהועמדה לפתחו. אקדים ואציין את מסקנתי ולפיה נוכח מכלול הראיות כפי שהוצגו, ולאחר שהמומחה נחקר בפני על חוות דעתו, לא מצאתי ממש בטענות התובעים וסבורני כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ומסקנתו.

13. בטרם בחינה לגופם של דברים, אעמוד בקצרה על הבסיס הנורמטיבי בכל הנוגע למשקלה של חוות-דעת מקצועית שניתנה על-ידי מומחה שמינה בית המשפט. ההלכה הפסוקה קובעת כי לחוות דעת של מומחה שמונה מטעם בית המשפט נתון, ככלל, משקל רב. זאת, נוכח המומחיות המקצועית, האובייקטיביות ואי-התלות של מומחה כאמור. אף שההכרעה הינה בידי בית המשפט ואין הוא מחויב לחוות דעת מומחה כזה או אחר, הרי שבהיעדר טעמים טובים להימנע מכך, יטה בית המשפט לקבל את חוות דעתו של מומחה מקצועי שמינה. ראו לעניין זה ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם במאגרים) (1988):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם נראית לו סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן.

אכן עד מומחה כמוהו ככל עד- שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ראו גם בע"א 1240/96 שיכון עובדים בע"מ נגד רוזנטל, פ"ד נב(4) 563 (1998)).

ראו גם: ע"א 3134/02 עירית רחובות נ' בוטרנו אחזקה ופיתוח, (פורסם במאגרים) (2002) בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים) (2006); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) (2005).

14. לטענת התובעים, אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בענייננו וזאת מאחר שהוא לא ביצע בעצמו מדידות ביחס לעומק הכלונסאות שבוצעו בבית התובעים וכן של עומק החפירה שבוצעה לצורך בניית החניה וגרם המדרגות בבית הנתבעת. טענה זו אין לקבל. מחקירתו של המומחה עלה כי הוא הסתמך בין היתר על נתונים שסיפקו התובעים באשר לעומק הכלונס והחפירה שבוצעה במגרש השכן, וסבר בהתייחס לנתונים אלה, כי אין קשר סיבתי בין העבודות שביצעו הנתבעת ובעלה המנוח לבין הנזק הנטען (עמ' 19, ש' 16-22). הנתון בדבר עומק הכלונס נכלל בראיות התובעים (דו"ח קלר) ובחוות הדעת שהגישו בתחילת ההליך. אף הנתון בדבר עומק החפירה שבוצעה במגרש הנתבעת צויין בחוות הדעת מטעם התובעים והנתבעים בחוות דעתם לא חלקו לגביו. אינני רואה פסול במתווה בו נקט המומחה בענייננו, עת בחן את שאלת הקשר-הסיבתי בשים לב לנתונים שסיפקו הצדדים. אין הכרח כי המומחה יבדוק בעצמו נתונים המוצגים בפניו מטעם הצדדים שלא התעוררה לגביהם כל מחלוקת של ממש. יצויין כי במהלך חקירתו הנגדית נשאל המומחה על-ידי ב"כ התובעים האם מסקנתו היתה משתנה לו היה מדובר בחפירה בעומק של מעל 3 מטר שבוצעה מצד הנתבעת. לשאלה זו השיב המומחה בשלילה כפי שיצויין להלן, אולם יש בכל מקרה להדגיש כי הטענה לחפירה בעומק כאמור איננה מגובה בראיה כלשהי והיא אף שונה מהנתון שנכלל בחוות-הדעת מטעם התובעים עצמם. עוד יצויין כי המומחה התייחס בדבריו לאפשרות שבוצעה חפירה לעומק כאמור תוך שעולה מדבריו כי הנחה מעין זו איננה סבירה בשים לב לנתוני הבניה שבוצעה (עמ' 19, ש' 21-22).

