א. הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינה של וועדת הערעורים (להלן: "הוועדה") לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), מיום 28.10.2014, בראשות כב' השופט י. פרידמן, לפיו נדחה הערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב מיום 1.12.08, אשר דחה את תביעתו של המערער להכרת זכות לפי החוק בהעדר קשר סיבתי בין ההפרעה בברכיים לבין תנאי שירותו הצבאי של המערער.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

המערער, יליד 1984, התגייס לשירות צבאי בחיל השריון בפרופיל 97 ביום 30.3.2003, והשתחרר בתום שלוש שנות שירות ביום 21.3.2006.

טענת המערער היא שהטירונות דרשה ממנו מאמץ פיזי רב, ובמהלך קורסי השריון הוא החל לחוש כאבים בברכיו. כאבים אלה התגברו במהלך קורס מפקדי טנקים שעבר במהלכו נדרש לפעילות גופנית אינטנסיבית.

ג. לטענת המערער הוא לא פנה למרפאה הגדודית, למרות הכאבים, מאחר ורצה לשמש דוגמא אישית לפקודיו, וכן מאחר ולא יכול היה להתפנות לכך הואיל ויחידתו היתה אז בפעילות מבצעית. רק באפריל 2005 פנה המערער לרופא הגדודי שהפנה אותו למרפאה שם נבדק על ידי אורתופד, שהמליץ למערער על מדרסי גבס לחיזוק שרירי הירכיים .

עם סיום שירותו פנה המערער לרופא מומחה שאבחן התרככות הסחוס שמתחת לפיקות הברכיים ("כונדרומלציה של הפיקה").

המערער הופנה לטיפולי פיזיותרפיה, ולהחלפת מדרסים, אך ללא הועיל.

ד. המערער הסתמך על חוות דעתו של ד"ר הלל אדמוני מיום 10.01.2009 לפיה תנאי השירות הקשים של המערער גרמו ללא ספק, להופעת הכאבים, בזמן השירות הצבאי.

ה. ד"ר ה. אדמוני ציין, שהמערער התגייס לשירות הצבאי ללא בעיה גופנית פעילה למעט כאבי ברכיים, בהיותו כבן 16 (לפי תרשומת מתיק קופת חולים היה זה באפריל 1998, משמע, כשהמערער היה כבן 14 – הערה שלנו), הנובעים קרוב לוודאי מגדילה מואצת של העצם באזור חיבור גיד הפיקה לעצם השוק, תסמונת המתאימה לגיל ההתבגרות וחולפת בדרך כלל עם גמר הגדילה.

מכאן מסקנת ד"ר ה. אדמוני שכאבי הברכיים מהם סובל המערער כיום נגרמו ללא ספק מחמת תנאי שירותו הקשים בזמן שירותו הצבאי.

ו. בחוות דעתו המשלימה מיום 31.10.09 (בתגובה לטענות המשיב) חזר ד"ר ה. אדמוני על כך שהכאבים מהם סבל המערער בחיבור גיד הפיקה לשוק נעלמו בסיום גדילתו של המערער ולא הותירו כל מגבלה או כאב, כך שבמועד גיוסו לצה"ל לא סבל המערער מכל פגם או הגבלה בברכיים.

כמו כן כותב ד"ר ה. אדמוני שלא מצא כל עיוות בברך שיהווה פגם מלידה, שלבטח היה מתגלה בבדיקה בלשכת הגיוס.

ז. את החלטתו לדחות את תביעת המערער ביסס המשיב על חוות דעתו של פרופ' ו. ביאליק מיום 23.10.08, המציין שקיים רישום בתיקו של המערער בדבר כאבי ברכיים ביום 23.4.98 (טרם השירות).

פרופ' ו. ביאליק הוסיף, שביום 25.7.06 ציין הרופא האורתופד, ד"ר נ. רוזן, במכתבו שתלונות המערער על כאבי ברכיים החלו בהיותו כבן 16 (כאמור לפי התרשומת בתיק היה זה באפריל 1998 בהיות המערער כבן 14 – הערה שלנו). בנוסף קיים רישום מיום 7.7.05 (לקראת סוף השירות), וכן קיימים רישומים לאחר השירות בדבר גמישות יתר של רקמת החיבור, יישור יתר של הברכיים, וממצא בשוקה עליונה ימנית.

ח. פרופ' ו. ביאליק סיכם, שהמערער סבל מכאבי ברכיים פעם אחת לפני השירות, פעם במהלכו, וכן סבל ממספר התקפי כאבים בברכיים לאחר השירות, כנראה על רקע גמישות יתר של רקמת החיבור, ובעיקר עקב יישור יתר של הברכיים. אין לכך, לדעתו, כל קשר לפעילות כלשהי בזמן השירות ולאחריו.

מציין פרופ' ו. ביאליק, שקיים קיצור קל של מיישרי הרגליים והברכיים ואין קשר של החמרה או גרימה בין שירותו של המערער בצה"ל לבין בעיית הברכיים עליה הוא מתלונן.

ט. בהתייחס לחוות דעת ד"ר ה. אדמוני כתב פרופ' ו. ביאליק, בחוות דעתו מיום 19.7.09, שלא ניתן לבסס אבחנה של נכות על 4-5 רישומים, מה גם שבבדיקה רנטגן ממוחשבת מיום 29.1.07, לא הודגם מימצא כלשהו. במיפוי עצם קיימת קליטה מוגברת באזור שמחוץ לברכיים שבו לא נמצאה רגישות על ידי הרופאים שבדקו את המערער.

