מבוא

1. ביום 12/3/13 ניתן על ידי פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כחלקה 41 בגוש 16509 מאדמות העיר נצרת. בסעיפים 23 ו-24 לפסק הדין התייחסתי לטענות הנתבע שאין בקבלת אחת ההצעות של המודד מטעם בית המשפט, מר נביל חוראני, כדי לפגוע בדרך הגישה שנקבעה בהסכם משנת 1970 ושמשרתת אותו ואת משפחתו מאז ועד היום. בהקשר זה קבעתי, כי אינני רואה מקום להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים מאחר ששאלה זו אינה עולה מכתבי הטענות שהגישו הצדדים ואין היא נחוצה לצורך ההכרעה באופן פירוק השיתוף.
2. ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי התקבל במובן זה שהתיק הוחזר "לבית משפט השלום בשאלה נקודתית אחת לאמור, באשר לזיקת ההנאה בה לא הכריע בית משפט קמא ואם היה ויש השלכות בעניין זה לדרך הגישה, וככל שייראה לו, אם בכלל, באשר לחלוקה".
3. נוכח פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי, הוריתי לצדדים להגיש השלמת טיעון בסוגיה שהוחזרה להכרעתי.

טענות הצדדים

1. בטיעונים המשלימים טענה התובעת, כי הנתבע אינו זכאי להמשיך ולהשתמש בדרך הגישה, שהינה זמנית עד לפירוק השיתוף. לטענתה, ככל שטענת הנתבע שהוא זכאי להמשיך ולעשות שימוש בדרך הגישה תתקבל, הדבר יחייב שינוי החלוקה המוצעת משום שכל ההנחה של המודד מטעם בית המשפט בהצעות החלוקה הייתה שדרך הגישה למגרש הנתבע תהיה מהדרך הראשית המוצעת בתוכנית מפורטת ג/6710, וכן תחייב בחינת שאלת תשלומי האיזון מחדש. התובעת ביקשה במסגרת סיכומיה לאפשר לה לחקור את המודד חוראני בכל הנוגע להשפעת הטענות שהעלה הנתבע באשר לדרך הגישה המוצעת על אופן החלוקה וכן את עו"ד מוסטפא לידאוי שערך את ההסכם משנת 1970 אודות מהותה של דרך הגישה.
2. הנתבע העלה מנגד שורה של טענות המחייבות, לשיטתו, דחיית טענות התובעת. ראשית נטען, כי בכתב ההגנה מטעמו הוא טען לקיומה של זיקת הנאה בדרך הגישה על מגרש התובעת. התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה ולא טענה כי אם לנתבע זיקת הנאה, הרי שהיא זמנית עד לפירוק השיתוף. רצתה התובעת לטעון שזיקת ההנאה זמנית או שיש לבטלה, שומה היה עליה להגיש כתב תשובה ולהעמיד טענה עובדתית זו במחלוקת. הנתבע הסתמך על יריעת המחלוקת כפי שהוגדרה בכתבי הטענות ולכן לא הביא ראיות לעניין מידת הנזק שייגרם לו אם תבוטל זיקת ההנאה.

נטען עוד, כי זיקת ההנאה וזכותו של הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה נקבעה בהסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 1970 ובתשריט שצורף להסכם ושעל פיהם פעלו הצדדים במשך 45 שנים. זכותו של הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה לא הוגבלה בזמן. דרך גישה זו שסומה בתשריט היא דרך הגישה היחידה למגרשו עליו הוא בנה את הבית בו מתגורר מזה עשרות שנים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בסיכומים המשלימים מטעם הצדדים, בראיות שהגישו הצדדים, בתצהירי העדות הראשית מטעמם, בפסק הדין הראשון שניתן על ידי ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בסיס לטענות התובעת בדבר הגבלת זכות השימוש בדרך הגישה עד פירוק שיתוף. כפי שיובא להלן, העלאת הטענה, לראשונה בסיכומים, מהווה חוסר תום לב וניסיון לזכות ביתרון בלתי הולם.
2. אתייחס תחילה לבקשת התובעת לאפשר לה הבאת ראיות נוספות בדרך של זימון מר נביל חוראני שוב לחקירה נגדית והזמנת עו"ד לידאוי לעדות. מדובר בבקשה מופרכת ועדיף אילו התובעת כלל לא הייתה מעלה אותה. כפי שהובא לעיל, טענות הנתבע באשר לזכות השימוש בדרך הגישה הועלו כבר בכתב ההגנה מטעמו, והוא חזר על טענות אלה בתצהיר עדותו הראשית. אף על פי כן, התובעת לא ראתה לנכון להתייחס לטענות אלה בכתב תשובה שיכולה הייתה להגיש, לא התייחסה לכך בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה וכמובן לא חקרה את המודד על כך למרות שהוא זומן לעדות ונחקר ארוכות על ידי בא כוחה. היא אף לא ראתה לנכון לזמן את עו"ד לידאוי למסור עדות בעניין זה. הניסיון של התובעת לערוך מקצה שיפורים לאחר שתמה שמיעת הראיות מטעם הצדדים וניתנו פסקי דין בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור הוא ניסיון מופרך שאין לקבלו.
3. זאת ועוד, התובעת אינה מפרטת ואינה מסבירה מדוע לא העלתה, עד שלב הסיכומים, טענות כלשהן בנוגע לדרך המעבר, מדוע לא חקרה את המומחה בסוגיה זו למרות שהוא זומן לעדות ונחקר ארוכות על ידה ולא נתנה הסבר כלשהו מדוע לא זימנה את עו"ד לידאוי לעדות בזמנו למרות שהייתה יכולה לעשות כן. בהיעדר הסבר מניח את הדעת, לא כל שכן הסבר כלשהו, למחדלים כמתואר לעיל, אין מקום לפתיחת ההליכים בתיק זה מחדש ואין מקום לקבלת הבקשה.