15. התובעים טוענים בנוסף לפגם בחוות-דעת משהמומחה לא קבע מהו הגורם לנזק בבית התובעים ולא יכול היה בחקירתו להצביע על נתונים התומכים באפשרות שנזכרה בחוות-דעתו לפיה מקור הבעיה הוא באיכות הבניה. גם טענה זו אין לקבל. המומחה נדרש לחוות את דעתו במחלוקת המקצועית בין הצדדים הממוקדת בשאלה האם קיים קשר בין הבניה שבוצעה מטעם הנתבעת לבין הנזק בבית התובעים. על שאלה זו השיב כאמור בשלילה. המומחה ציין בחוות דעתו כי הסיבה לסדקים ולשקיעות בבית התובעים היא אחרת וקשורה באיכות הבנייה. בחקירתו ציין כי איכות הבניה הירודה במקרה דנן נראית בעין (עמ' 16, ש' 16-24). בהמשך חקירתו הבהיר כי לשקיעה מהסוג שארע יכולות להיות מגוון סיבות הכוללות ליקוי בביצוע וניקוז לא נכון (עמ' 21, ש' 5-8). יוצא אפוא כי לעמדת המומחה, אין כל סבירות בנתונים שהוצגו כי הבנייה שבוצעה על-ידי הנתבעת ובעלה המנוח היא שגרמה לנזק בבית התובעים, וכי לנזק מעין זה יכולים לגרום מגוון של גורמים. אינני מוצאת פסול בעמדת המומחה אשר לא קבע בצורה נחרצת מהו הגורם לכשל שארע אלא ציין סיבות אפשריות לו, תוך ששלל באופן חד-משמעי את הסיבה לה טענו התובעים ואשר אותה העמידו בבסיס תביעתם, וזאת לנוכח הטעמים המקצועיים שהובהרו על-ידו ואשר בגינם הסיק כי אין סבירות לתרחיש הגרימה הספציפי לו טענו התובעים.

16. לגופם של דברים, המומחה ציין בחוות דעתו כי חשיפה של 2 מ' מעומק הכלונס שעומקו 10 מטר (בשל ביצוע חפירה בחלקה הסמוכה), אין בה כדי להשפיע על חוזקו. בעדותו חזר המומחה על הדברים והדגיש כי אין מתחשבים ב- 2 המטר העליונים של הכלונס לצורך חישוב החוזק והעומס (עמ' 16, ש' 6-11; עמ' 17, ש' 1-25; עמ' 18, ש' 7-8). המומחה הדגיש כי כלונס לעומק ובעובי עליו עמדו התובעים (לפי דו"ח קלר שהציגו) מחזיק כ- 40 טון, ואילו העומס של המדרגות המדוברות הוא מספר טונים בודדים כך ש"מקדם הביטחון פה הוא מעל ומעבר" (עמ' 17, ש' 28-30). יצויין כי עמדת המומחה לעניין אי-התחשבות ב- 2 מ' עליונים של הכלונס מתיישבת לכאורה עם ראיות התובעים, שכן הדבר צויין אף בדו"ח קלר שצורף על-ידם (עמ' 4 לדו"ח).

זאת ועוד, כשנשאל המומחה האם היה משנה את עמדתו לו היה מדובר בחפירה לעומק גדול יותר של יותר מ- 3 מטרים השיב: "זה לא יכול לשנות מחוות דעתי, כיוון שנתתי סדר, כיוון שנתתי סדר גודל של עומסים. עומס של כלונס בקוטר 50, עשרה מטרים, זה בסביבות 41 טון ופה יש לנו בקושי 3-4 טון, אפילו שירד 4 מטר, לא אכפת לי, עדיין הכלונס מחזיק" (עמ' 19, ש' 9-13). ובהמשך כשנשאל האם הוא מתייחס רק למדרגות ולא לבית השיב: "כן, אבל זה לא מגיע ל- 40 טון. ואין לי תוכנית יסודות ועומסים" (עמ' 19, ש' 14-15). עולה מעדותו של המומחה כי אף אם היה מוכח כי החפירה הינה לעומק כפי שהוצג לו בחקירה (וזאת לראשונה בהליך ומבלי שהוצג כל נתון המבסס זאת), לא היה בכך כדי לשנות מבחינת מסקנתו כי לא החפירה היא שגרמה לנזק נושא התביעה.

נדבך נוסף בחוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש נוגע למועד בו נוצר הנזק הנטען במדרגות בית התובעים. בחוות דעתו ציין המומחה כי לפי דברי התובעים בפניו, הם גילו את הסדקים בביתם לראשונה בשנת 2004 (עמ' 4 לחווה"ד). המומחה הסביר כי אין זה סביר שחפירה שבוצעה שנים לפני כן גרמה לסדקים שהופיעו לראשונה בשנת 2004 (עמ' 5 ו-6 לחווה"ד). בחקירתו נשאל המומחה האם היווצרות נזק בשל חשיפת הכלונס חייבת להיות מיידית, והשיב: "חודשים אולי, או שנה מקסימום. ואני אומר את זה על סמך הניסיון. אם משהו לא בסדר מופיעים סדקים אחרי חודשים שלושה" (עמ' 20, ש' 21-22). כפי שיפורט בהמשך, בנית החניה וגרם המדרגות הצמוד בבית הנתבעת בוצעה בשנת 1996. יוצא אפוא כי חלפו שנים רבות מאז הבניה הנ"ל ועד הגשת התביעה ואף עד למועד בו טענו התובעים בפני המומחה כי לראשונה החלו להיווצר הסדקים. דבר זה איננו מתיישב, לפי העולה מעדותו של המומחה מטעם בית המשפט, עם תהליך גרימה מהסוג לו טענו התובעים.