לעומת זאת, כך מעיר פרופ' ו. ביאליק, נמצא על ידי חלק מן הרופאים יישור יתר של הברכיים, הנחשב לאחת הסיבות לכאבי ברכיים, ואין הדבר נובע, לדעתו, מן השירות אלא זו תוצאה של פגם מולד. מדובר במספר תלונות בודדות על כאבי ברכיים שמאז יולי 2007, חלפו.

עוד כותב פרופ' ו. ביאליק, שלא קיים סעיף ליקוי בגין יישור יתר של הברכיים, אין ממצא המעיד על ממצא קליני או נכות בברכיים, ואין תיעוד על תלונה כלשהי בדבר בעיות בברכיים בכלל, וכתוצאה מן השירות בפרט.

י. מטעם המשיב גם הוגשה חוות דעתו של ד"ר עמוס שינדלר (מיום 27.3.12), שניתנה בתגובה לחוות דעת ד"ר ה. אדמוני. ד"ר ע. שינדלר הגיע למסקנה כי בדיקת הברכיים תקינה פרט לקיצור במנגנון המיישר את הברכיים.

ד"ר ע. שינדלר גם ציין, שהמערער סבל מגיל 16, (כפי שכבר הערנו לעיל: בגיל 14), מכאבים בברכיים ואין עדות לאירוע חריג של חבלה לברך אחת או לשתיהן.

מציין ד"ר ע. שינדלר, כי חשיפה לעומסים גופניים עלולה להביא לתלונות ולכאבים בברכיים. לדעתו, אין ביסוס לקביעה שעם תום החשיפה למאמצים גופניים נותרה נכות. הקביעה בהתייחס לגמישות היתר מסבירה אולי מדוע היו למערער כאבים גם טרם השירות, ומכל מקום אין נכות בברכיים הקשורה לשירות.

יא. הוועדה מינתה את הרופאה ד"ר סוזנה הורוביץ כמומחית רפואית מטעם הוועדה על מנת לקבוע האם נותרה למערער נכות, והאם קיים קשר סיבתי לתנאי השירות .

בחוות דעתה מיום 22.12.13 ציינה המומחית, שלפי כל המבחנים שנערכו אין למערער מגבלה קלינית, אך יש רגישות פטלרית דו צדדית.

כותבת המומחית שצילומי הברכיים וכן C.T. ברכיים, היו תקינים. בבדיקת מיפוי עצם מיום 29.11.06 נמצאה קליטה בעיקר באיזור הטוברוסיטי הטיביאלי מימין.

לדעת המומחית קליטה קלה זו בטוברוסיטי הטיביאלי מימין עשויה להסביר קיום רגישות במגע בקדמת ברך ימין. האפשרות הסבירה יותר בעיני המומחית היא התקצרות המנגנון המיישר שגורם למתיחה מוגברת של הטוברוסיטי הטיביאלי. אולם, אפשרות זו אינה מסבירה את תלונות המערער על כאבים בשתי הברכיים או חוסר יכולת לעמוד או ללכת לאורך זמן.

יב. מציינת המומחית, שמלבד פעמיים במהלך שירותו של המערער, ופעמים ספורות בשנים 2000 ו-2007 אין בתיק עדות לבדיקות או טיפולים בכאבי הברכיים.

הוועדה כותבת, שקביעתה זו של המומחית אומרת דרשני נוכח תלונות המערער בדבר חוסר יכולת לרוץ, וכן על קושי בהליכה או עמידה מעל מספר דקות. תלונות אלה אינן מתיישבות עם מימצאי הבדיקה הקלינית וצילומי ההדמיה.

יג. הוועדה מוסיפה, שהמומחית הרפואית לא מצאה תימוכין לתלונות בדבר מגבלות משמעותיות בברכיים, לא בבדיקה הקלינית, ולא בצילומי ההדמייה.

המומחית מוכנה לקבל שחייל קרבי יסבול מכאבי ברכיים שיימשכו זמן מה לאחר השירות, אך כאבים כאלה אינם עולים כדי נכות צמיתה. עומס פיסי כשלעצמו, ללא אירוע טראומטי ונזק ספציפי, לא יגרום לדעת המומחית, לפי הספרות המקובלת, לנכות צמיתה.

יד. בתשובות לשאלות הבהרה ציינה המומחית הרפואית, שקליטה מוגברת בבדיקת מיפוי העצם עלולה להופיע גם כשאין כל בעיה, ואף כשאין כאבים באזור הקליטה.

המומחית הייתה נכונה לקבל את תלונת הכאב של המערער, אך לא כליקוי המזכה בנכות.

לשיטת המומחית הרפואית לא נותרה פגיעה בברכיים, דהיינו, אין הגבלה קלינית.

המומחית שללה אינדיקציה קלינית או הדמייתית שתצביע על הצורך בבדיקת MRI. ביחס לעומס יתר כגורם לשחיקה או התרככות סחוס הברך ("כונדרומלציה") אישרה המומחית הרפואית קשר סטטיסטי מוכר כזה, אולם העומס המוכר בו מדובר הינו של משקל יתר לאורך שנים, ולא עומס אחר.

ככל שסובל המערער מכאב נובע הוא, כך לשיטת המומחית הרפואית, מהתקצרות המנגנון המיישר ולא מתנאי השירות.

טו. נראה, לדעת הוועדה, שלפי המימצאים הקליניים והצילומים, תלונותיו של המערער על מידת ההגבלה מופרזות, דבר המתאים לקביעת המומחית הרפואית כי התקצרות המנגנון המיישר, שאינו תולדת מאמצים פיסיים שבשירות, אינה יכולה לבאר מגבלות מן הסוג עליהן מתלונן המערער.

טז. הוועדה החליטה לאמץ את קביעתה של המומחית הרפואית וציינה, שלא מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מקביעותיה של המומחית הרפואית מטעם הוועדה. לפיכך, החליטה הוועדה שאין כל קשר בין הפגימות בברכיים (ולרבות כאבים), לבין תנאי שירותו של המערער.

לפיכך דחתה הוועדה את ערעורו של המערער, אשר חוייב לשלם את חלקו של המשיב בשכרה של המומחית הרפואית.

יז. בערעורו טוען המערער, כי טעתה הוועדה בהסתמכה על חוות דעת המומחית מטעם הוועדה תוך התעלמות משאר הראיות שעמדו בפניה, וכן בהתעלמה מקביעותיה של המומחית הרפואית ומקביעותיו של ד"ר ע. שינדלר מטעם המשיב, לפיהן ייתכן בהחלט שחייל אשר שירת שירות קרבי יסבול מכאבי ברכיים, וכן בהתעלמה מן התקנות והפסיקה לפיהם כאבים פירושם נכות.

יח. נטען עוד בערעור, שהמומחית הרפואית מצאה בבדיקה הקלינית רגישות פטלרית בשני הצדדים, וכן אובחנה במיפוי עצם קליטה מוגברת בשתי הברכיים.

לטענת המערער טעתה הוועדה בקובעה, שככל שסובל המערער מכאב נובע הדבר לשיטת המומחית מהתקצרות המנגנון המיישר, ולא מתנאי השירות.

יט. כמו כן נטען בערעור, שטעתה הוועדה משקבעה, כי ככל שסובל המערער מכאבים נובע הדבר, לשיטת המומחית, מהתקצרות המנגנון המיישר, ולא מתנאי השירות, שכן המומחית קבעה, כי התקצרות המנגנון המיישר של הברך אינה מסבירה את התלונות בדבר הכאבים בשתי הברכיים.

כ. עוד נטען בערעור, כי טעתה הוועדה משקבעה, שתנאי השירות של המערער אינם הגורמים לכאבים בברכיו של המערער שכן תנאי השירות בחיל השריון קשים ביותר והם שגרמו לכאבים בברכיים אצל המערער, שהתגייס בפרופיל 97, ללא בעיות ברכיים, וכן פועלת לטובתו חזקת השירות הקצר.

כא. נטען בערעור, שהמומחית אישרה: "בהחלט ייתכן שחייל אשר שירת בשירות קרבי יסבול מכאבי ברכיים".

המומחית הוסיפה, כי אין המדובר בכאבים לצמיתות, אך המערער מדגיש, שמשך הכאבים נתון לשיפוטה של הוועדה הרפואית.

כב. שונה עמדת המשיב הסבור שיש לאמץ את פסק דינה של הוועדה והטוען גם שפסק הדין קובע קביעות עובדתיות ורפואיות, שאין להתערב בהן.

המשיב סבור שעיקר המחלוקת בתיק היא רפואית, בעוד שסעיף 34 (א) של החוק מאפשר הגשת ערעור על פסק דין של וועדת הערעורים בשאלה משפטית בלבד.

כג. המשיב טוען, שהמערער לא הצביע על אירוע טראומטי או יוצא דופן במהלך שירותו הסדיר. המשיב מדגיש, כי הערעור נסוב על ממצאים עובדתיים /רפואיים שנקבעו על ידי הוועדה לאחר שבחנה את הראיות בתיק. לטעמו, אין בערעור נימוקים משפטיים, ואין לאפשר שינוי בממצאים עובדתיים או בשינוי קביעת המשקל שייחסה הוועדה לחמר הרפואי ולראיות שהונחו בפניה, ומה גם שהמערער ויתר על חקירתה הנגדית של המומחית הרפואית. גם מטעם זה אין הצדקה לסטות מן האמור בחוות דעתה של המומחית הרפואית.

עוד מדגיש המשיב, שלפי קביעת המומחית הרפואית אין בתיק הרפואי עדות לבדיקות או טיפולים של המערער בגין כאבי ברכיים, זולת פעמיים במהלך שירותו של המערער, ופעמים ספורות לאחריו, בשנים 2006-2007.

כד. מוסיף המשיב, שאמנם המערער התלונן בפני המומחית הרפואית בדבר מגבלות משמעותיות בברכיים, אך מבלי שתלונותיו נתמכו בממצאי הבדיקה הקלינית או בבדיקות ההדמיה. בהעדר סיבה אובייקטיבית לקיומן של מגבלות בברכיים, אין לקבל, כך טוען המשיב, את תלונות המערער.

כה. מציין המשיב, שהמומחית הרפואית הוסיפה, כי ייתכן שחייל ששירת שירות קרבי יסבול מכאבי ברכיים, שאף ייתכן שיימשכו זמן מה גם לאחר השירות, אך המומחית קבעה שכאבים אלה אינם עולים כדי נכות צמיתה בברכיים, וכן ציינה שהספרות הרפואית המקובלת אינה מכירה באפשרות של גרימת נכות צמיתה בברכיים של חייל עקב עומס פיזי, ללא אירוע טראומטי ונזק ספציפי.

מסכם המשיב את טיעוניו באומרו, שבהעדר ממצאים קליניים, אין הכאבים לפרקים מהווים נכות צמיתה, ולא נותרה כל פגיעה בברכיים. לפיכך, טוען המשיב, כי צדקה הוועדה במסקנתה משדחתה את ערעורו של המערער.

כו. באי – כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום 31.3.15, שמענו את תמצית טענותיהם בעל פה של ב"כ שני הצדדים.

לאחר שעיינו בפסק דינה של הוועדה, בחוות הדעת הרפואיות שבתיק, ובמסמכים הרלוונטיים, ולאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל.