17. לאחר שעיינתי בחוות-דעת המומחה ולאחר שהמומחה נחקר בפני, אני מוצאת את עמדתו והסבריו המקצועיים כסבירים ומשכנעים. לא הוצג בפני כל טעם משכנע שיש בו לערער את חוות הדעת ואת מסקנותיו המקצועיות של המומחה. יש פער ניכר בין חריפות הנוסח בו נקטו התובעים בסיכומיהם נגד המומחה וחוות-דעתו לבין דלות הבסיס ביחס אליהן. בנסיבות אלה, ובהתאם להלכה הפסוקה כפי שהובאה לעיל, אני רואה לקבל את עמדת המומחה מטעם בית המשפט בעניין זה.

18. המסקנה היא לפיכך, כי לא מתקיים קשר-סיבתי בין פעולות החפירה והבניה שביצעו הנתבעת ובעלה המנוח, לבין הנזק הנטען בבית התובעים. משכך, דין התביעה הנזיקית להידחות.

19. נוכח מסקנתי לגופה של מחלוקת, הרי שאין הכרח להידרש לטענת ההתיישנות שטענה הנתבעת.

תביעת הפינוי :

תמצית טענות הצדדים בתביעת הפינוי:

20. לטענת התובעים, נוכח ההכרעה בתביעה הקניינית שהגישה הנתבעת לבית המשפט המחוזי, הרי שעליה לסלק את ידה מכל שטח הפלישה ללא סייג. התובעים טוענים כי אין לשעות לטענת הנתבעת בדבר תום-ליבה, שכן לטענתם הבניה בתוך חלקתם נעשתה שלא כדין ותוך הטעייה של רשויות התכנון באמצעותה עלה בידי הנתבעת ובעלה המנוח לקבל בדיעבד לגיטימציה לבניה הפולשת לחלקת התובעים באמצעות היתר בניה שניתן להם בשנת 2003. הסעד המבוקש בתביעה בהקשר זה הוא להורות לנתבעת לסלק את ידה משטח הפלישה ולהרוס את כל הבנוי בשטח, וכן למלא את החפירה שבוצעה לצורך הבניה הנ"ל עד למרחק 4 מ' מיסודות בית התובעים.

21. הנתבעת, מנגד, טוענת כי בנסיבות העניין אין ליתן סעד של סילוק יד והריסה. לטענתה, היא ובעלה המנוח פעלו לאורך כל הדרך בתום לב מלא. הבניה בוצעה עוד בשנת 1996, כ- 12 שנים לפני הגשת התביעה, ובעת שהם לא ידעו ולא יכלו לדעת כי הבניה מבוצעת מעבר לקו הגבול בין החלקות. הנתבעת מציינת כי הבניה בוצעה על-פי היתר בניה שניתן שנים בטרם עריכת התצ"ר וביצוע הפרצלציה במקרקעין ע"י המנהל, כאשר רק לאחריה הועלתה הטענה בדבר חריגה לגבול החלקה הסמוכה. הנתבעת מציינת את נסיבותיה האישיות ואת העובדה כי קבלת התביעה משמעותה כי היא תחוייב להרוס את החניה המקורה בביתה הבנויה מבטון, גרם המדרגות הצמוד לה ומשטח כניסה לביתה, וכי בנסיבות העניין עמידת התובעים על הסעד האמור מהווה משום שימוש לרעה וחוסר תום לב.

מחלוקות עובדתיות:

22. שתי מחלוקות עובדתיות עיקריות התעוררו בהליך ביחס לנסיבות הבניה שביצעו הנתבעת ובעלה המנוח בשטח הפלישה. האחת - מועד הבניה. השניה - השאלה האם בוצעו העבודות לפי היתר בניה. הרלוונטיות של הסוגיות העובדתיות הנ"ל הינה בין היתר בקשר לבחינת תום-ליבם של הנתבעת ובעלה המנוח לעת ביצוע הבניה.

23. אשר למועד ביצוע הבניה: לפי עדותה של הנתבעת, בנית החניה וגרם המדרגות הצמוד לה בוצעה בשנת 1996. בתצהיר התובעים נטען מנגד כי הבניה בוצעה בשנת 2003. במחלוקת זו עדיפה בעיני גרסת הנתבעת לפיה הבניה בוצעה בשנת 1996. מספר טעמים לדבר.