כז. בפני הוועדה הונחה תשתית ראייתית ממנה עולה, שתוך כדי תקופת שירותו הקרבי סבל המערער מכאבים בשתי ברכיו.

צויין בתצהיר המערער, שבהיותו בכיתה ט', בשנת 1998, היו לו כאבים בברכיו, אשר חלפו. לצה"ל התגייס המערער ביום 30.3.03, ועוד טרם הגיוס השתתף בגיבושים מטעם צה"ל, שדרשו מאמץ פיזי רב כולל מסעות למרחקים, נשיאת משאות כבדים, ריצות ועוד. המערער עבר את הגיבושים האלה ללא בעיות.

המערער התנדב לשירות בחיל השריון ומוסר בתצהירו, שעבר טירונות קרבית קשה במשך ארבעה חודשים, במהלכה השתתף במסעות ארוכים במהלכם נשא משאות כבדים, והשקיע מאמץ פיזי רב, בנוסף לנשיאת ציוד אישי, וכן ריצות עם ציוד כבד.

כח. המערער מוסר בתצהירו, שלקראת סוף הטירונות החל לחוש כאבים בשתי ברכיו. הוא המשיך לתפקד כרגיל, אך התאונן מידי פעם באוזני חבריו הקרובים על הכאבים שפקדו אותו, ומידי פעם אף פנה בענין זה לחובש הפלוגתי, אך הלה לא נתן לו טיפול כלשהו.

גם בקורס הצמ"פ, נמשכו המאמצים הפיזיים הקשים, לרבות תרגול מידי יום של עשרות פעמים קפיצות מגובה הטנקים (1.5 מ'). בנוסף נאלץ המערער לשבת כנהג טנק שעות רבות עם ברכיים מכופפות ללא יכולת לנוע. כל אימת שהיה צריך לבלום את הטנק, הפעיל המערער כח רב ברגליים שבלעדיו לא ניתן לבלום את הטנק.

כט. עוד מוסר המערער בתצהירו, שגם במהלך האימונים המפרכים, המסעות, ונשיאת המשאות הכבדים, שנמשכו עד סוף הצמ"פ, הוא סבל מכאבי ברכיים שהלכו והחמירו בהדרגה. אימונים אלה נמשכו ביתר שאת גם בקורס מט"קים שנמשך ארבעה חודשים, אך מכיוון שהמערער לא רצה לנשור מן הקורס, המשיך הוא לסבול את הכאבים עד תום הקורס שאותו סיים בהצלחה.

מידי פעם דיווח המערער, בתום קורס המט"קים למפקד המחלקה, סרן שחר רביד, על כאבי הברכיים.

ל. לאחר הקורס שובץ המערער כמפקד טנק, ויחידתו פעלה במשך חודשים בגיזרת עזה, והשתתפה בקרבות קשים ולא היה פנאי לחשוב על הכאבים.

באפריל 2005, כשהיחידה עברה לאיזור שקט יותר, פנה המערער לרופא הגדודי ודיווח לו על הכאבים בברכיים שהחריפו. המערער הופנה למומחה אורתופד שהמליץ על מדרסי גבס, אך אלה לא הועילו.

לא. מוסיף המערער בתצהירו, שלאחר שחרורו מן השירות, ביום 21.3.06, החליט הוא לטפל בבעיה שממנה סבל בשירותו הצבאי, ופנה ביום 5.7.06 לרופא אורתופד (ד"ר נ. רוזן) במסגרת קופת החולים, שאבחן את כאבי הברכיים מהם סובל המערער כהתרככות של הסחוס מתחת לפיקות (כונדרומלציה), והמליץ על מדרסי גבס, אך אלה לא הקלו על כאביו של המערער.

גם טיפולי הפיזיותרפיה עליהם המליץ ד"ר ה. אדמוני, לא הועילו לכאבי הברכיים מהם סובל המערער.

במסגרת שירות המילואים, בסיכום עם מפקדיו, אין המערער מבצע פעולות שיש בהן כדי לגרום לכאבים בברכיים.

לב. עד כאן תמצית תצהירו של המערער שלא הועמד במחלוקת, שלא נסתר, ולא הופרך, ואף נתמך בשני תצהירים שהוגשו מטעמו של המערער.

התצהיר האחד הינו של סרן (במילואים) שחר רביד, שהמערער שירת תחת פיקודו בשירות הסדיר מאז גמר קורס המט"קים ולמשך 16 חודשים. המצהיר, מר רביד, מציין כי מדובר בחייל למופת בעל מוטיבציה גבוהה, וכהגדרתו "מורעל על הצבא".

מר רביד, שהיה תחילה מפקד מחלקה בגדוד שריון, ולאחר מכן סגן מפקד פלוגה, מציין, שהן הטירונות והן הצמ"פ הינם קורסים קשים וקרביים, הכרוכים במאמצים פיזיים רבים, ובכלל זה ריצות, מסעות לאורך עשרות קילומטרים עם אפוד מלא, נשיאת משאות כבדים, מסע אלונקות, ופעילויות פיזיות אחרות כגון: עלייה וירידה מטנק הכרוכה בקפיצה.

כמו כן, על נהגי טנק לשבת שעות רבות בתוך הטנק עם רגליים מכופפות בתוך תא צר מאד, ועליהם להפעיל כח רב ברגליהם כל אימת שרוצים הם לבלום את הטנק. המערער שימש כנהג טנק בטרם היותו מפקד טנק.

לג. המצהיר, מר רביד, מוסר, כי מיד בסמוך לקורס המט"קים כשהגיע המערער ליחידה כמפקד טנק, הוא התאונן באוזני מר רביד מידי פעם על כאבי ברכיים מהם הוא סובל, ואולם, היות והמערער הוא בעל מוסר ואחריות גבוהים הוא לא נעדר מתפקידו עקב כאבי ברכיים. המערער סבל את הכאבים בשקט, תוך גילוי מסירות לנוכח המשימות שהיה על היחידה לבצע, לרבות השתתפות בקרבות קשים בעזה במשך מספר חודשים.

לד. כאבי הברכיים של המערער נמשכו, כך מציין רביד, כל הזמן. מכיוון שהמערער היה מקורב למר רביד הוא דיווח לו מידי פעם על הכאבים. מר רביד יעץ למערער מספר פעמים לפנות לרופא הגדוד, אך המערער לא שעה לעצה זו והמשיך לסבול בשקט.

עוד ידוע למר רביד, שהמערער היתנה את שירותו במילואים בביצוע תפקידים שאין בהם כדי לפגוע בברכיו ושאין בהם כדי להחמיר את הכאבים מהם הוא סובל ואכן כך נוהגים כלפיו.

לה. תצהיר נוסף הינו של סגן במילואים ניר גרשלר, המכיר את המערער מימי לימודיהם המשותפים. השניים התגייסו באותו יום לשירות חובה בצה"ל ועברו יחדיו את הטירונות, את הצמ"פ, ואת קורס מפקדי הטנקים.

גם מר גרשלר מוסר על ביצוע אימונים קשים הכרוכים במאמצים פיזיים רבים, כפי שגם מתואר בתצהירו של מר רביד, ולרבות הקפיצות מגובה הטנק שהיה על החיילים לתרגל במהלך הצמ"פ, כמעט מידי יום, בנוסף על המשך האימונים הפיזיים.

לו. כמו כן מוסר מר גרשלר, שעל נהג טנק לשבת בתא קטן שעות רבות ולהפעיל כח רב בשתי רגליו, כפי שגם מסר מר רביד בתצהירו. אף מר גרשלר מוסר כי מעת לעת, בעיקר במחצית השניה של השירות, התלונן המערער באזניו על כאבי ברכיים מהם הוא סובל. מר גרשלר ניסה לשכנע את המערער לעבור לתפקיד משרדי.

עוד מוסר מר גרשלר שהמערער ניסה בכל כוחו להתגבר על הכאבים שהלכו ותכפו.

מוסיף מר גרשלר, כי ידוע לו, בהיותו חבר קרוב של המערער, שהלה מעולם לא דיווח על כאבי ברכיים טרם גיוסו לצה"ל, השתתף בשיעורי ספורט בבית הספר ונטל חלק במשחקי כדורגל וכדורסל שכונתיים, אך מאז שהסתיים השירות ועד היום, אין המערער משתתף עוד במשחקי כדורגל שמר גרשלר וחבריו עדיין נוהגים לארגן.

לז. כאמור כבר לעיל, האמור בתצהירים אלה לא הועמד כלל במחלוקת, וממילא לא נסתר ולא הופרך.

התמונה המתגבשת מן האמור בתצהירים הינה שזולת כאבי ברכיים מהם סבל המערער בהיותו בן 14 (תרשומת מאפריל 1998), ואשר חלפו, לא סבל המערער טרם גיוסו מכאבי ברכיים, השתתף בשיעורי ספורט בבית הספר, ובמשחקי כדורגל וכדורסל עם חבריו, והתגייס לצה"ל כשהוא בריא, בפרופיל 97, מבלי שבבדיקות לשכת הגיוס אובחנה בעיית ברכיים.

המערער שירת שירות מלא בחיל השריון, תחילה כנהג טנק ובהמשך כמפקד טנק. הן במסגרת הטירונות וההכשרה המקצועית, והן במסגרת מילוי המטלות שהיה על המערער לשאת בהן, תחילה כנהג טנק ואח"כ כמפקד טנק, נאלץ הוא להשקיע מאמצים פיזיים ניכרים שכללו ריצות, מסעות עם ציוד מלא לאורך קילומטרים, כולל מסעי אלונקות, נשיאת משאות כבדים, תרגולים של קפיצות מגובה הטנק, וכן ישיבה במשך שעות רבות בברכיים מכופפות כנהג טנק תוך הפעלת כח רב בשתי הרגליים כשהיה צורך לבלום את הטנק. זו התשתית הראייתית המונחת בפנינו בתיק זה.

לח. ראוי להדגיש כי מדובר במקרה שבפנינו בתביעתו של חייל אשר שירת "שירות קצר". בענין זה נפסק בע.א. 472/89 קצין התמגולים נגד רוט, פ"ד מ"ה (5), 203, בעמ' 211 סיפא עד 212:

"כאשר מדובר היה בשירות צבאי קצר, כגון שירות חובה סדיר או שירות מילואים שנתי או מיוחד, היה בית המשפט נכון במידה רבה יותר להחיל את החזקה האמורה על סמך –

"התנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב: ע"א 550/70, בעמ' 537. לא פעם די בהצטברותם ובלחצם של תנאים אלה כדי להפעיל או להקדים ולהפעיל מחלות קונסטיטוציונליות מסויימות, אשר בלעדיהן יתכן ולא היו מתגלות באותו זמן דוקא או בכלל" (ע"א 418/73 [2] הנ"ל, בעמ' 138)"

(ההדגשה שלנו).

ובהמשך, שם, בעמ' 214:

"כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה".