ראשית, בניגוד גמור לנטען בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים בדבר ביצוע הבניה על-ידי הנתבעת ובעלה המנוח בשנת 2003, בחקירתו הנגדית ציין התובע 1 כי למיטב ידיעתו הבנייה הנ"ל בוצעה בשנת 1996 (עמ' 25, ש' 25-26). בהמשך ציין כי היתר הבניה שניתן לנתבעת בשנת 2003 ניתן בדיעבד, בהליך של לגליזציה לבניה שבוצעה עוד קודם לכן (עמ' 26, ש' 32ׂ). יוצא אפוא כי בניגוד לטענה בתצהיר שהוגש מטעם התביעה, בחקירתו הנגדית תמך התובע 1 בגרסה העובדתית של הנתבעת באשר למועד הבניה.

שנית, הנתבעת העידה מטעמה את הקבלן אשר ביצע את עבודות החפירה והבניה של החניה ויתר הרכיבים שצויינו לעיל בביתה, מר חנניה אלימלך. הנ"ל הצהיר בתצהירו כי בשנת 1996 הנתבעת ובעלה המנוח שכרו את שירותיו לשם בנייה של גדר בטון המפרידה בין מגרשם למגרש התובעים, בניית חניה מקורה מבטון מזויין וגרם מדרגות בצמוד אליה. עוד ציין כי למיטב זכרונו התמורה שולמה לו במהלך חודשים 10-11/96. לפי עדותו, פרט לעבודות הנ"ל לא ביצע כל עבודות בנייה נוספות עבור הנתבעת ובעלה. בנוסף הגישה הנתבעת צילומי שני ספחי פנקס שיקים המעידים על שיקים שנמסרו לקבלן חנניה במהלך חודש אוקטובר 1996 (נספח י"ב לתצהיר הנתבעת) וכן צילום של תדפיס חשבון בנק המציג הוצאת שיקים במהלך חודשים 9-10/1996 (נספח י"ב לתצהיר הנתבעת). עדות זו של הקבלן, אשר איננו צד להליך ואין לו כל אינטרס בו, בפרט בהצטברותה למסמכים הנזכרים שהציגה הנתבעת, תומכת היטב בעדותה של הנתבעת כי עבודות הבנייה בוצעו עוד בשנת 1996.

שלישית, תמיכה נוספת לגרסת הנתבעת באשר למועד ביצוע הבניה, מצויה בעדותו של האדריכל מר אריה שלום, אשר הגיש בשם הנתבעת ובעלה המנוח בשנת 2002 בקשה למתן לגיטימציה לסגירת מרפסת בביתם והפיכת ייעוד חניה לשירות, בקשה שאושרה בשנת 2003. בתצהיר עדותו הצהיר מר שלום כי בזמן הגשת הבקשה להיתר היו מצויים ובנויים בשטח המגרש של הנתבעים גדר בטון המפרידה בין מגרשם למגרש התובעים וכן חנייה מקורה מבטון וגרם מדרגות הצמוד אליה. אלה צויינו במפה המצבית שהוגשה יחד עם הבקשה כ- "מצב קיים". בעדותו הדגיש מר שלום כי בעת הגשת הבקשה, החנייה הייתה קיימת ומאושרת לפי היתר בניה קודם, ובמסגרת הבקשה שהוגשה באמצעותו התבקש רק שינוי ייעוד לשירות (עמ' 31, ש' 3-4). גם עדות זו משתלבת ותומכת בגרסת הנתבעת, בדבר המועד בו הוקמו הרכיבים הבנויים המצויים כיום בשטח.

24. אשר לשאלה האם ניתן היתר בניה להקמת הרכיבים הנ"ל (חניה מקורה/גרם מדרגות הצמוד לה): הנתבעת טוענת כי בשנת 1993 התבקש וניתן היתר בניה לרכיבים הנ"ל ולקיר בטון בגבול בין החלקות (נספח ח' לתצהיר הנתבעת). בשל קשיים כספיים התעכב מימוש ההיתר ובנית הרכיבים הנ"ל החלה רק בשנת 1996. בעת הזו פג תוקף ההיתר משנת 1993, דבר לו לא היו מודעים לדבריה היא ובעלה. לאחר תחילת ביצוע העבודות ניתן צו הפסקת עבודה מנהלי ביום 28.10.96 (נספח ט' לתצהיר הנתבעת) וזאת כאמור מאחר שההיתר הקודם פקע. או-אז לדבריה הגישו הם לוועדה המקומית לתכנון ובניה בקשה לחדש את ההיתר משנת 1993, ובהתאמה חודש ההיתר ביום 24.11.96 (הספח י' לתצהיר הנתבעת), ובהתאם לכך בוצעו והושלמו העבודות. התובעים, מנגד, טוענים כי הבניה בוצעה ללא היתר, וכי רק בשנת 2002 הגישו הנתבעת ובעלה המנוח בקשה למתן לגליזציה לבניה שנבנתה שלא כדין, בקשה אשר אושרה בשנת 2003. לדבריהם אישור הועדה ניתן על בסיס הטעיה שכן הבקשה למתן לגיטימציה נסמכה על חו"ד שגויה של המודד מטעם הנתבעת, הוא מר חיים שבח, כאשר כיום – בהתאם לתוצאת פסה"ד של בית המשפט המחוזי – ברור כי הגבול שצויין בה איננו הגבול הנכון בין החלקות.