לט. מידת ההוכחה שעל החייל להביא בבואו לתבוע הכרה בזכאותו לפי החוק, היא כפי שנפסק ברע"א 187/83, רדושיצקי נגד קצין התגמולים, פ"ד ל"ז (4) עמ' 361, בעמ' 366, כדלקמן:

"..... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה"

(ההדגשה במקור).

אמת מידה זו אומצה על ידי כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בפסק דינו שבע.א. 472/89, קצין התגמולים נגד רוט, ממנו כבר ציטטנו לעיל.

מ. ברוח זו נפסק גם ברע"א 8077/96 קריספיל נגד קצין התגמולים, פ"ד נ"א (2) 817, בעמ' 821:

"בשורת החלטות קבע בית-משפט זה, כי מקום שמחלתו של תובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה עוד בטרם השירות של נטייה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו".

וכן נכתב, שם, בעמ' 821-822:

"כאמור, אם לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי שהייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע שבו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה כי המחלה יכולה הייתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. "מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה _ דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה" (עניין רוט [2], בעמ' 214..." (ההדגשה שלנו).

מא. הוועדה אימצה בפסק דינה את חוות דעתה של המומחית הרפואית שהתמנתה על ידי הוועדה, ואשר הגיעה בחוות דעתה למסקנה שבהעדר סיבה אובייקטיבית לקיומן של מגבלות בברכיים אין בידה לקבל את תלונותיו של המערער, והוסיפה המומחית:

"בהחלט יתכן, שחייל אשר שירת בשירות קרבי יסבול מכאבי ברכיים, ואף אפשרי שכאבים אלו יימשכו זמן מה גם לאחר סיום השירות הצבאי. עם זאת כאבים אלו אינם עולים לכדי נכות צמיתה בברכיים".

זו גם היתה, כאמור כבר לעיל, גם רוח חוות הדעת של ד"ר עמוס שינדלר מטעם המשיב. על יסוד כל אלה, ונוכח אימוץ חוות דעתה של המומחית הרפואית, הגיעה הוועדה למסקנה שאין קשר בין הפגימות בברכיים (כולל כאבים), לבין שירותו הצבאי של המערער.

מב. כפי שכבר נקבע ברע"א 8077/96, קריספיל נגד קצין התגמולים פ"ד נ"א (2), 817, בעמ' 821, שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה משפטית שעל בית המשפט להכריע בה (לכן, גם אין זה מובן מדוע נטען מטעם המשיב שערעור זה אינו עולה בקנה אחד עם סעיף 34 (א) של החוק, הקובע שניתן להגיש ערעור בנקודה משפטית בלבד). ונביא להלן דברים מפי אומרם:

"ואכן, הלכה פסוקה היא מימים ימימה, כי שאלת הקשר הסיבתי הינה שאלה משפטית אשר על בית-המשפט להכריע בה:

"... בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים. המבחנים המשפטיים שלפיהם נקבע הקשר הסיבתי קבועים ועומדים מזמן..." (דברי השופט ברנזון בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים [3], בעמ' 519; ההדגשה שלי – ד' ב').

חזרנו ועמדנו על כך, זה לא מכבר, ברע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים [4], שם אמרתי:

"שאלת הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט, ועל כן מסורה היא להכרעתו הסופית של בית-המשפט ולא של הרופא; ואולם, בית-המשפט יפעיל שיקול דעתו בהתבסס על חוות דעת המומחים המונחות לפניו...".

(ההדגשה שלנו).

מג. בענייננו, עולה מתוך עיון בחוות דעתה של המומחית הרפואית , בפרק הסיכום, כי היא מוכנה לקבל שחייל ששירת שירות קרבי יסבול מכאבי ברכיים, ואף אפשרי כדבריה, שכאבים אלה יימשכו זמן מה גם לאחר סיום השירות הצבאי.

ואולם, עצם העובדה שבמקרה שבפנינו הכאבים מהם סובל המערער בברכיו מאז תקופת השירות הצבאי, שהיה עתיר מאמצים פיזיים, (לרבות קפיצות מטנקים וישיבה בברכיים מכופפות בתא נהג הטנק), עדיין נמשכים, אין בה, לדעתנו, כשלעצמה, כדי להוביל למסקנה שכאבי ברכיים אלה אינם נובעים מן השירות הצבאי, שהרי כאב הברכיים שהיה למערער בגיל 14 חלף ועבר.

מד. נוסיף, שעיון בתיק הרפואי של המערער מלמד, כי ביום 23.4.98 (בהיות המערער כבן 14) הופנה המערער להתייעצות עם אורתופד בגין תלונתו על כאבים בברכיים "מזה כ-3 ימים" ושהמימצא היה: "רגישות ניכרת במישוש בפטלה, הגבלות בתנועות".

פרט לאמור לעיל, אין עדות לפנייה נוספת כלשהי של המערער לבדיקה רפואית או טיפול רפואי בנושא הברכיים עד לגיוסו לצה"ל (מרץ 2003).

לא זו בלבד, אלא שקיימת תרשומת בתיק הרפואי מיום 23.1.2000: "לא סובל ממחלות העלולות למנוע ממנו לעסוק בפעילות הספורטיבית המקובלת לגבי בני גילו, בן 15".

תרשומת נוספת בתיקו הרפואי של המערער היא מיום 11.2.2001: "לא ידוע על מחלות העלולות למנוע ממנו לעסוק בפעילות ספורטיבית המקובלת לגבי בני גילו".

מה. כעולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפני הוועדה, נהג המערער להשתתף בנערותו בשיעורי ספורט, במשחקי כדורגל וכדורסל, והתגייס לשירות הצבאי בבריאות מלאה. כאבי הברכיים הופיעו וגרמו למערער לסבל בתקופת שירותו הצבאי, שהיה כאמור עתיר מאמצים פיזיים.