25. עיון בראיות שהוצגו מעלה כי תמונת הדברים ביחס להיתר להקמת החניה וגרם המדרגות שלצידה, איננה ברורה עד תומה. הנתבעת הציגה טופסי היתרי בניה שניתנו לאורך השנים ביחס לחלקה (נספחים ז', ח' ו-י' לתצהיר הנתבעת). עיון במסמכים הנ"ל משנים 1993 ו- 1996 מעלה כי חניה מקורה/גרם מדרגות לא נזכרים בהם מפורשות ברכיבי הבניה, אלא צויין בהם תוספת למגורים, מקלט, קומת עמודים מפולשת וקיר/גדר למגרש. מכל מקום, לא צורפו הגרמושקות של ההיתרים, כך אין מסד נתונים מדוייק ומלא בעניין זה. מאידך, את טענת התובעים כי היתר הבניה משנת 2003 ניתן בדיעבד כהכשר לבנית החניה והמדרגות, אין לקבל. הגרמושקה של היתר זה הוגשה כראיה (נ/1). עורך הבקשה להיתר, האדריכל אריה שלום, העיד כאמור מטעם הנתבעת. עיון במסמכי ההיתר מעלה כי הוא לא נועד לאשר את רכיבי הבניה שבחלוקת, אלא ייעודו שונה – לגליזציה של סגירת מרפסת על עמודים בבית הנתבעת (סוגייה שאיננה קשורה לענייננו) וכן שינוי הייעוד של חניה לשירות אחר. מר שלום העיד כי הוא ערך את בקשת ההיתר האמור בהסתמך על ההיתרים שניתנו במקרקעין בתקופות קודמות, לרבות לחניה המקורה וגרם המדרגות שלצידה, ואלה אכן מופיעים ב- נ/1 בתיאור מצב קיים (עמ' 31, ש' 8-18). הוא שלל בעדותו מכל וכל את הטענה כי התכנית נועדה להכשיר את עצם הבניה של הרכיבים הנ"ל, תוך שהפנה לעובדה כי הבקשה וההיתר אינם כוללים כל תוספת של שטח בנוי בהקשר זה (עמ' 31, ש' 3-6). עדות זו לא נסתרה בדרך כלשהי ומשתלבת היטב עם העולה מ- נ/1 עצמו. היא שומטת את הבסיס תחת טענת התובעים כי היתר הבניה משנת 2003 נועד לתת לגיטימציה לעצם בנית החניה והמדרגות, ותומכת בטענת הנתבעת כי אלה נבנו לפי היתרים שניתנו קודם לכן. נוכח זאת, אין צורך לדון בטענת התובעים שהופנו נגד ההיתר משנת 2003 לגופו, לרבות הטענה להטעיית הרשויות בשל ההסתמכות בבקשה להיתר זה על מדידה של המודד חיים שבח, שעמדתו באשר לגבול הנכון של החלקות לא התקבלה כאמור בתביעת הנתבעת לבית המשפט המחוזי. יש לציין עוד, כי מהראיות עולה שעם תחילת הבניה של החניה והמדרגות בשנת 1996, הוצא צו הפסקת עבודה מנהלי, ומיד לאחריו – בעקבות פניית הנתבעת/בעלה המנוח לוועדה לתכנון ובניה – הוצא היתר הבניה משנת 1996 שהוא כאמור חידוש של היתר קודם שניתן בשנת 1993 ופקע בינתיים. לא הובאה כל ראיה כי מרגע מתן היתר הבניה משנת 1996 נמשכו הליכי האכיפה שהחלו קודם לכן בגין בניית החניה/גרם המדרגות, דבר המשתלב הגיונית עם טענת הנתבעת כי ההיתר המחודש הנ"ל נסב אף על רכיבים אלה.