על כאבים אלה המערער התלונן "בזמן אמת" הן בפני מפקדו המצהיר שחר רביד, והן בפני המצהיר ניר גרשלר.

מו. יתר על כן, גם מתוך עיון בחוות דעתו של אחד משני המומחים שמטעמו של המשיב, ד"ר עמוס שינדלר, עולה כי חשיפה לעומסים גופניים יכולה להביא לתלונות וכאבים בברכיים, וכך כותב ד"ר שינדלר בחוות דעתו:

"מעיון בחוות הדעת של ד"ר אדמוני הטיעון העיקרי בחוות הדעת המשמש כנימוק לקשר הסיבתי בין התלונות לברכיים הוא כי נחשף למאמצים גופניים. פרט לעובדה הידועה כי חשיפה לעומסים גופניים יכולה להביא לתלונות וכאבים בברכיים, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, הרי הביסוס לקביעה כי עם תום החשיפה נותרה נכות אינו קיים וגם לא בחוות דעת אדמוני". (ההדגשה שלנו).

עולה מן האמור לעיל, כי לדעת ד"ר עמוס שינדלר עובדה ידועה היא שחשיפה לעומסים גופניים עלולה להביא לתלונות וכאבים בברכיים, והוא אף מציין שמדובר ב: "עובדה שאינה שנויה במחלוקת".

הנימוק להעדר קשר סיבתי, לדעת ד"ר ע. שינדלר, נעוץ בכך שלדעתו אין ביסוס למסקנה שבתום החשיפה למאמצים נותרה נכות, ולטעמו, בבדיקתו, הוא לא מצא נכות בברכיים.

מז. לסיכום פרק זה: עולה מתוך עיון בחוות דעתה של המומחית הרפואית מטעם הוועדה, ד"ר סוזנה הורוביץ, כי בהחלט יתכן שחייל ששירת שירות קרבי יסבול כאבי ברכיים, ואף אפשרי שהכאבים יימשכו זמן מה גם לאחר סיום השירות הצבאי.

אף לדעת ד"ר עמוס שינדלר, שהוא אחד משני המומחים שמטעם המשיב, עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא כי חשיפה לעומסים גופניים יכולה להביא לתלונות וכאבים בברכיים, והרי כפי שעולה מתוך ההלכה שנקבעה בענין רדושיצקי הנ"ל, די בכך כי המסקנה בדבר קיומו של הקשר הסיבתי תעלה מתוך ההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, ברמה של "מתקבל מאד על הדעת".

מח. סבורים אנו, שהן נוכח האמור בחוות דעתה של המומחית הרפואית ד"ר הורוביץ, והן בשים לב לאמור בחוות דעתו של ד"ר שינדלר מטעמו של המשיב, הוכח במידה מספקת, קיומו של קשר סיבתי בין המאמצים הפיזיים להם נחשף המערער, כמתואר בהרחבה בתצהירו ובתצהירים של מר רביד ומר גרשלר שלא נסתרו, לבין כאבי הברכיים מהם סובל המערער.

מט. הוועדה קבעה, שאין בתיק עדות לבדיקות או טיפולים בכאבי הברכיים של המערער לאחר שנת 2007 (המערער סיים את שירותו הסדיר במרץ 2006). בנוסף, הפנתה הוועדה לחוות דעתה של המומחית הרפואית ד"ר הורוביץ שציינה, שאין היא מוצאת תמיכה לתלונותיו של המערער בממצאי הבדיקה הקלינית או בבדיקות ההדמייה. לשיטתה, (כעולה מתשובתה לשאלות הבהרה), לא נותרה למערער פגימה בברכיים, דהיינו, אין הגבלה קלינית, וכן ציינה המומחית, שאם סובל המערער מכאבי ברכיים הרי הם נובעים מהתקצרות המנגנון המיישר, ולא עקב מאמצים פיזיים בשירות. עוד סבורה הוועדה, כי נוכח הממצאים הקליניים והצילומים, תלונותיו של המערער על מידת ההגבלה – מופרזות.

נ. המומחית הרפואית כתבה בתשובה מס' 6 מיום 8.2.14, לשאלות הבהרה שהציג לה ב"כ המערער, שהופעת כאבים, ללא הגבלה בתנועת הברכיים, ללא פגיעה ביציבות הברכיים וללא סימנים דלקתיים , אינם עולים לכדי נכות רפואית זמנית או צמיתה.

נא. אנו סבורים, כי עצם העובדה, שהמערער לא פנה לרופאים, לאחר שנת 2007, בענין כאבי הברכיים, אין בה כדי לעורר סימני שאלה שכן המערער פנה לטיפול רפואי עוד במהלך שירותו הצבאי, ואזי הומלץ בפניו על מדרסי גבס שלא הועילו לו. גם לאחר שחרורו מן השירות הצבאי פנה המערער לאורתופד במסגרת קופת החולים, שאף הוא המליץ על מדרסי גבס, שלא הקלו על כאבי הברכיים של המערער. בהמשך פנה המערער לאורתופד ד"ר אדמוני שהמליץ על טיפולי פיזיותרפיה אותם ביצע המערער, אך גם אלה לא הועילו לכאבי הברכיים.

משנוכח המערער לדעת שגם לאחר פנייתו, במסגרת האזרחות, לשני רופאים מומחים בתחום האורתופדיה, לא נמצא מזור לכאבי הברכיים מהם הוא סובל, למרות מדרסי הגבס ולמרות טיפולי הפיזיותרפיה, מה טעם היה להמשיך ולפקוד את מרפאות הרופאים?

ברי שמהעדר פניות לטיפול רפואי לאחר שנת 2007, עדיין אין להסיק שכאבי הברכיים אינם מציקים למערער ואינם מגבילים אותו. נזכיר עוד, שעולה מתוך התצהירים שהוגשו בפני הוועדה, ואשר לא הופרכו ולא נסתרו, שהמערער, למרות מסירותו הרבה לשירות הצבאי, היתנה את המשך התייצבותו לשירות המילואים ביחידתו בכך שהתפקידים שיוטלו עליו לא יהיו כרוכים בהפעלת מאמצים על הברכיים, כפי שמאשרים הן מר גרשלר והן מר רביד, מדוע אם כן להסיק שהכאבים אינם מגבילים כיום את המערער ואינם מפריעים לו?

נב. עולה עוד מתוך חוות דעתה של המומחית הרפואית ד"ר הורוביץ, כי בבדיקתה את המערער איבחנה רגישות פטלרית קלה, מעל הגיד הפטלרי, בשתי הברכיים, ובבדיקת מיפוי עצמות הודגמה קליטה קלה בטוברוסיטי הטיביאלי מימין, קליטה שעשויה להסביר את הרגישות במגע בקדמת ברך ימין.

נג. המומחית הרפואית איזכרה שני גורמים אפשריים לקליטה שהודגמה בבדיקת מיפוי העצמות, ובכלל זה גם ציינה את התקצרות המנגנון המיישר של הברך, כשלדעתה אין בהם כדי לבסס קשר לשירות הצבאי, ואולם כבר הצבענו קודם לכן על כך שהן ד"ר ע. שינדלר מטעם המשיב, והן המומחית הרפואית, אישרו כי חשיפה לעומסים גופניים יכולה להביא לכאבים בברכיים, והמומחית אישרה שאפשרי שהכאבים יימשכו גם זמן מה לאחר סיום השירות הצבאי.

נד. גם אין בידינו לקבל את העמדה לפיה אין בכאבי הברכיים עליהם מתלונן המערער כדי לבסס נכות, ובוודאי שאיננו מוכנים לקבל זאת כעמדה נחרצת שיש בה כדי להביא לדחיית כל הכרה בזכאותו של המערער, מבלי שייבדק בפניי וועדה רפואית.

הממצאים בבדיקה הקלינית ובבדיקת מיפוי העצמות, אינם מצביעים על העדר כל פגם בברכיו של המערער (עיינו לעיל בפיסקה נ"ב), ולכן לא ניתן לקבוע מראש שמדובר אצל המערער במצב שאין בו כדי להקנות נכות.

נה. יפים למקרה שבפנינו דברים שנכתבו בפסק דינה של וועדת הערר לפי חוק הנכים, בתיק ע"נ 301/05, הרפז אחינועם נגד קצין התמגולים (מיום 7.6.06) פיסקה 11, שאוזכר בטיעונים של ב"כ המערער:

"עם זאת סבורים אנו כי הוכח בצורה פוזיטיבית אירוע או שרשרת אירועים שהיה בהם כדי לגרום לשחיקת הסחוס בברכי העוררת ולגרום לדלקת שנצפתה בבדיקת איזוטופים. יישור יתר של הברכיים שהינו גורם מובנה תורם לשחיקת הסחוס שבין העצמות ומכאן הכאב ולכן יש לראות בתנאי השירות כגורם שגרם לשחיקת הסחוסים ולכאבים.

לא התעלמנו וכבר אמרנו כי יישור היתר של הברכיים הוא גורם מובנה קונסטיטוציונלי אצל העוררת, תרם כשלעצמו להיותה רגישה לפעילות במאמץ שכן יישור היתר גורם ללחץ על הסחוס שבין המפרקים לברכיים.

עם זאת, תופעה זאת לא נתגלתה לפני השירות ולכן על פי הפסיקה יש לראות את הפגימה בסחוס כנובעת מן השירות ולא מוחמרת על ידו".

נו. בהתייחס לטענת המשיב לפיה אין בכאבי הברכיים לכשעצמם כדי להצביע על קיום נכות אצל המערער, אנו מפנים גם לאמור בע"א (מחוזי חיפה) 3539/06 גלית פינטו נגד קצין התגמולים (מיום 9.10.07), בפיסקה ט"ו:

"השאלה אם נותרה למערערת נכות כיום, אם לאו איננה אמורה להיות מוכרעת על ידי וועדת הערר, כי אם על ידי הוועדה הרפואית שאליה תופנה המערערת לצורך בדיקתה לענין קביעת דרגת הנכות".

דהיינו, על הוועדה הרפואית יהא לבדוק, את המערער, להתרשם מן המימצאים, להסיק מסקנות, ולקבוע את אחוזי נכותו של המערער.

נז. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מקבלים את ערעורו של המערער, ומבטלים את פסק דינה של הוועדה וכן את חיוב המערער לתשלום חלקו של המשיב בשכרה של מומחית הוועדה.

אנו קובעים, שקיים קשר סיבתי של גרימה בין הפגימה ממנה סובל המערער בשתי ברכיו, לבין תנאי שירותו הצבאי.

נח. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עו"ד בגין ההליכים שבשתי הערכאות בסכום כולל של 6,000 ₪. כמו כן, ישא המשיב בהוצאות חוות הדעת של הרופא מטעם המערער (ד"ר ה. אדמוני), לפי חשבוניות כדין, ובנוסף ישא המשיב בחלקו היחסי של המערער בשכרה של המומחית הרפואית מטעם הוועדה.

תשלום זה יתבצע על ידי המשיב במשרד ב"כ המערער בתוך 40 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ה, 12 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של שני הצדדים.