26. כפי שכבר צויין, התמונה ביחס לרישוי הנוגע לבניית החניה המקורה וגרם המדרגות איננה לחלוטין בהירה, משהרכיבים הנ"ל לא צוינו במפורש בטפסי ההיתרים והגרמושקות לא צורפו. עם זאת, ניתן לראות, מתוך עיון בטפסי ההיתרים משנת 1993 ו- 1996 שצורפו לתצהיר הנתבעת, כי הם נסבים בין היתר על בניית קיר/גדר למגרש הנתבעת. כפי שצויין לעיל, הקבלן שביצע את הבניה עבור הנתבעת ובעלה, מר חנניה אלימלך, העיד כי במועד הרלוונטי להיתר המחודש שהוצא (קרי – בשנת 1996) הוא הקים עבורם בין היתר גדר בטון בין חלקתם לחלקת התובעים. הדבר אף משתלב עם עדות האדריכל אריה שלום (עורך בקשת ההיתר משנת 2003) בדבר רכיבי הבניה שהיו מאושרים במקרקעין לפי היתרים קודמים לרבות גדר בטון שהפרידה בין שתי החלקות. מכלול נתונים ואינדיקציות אלה במשקלם המצטבר, מטים את הכף למסקנה המסתברת יותר כי בכל הנוגע לתיחום גבול חלקת הנתבעת ביחס לחלקת התובעים – היא השאלה הרלוונטית לבחינת תום-ליבם של הנתבעת ובעלה המנוח בהקשר הפלישה נשוא דיוננו, פעלו האחרונים בעת הרלוונטית בהלימה להיתרי בניה שניתנו להם. מכל מקום, יודגש כי אין בפני ראיה כלשהי שיש בה ללמד על מודעות של הנתבעת או של בעלה המנוח "בזמן אמת" לכך שהבניה בוצעה בשטח שמצוי בחלקו בתחום החלקה השכנה (נזכיר גם כי הבניה בוצעה מספר שנים בטרם נערך ונרשם התצ"ר), ואני רואה לקבל בעניין זה במלואה את גרסת הנתבעת לפיה נודע לה לראשונה אודות טענה בעניין זה בשנת 2004 בעקבות פניה מב"כ דאז של התובעים (סעיף 30 לתצהיר הנתבעת).

התביעה לסילוק יד - המסגרת הנורמטיבית:

27. כאמור לעיל, משנדחתה תביעת הנתבעת לבית המשפט המחוזי, נקודת המוצא לענייננו הינה כי השטח נשוא התביעה שייך לתובעים ומכאן תביעתם לסילוק יד הנתבעת. המחלוקת שנותרה בהקשר זה נוגעת לסעד שיש להעניק בגין הפלישה האמורה.

28. אעמוד תחילה על התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו. סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק המקרקעין) קובע לאמור:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

הדין מקנה אפוא לבעל זכות הקניין זכות לדרוש את מסירתם ממי שמחזיק בהם שלא כדין. נקודת המוצא הנורמטיבית היא כי לבעלי זכות הקניין, קרי התובעים, זכות לדרוש מהנתבעת לסלק את ידם מהשטח שהם בעלי הזכויות בו.

29. עם זאת, ההלכה הפסוקה קובעת כי זכות הבעלים איננה זכות מוחלטת. כפי שנקבע בפסיקה, דרישת הבעלים לסילוק יד ובפרט כאשר היא כרוכה בדרישה לסילוק מחוברים (סוגיה המוסדרת גם בסעיף 21 סיפא לחוק המקרקעין), עשויה להיות קשה ליישום במקרים בהם בוצעה הבנייה באופן שחלקה הוקם בפלישה למקרקעי הזולת וחלקה במקרקעי הבונה/הפולש (ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (פורסם במאגרים) (2012), פסקה 10). במקרים מתאימים, כך נקבע בהלכת נעמה לעיל ופסיקה שקדמה לה, זכות הבעלים לדרוש סילוק יד עשויה להיות מסויגת; "בעלים של נכס ובכלל זה נכס מקרקעין, אינו נהנה מאוטונומיה מוחלטת בבואו להגן על החזקתו בנכס ואין לו זכות בלתי מסויגת 'לשרירות בעלים'" (פס"ד נעמה הנ"ל, פסקה 11). עקרון תום הלב, כך נפסק, חולש אף על הפעלת כוחו של בעל הקניין לדרוש את פינוי הנכס. תום-הלב בהקשר זה נבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות, ולפיכך לא נדרש להראות כי הבעלים פועל מתוך זדון או מטרה פסולה. אמת-המידה האובייקטיבית ליישום במקרה נתון צריכה להיקבע בהתחשב במגוון של פרמטרים, ומתוך מגמה זהירה לנוכח מעמדה הרם של זכות הקניין. הפסיקה קבעה שורה של שיקולים רלוונטיים להפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט בכגון דא, הכוללים: טיבה של הזכות הקניינית הנפגעת, מהות והיקף הפגיעה, הזיקה בין הצדדים, תום-הלב של המעורבים, ההשלכה של הסרת הפגיעה וכן השיקול הכללי למנוע תמריץ לבניה שלא כדין במקרקעי הזולת.

ההכרעה בענייננו:

30. ומהכלל אל הפרט; כפי שצויין לעיל, התביעה הוגשה בגין שטח בגודל 39 מ"ר, אשר סומן במפת המדידה שצירפו התובעים באות A (נספח ב' לתצהיר התובעים). לפי מפת המדידה, משתרע שטח A הנ"ל לאורך הגבול המשותף של חלקת התובעים וחלקת הנתבעת, בצורת משולש. חלקו העיקרי של "המשולש" מבסיסו והלאה - איננו בנוי. חלק קטן יותר - ראש המשולש והתחום הסמוך לו, כולל בתוכו חלק מחניה מקורה בנויה מבטון הצמודה לבית הנתבעת ומשטח כניסה לבית המצוי על גביה, וכן חלק מגרם מדרגות הצמוד לחניה ומוביל לכניסה הנ"ל (ראו בעניין זה גם עדות התובע 1, עמ' 26, ש' 11-16). חלק זה יכונה להלן – השטח המבונה.

31. בכל הנוגע למתן סעד של סילוק יד והריסה, סבורני כי ראוי להבחין בין שני חלקי הפלישה כפי שתוארו לעיל.

32. כאמור לעיל, בהתאם למפת המודד שהוגש מטעם התובעים, עיקר השטח שסומן כפלישה איננו בנוי. ביחס לחלק זה דין התביעה להתקבל. כפי שיפורט בהמשך, סבורני כי הנתבעת ובעלה המנוח פעלו בתום-לב בסברם, בטעות, כי השטח האמור שייך לחלקתם. אולם משאין עוד מחלוקת בדבר הזכויות בשטח, ובהיעדר טעמים נוגדים בעלי משקל מספק, הרי שהבעלים זכאים להחזיק בו, ולמעשה אף הנתבעת לא טענה אחרת אלא טיעוניה מתמקדים בחלק המבונה.

33. שונים הדברים ביחס לשטח המבונה הכולל כאמור חלק מהחניה המקורה של בית הנתבעת, מגרם המדרגות הצמוד לה ומהמשטח מעליה המשמש גם כניסה לבית. סבורני כי בהינתן מכלול השיקולים, כפי שהותוו בהלכה הפסוקה שצויינה לעיל, אין להורות על סילוק ידה של הנתבעת משטח זה.

34. ראשית, יש לתת בהקשר זה משקל לתום-ליבם של הנתבעת ובעלה המנוח בעת ביצוע הבניה. מהראיות שבפני עולה כי הם ביצעו את הבניה בעת שהניחו כי מדובר בחלק מחלקתם. כפי שפורט לעיל, הבניה בוצעה בשנת 1996, שנים רבות לפני הגשת התביעה, ועוד בטרם בוצע הליך הפרצלציה ע"י המנהל בתחילת שנות ה- 2000. ניתנו להם היתרי בניה אשר כוללים הקמת גדר/קיר בין חלקתם לחלקה השכנה, ואילו עובדת חריגת הבניה לתוך שטח התובעים התבררה רק בדיעבד שנים לאחר ביצוע הבניה. תביעת הנתבעת בעניין טענתה לטעות שנפלה בהליכי המדידה וההכנה של התצ"ר ע"י המנהל נכשלה כפי שפורט לעיל. אולם בכל הנוגע לבחינת תום-ליבה של הנתבעת בהקשר ענייננו, יש משמעות לכך כי המנהל עצמו והודיע במסגרת אותה התדיינות כי חלה טעות מצדו בעריכת התצ"ר וגבול החלקות כפי שנקבע בו. משזו עמדת הבעלים – המנהל, קשה לצפות מהחוכרים ממנו להניח אחרת ולפעול באופן שונה בזמן אמת. לכך יש להוסיף כי נראה שהטעות ביחס לגבול החלקות היתה משותפת לכל הצדדים בהליך דנן. מהראיות עולה כי בית התובעים נבנה בשנת 1990/1991 (עדות התובע 1, עמ' 25, ש' 11). בניית הקיר המפריד, החניה וגרם המדרגות בביתם של הנתבעת ובעלה המנוח בוצעה כאמור בשנת 1996, בעת שמשפחת התובעים כבר התגוררה בביתה. בעת הבניה, שכאמור בוצעה בסמוך לבית התובעים, ולמשך שנים רבות לאחר מכן, לא הועלתה כל טענה מצד משפחת התובעים בדבר פלישה לשטחם. נראה כי הם עצמם לא סברו שמדובר בפלישה אלא סברו, כמו שכניהם, כי מצב החזקה בפועל משקף את הגבול בין החלקות. לעניין זה העיד התובע 1 כי בעיית הגבול הובאה לידיעתו לראשונה רק בשנת 2004 בעת שהזמין ייעוץ הנדסי לעניין הנזק בגרם המדרגות של ביתם ואגב כך נאמר לו כי יש חריגה אל תחום החלקה (עמ' 26, ש' 1-3). יוצא אפוא כי שני הצדדים הניחו משך שנים ארוכות הנחה שגויה משותפת ביחס לקו הגבול הנכון בין החלקות, ההולמת את מיקום החניה והמדרגות כפי שנבנו בפועל. אף בכך יש כדי להקרין על תום-הלב של הנתבעת ובעלה המנוח בביצוע הבניה. בנסיבות אלה מתעמעמת אף עוצמת השיקול הנוגע להרתעה מלכתחילה מפני בניה שלא כדין במקרקעי הזולת, הנזכר בפסיקה כאחד השיקולים נגד סיוג זכות הבעלים לדרוש סילוק יד.

35. שיקול נוסף נוגע להשלכה שעלולה להיות למתן סעד של סילוק יד ביחס למקטע הפלישה האמור. צו פינוי כרוך במקרה דנן בהרס של חלק מבונה הצמוד לקיר בית הנתבעת וכולל גרם מדרגות המוביל לבית, וזהו חלק מהסעד לו עותרים התובעים. מדובר בהריסה ביחס לרכיבים בנויים שרק חלק מהם חורג לתחום חלקת התובעים ואשר מהווים חלק מהמבנה הכולל של בית הנתבעת, תוצאה שהשלכתה משמעותית וקשה מבחינת הנתבעת (כפי שאף העידה בעניין, עמ' 34, ש' 30-32ׂ). נזכיר בהקשר זה כי טענת התובעים בדבר הנזק שגרמה וגורמת להם הבניה במקום, לא הוכחה לנוכח חוות-דעתו של המומחה מטעם בית המשפט אשר לא מצא כל קשר-סיבתי בין השניים. ברי כי ככל שהיה מוכח שההריסה של הרכיבים שנבנו בשטח הפלישה תועיל להבטחת יציבות בית התובעים, היה הדבר מהווה נתון בעל חשיבות מהותית בשקילת האינטרסים של הצדדים במאזן הכולל, אולם כאמור לטענה זו לא נמצא בסיס.

36. כפי שכבר צויין לעיל, לא הוצגו נתונים באשר לגודל המדויק של השטח המבונה. אולם עיון בתשריט שהציגו התובעים מעלה כי מדובר בחלק קטן יחסית מתוך תחום החריגה כפי ששורטטה במפת המודד בשטח כולל של 39 מ"ר (תחת הסימון A), דבר שאף הוא בעל משקל בתמונה הכוללת.

37. מסקנתי מכל המקובץ הינה כי במקרה דנן אין להורות על הריסה וסילוק יד מהשטח המבונה, וזאת בשים לב לאמות-המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה שאוזכרה ביחס למקרים בהם תסוייג, בגדר חריג, זכות הבעלים לסעד מעין זה.

38. בטרם סיום זה יש להדגיש שני היבטים הנוגעים לעניין. ראשית, כפי שנקבע בפסיקה, דחיית התביעה לסילוק יד מהחלק המבונה אין משמעותה כי לנתבעת זכויות קנייניות בשטח זה. משכך, וכפי שנפסק בעניין נעמה לעיל, "לכשתחדל המשיבה להתגורר בנכס, מכל סיבה שהיא, לא יהיו דייריו או בעליו החדשים, לפי העניין, זכאים להיבנות עוד ממחסום זה ומשמעות הדבר היא כי באותו שלב יהיה המערער, או מי שיבוא בנעליו, זכאי לדרוש כי השטח האמור יוחזר אל תחום הנכס שלו" (פסקה 17 לפסה"ד). שנית, וכנובע מזכותם הקניינית של התובעים, עומדת להם זכות לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושה הנתבעת בשטחם. במסגרת התביעה הנוכחית לא נדרש סעד כזה ולא הוצגו כל ראיות בעניין, ולפיכך אין בידי להידרש לגוף העניין בהקשר זה במסגרת הדיונית הנוכחית.

סיכומם של דברים:

39. התביעה מתקבלת חלקית, באופן שעל הנתבעת לסלק את ידה ולפנות את השטח המסומן A בתשריט המודד שצורף לכתב התביעה ולתצהיר מטעם התובעים, למעט מהשטח המבונה כפי שהוגדר לעיל, וזאת בתוך 45 ימים מהיום. התביעה לסילוק יד והריסה ביחס לשטח המבונה, וכן התביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לבית התובעים, נדחות.

40. בנסיבות המקרה ונוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ו, 26 יולי 2016, בהעדר הצדדים.