1. לגופם של דברים – טענת התובעת היא, שזכותו של הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה היא זכות זמנית שהוגבלה עד פירוק השיתוף במקרקעין. היא אינה טוענת שאין לנתבע זכות לעשות שימוש בדרך הגישה אלא טענתה היא שזכות זו מוגבלת בזמן.

טענה זו דינה להידחות.

1. ראשית, צודק הנתבע בטענתו שהיה על התובעת להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ולטעון במפורש כי זכותו של הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה הוגבלה עד פירוק השיתוף, ומשלא הוגש כתב תשובה רואים בתובעת כמכחישה את עצם קיומה של זכות כאמור. מאחר שאין מחלוקת שלנתבע זכות לעשות שימוש בדרך הגישה, אין לשמוע מפי התובעת טענות לעניין הגבלת הזכות בזמן.

הנתבע טוען ובצדק, כי אילו התובעת הייתה מגישה כתב תשובה ומבקשת במסגרתו לבטל את דרך הגישה, הוא היה מנהל את הגנתו אחרת ומנסה להוכיח את הנזק שייגרם לו עקב ביטול דרך הגישה. בין היתר יכול היה הנתבע לטעון שיש לפסוק לטובתו פיצויים בגין ביטול זיקת ההנאה כקבוע בסעיף 96 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969. הוא יכול היה לטעון ולהביא ראיות לכך שאין זה צודק בנסיבות העניין לבטל את זיקת ההנאה ועוד. ברם, מאחר שהתובעת לא העלתה טענות כלשהן בעניין זה והסתפקה בהכחשת עצם קיומה של דרך גישה (הכחשה בדרך של אי הגשת כתב תשובה), פעל הנתבע להוכחת הזכות בלבד.

1. המקרה דנן מבליט ומחדד את החשיבות של הגשת כתב תשובה במקרים שבהם מבקש התובע להעלות טענות עובדתיות חדשות שלא נטענו בכתבי הטענות העיקריים (כתב התביעה וכתב ההגנה), שכן רק בדרך זו של הגשת כתב תשובה מעמיד בעל הדין במחלוקת אותן טענות חדשות שהוא מבקש לטעון ורק בדרך זו יתאפשר לנתבע להתמודד עם אותן טענות חדשות. די באמור לעיל כדי לדחות את טענותיה של התובעת בכל הנוגע לביטול דרך הגישה.
2. מעבר לנדרש אוסיף, כי התובעת לא הביאה בדל של ראיה שיש בו כדי לתמוך בטענותיה שדרך הגישה שנקבעה בהסכם ובתשריט ושעל פיהם פעלו הצדדים במשך עשרות שנים היא זמנית עד פירוק השיתוף. בהסכם עצמו אין שום הוראה הקובעת שדרך הגישה מוגבלת עד פירוק השיתוף והתובעת לא זימנה אף עד שהעיד על כך. גם בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התובעת לא נטען ולו ברמז שדרך הגישה היא זמנית ומוגבלת עד פירוק השיתוף. טענה זו הועלתה לראשונה, כאמור, בסיכומים מטעמה.
3. לעומת זאת, הנתבע לאורך כל הדרך טען הן בכתב ההגנה והן בתצהיר עדותו הראשית, כי עם פירוק השיתוף יש לרשום לטובתו זיקת הנאה בדרך הגישה העוברת במגרש התובעת. גרסתו ועדותו של הנתבע כלל לא נסתרה והתובעת אף לא חלקה עליה ולא ניסתה להתמודד עמה. עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה מקובלת עליי.
4. סיכומם של דברים – נוכח הוראות ההסכם והתשריט שצורף לו, שאינן מגבילות את זכותו של הנתבע בדרך גישה עד פירוק השיתוף, נוכח עדותו של הנתבע שיש לרשום לטובתו זיקת הנאה בדרך הגישה, ובהיעדר בדל של ראיה סותרת מטעם התובעת, הנני קובע כי אין בסיס לטענות התובעת שפירוק השיתוף מבטל את דרך הגישה וקובע, כי גם לאחר פירוק השיתוף זכאי הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה.
5. כפי שציינתי קודם, טענות התובעת לעניין ביטול זכותו של הנתבע לעשות שימוש בדרך הגישה נגועות, במידה מסוימת, בחוסר תום לב. כידוע, בהתאם להצעת החלוקה, לנתבע גישה לביתו מהדרך הראשית המוצעת בתוכנית מפרטת ג/6710. ברם, אין מחלוקת כי מדובר בדרך מוצעת שטרם נפרצה וטרם נסללה ולכן אין לנתבע בפועל גישה מאותה דרך. על כן, הטענה שיש לבטל את דרך הגישה נוכח קיומה של דרך גישה חלופית מקום שהתובעת יודעת היטב שבפועל אין היום דרך גישה אחרת למגרשו של הנתבע, היא טענה מטעה הנגועה בחוסר תום לב.

יתרה מכך, גם אם הייתי מקבל את טענתה של התובעת כי דרך הגישה שנקבעה בהסכם היא זמנית עד פירוק השיתוף, עדיין במסגרת פסק הדין המורה על פירוק השיתוף היה צורך לקבוע דרך גישה למגרשו של הנתבע שכן הדרך המוצעת בתוכנית המפורטת טרם נפרצה וטרם נסללה. על כן, גם במקרה זה הייתי קובע כי דרך הגישה שנקבעה בהסכמה לפני עשרות שנים תמשיך לשרת את חלקתו של הנתבע.

1. הסוגיה האחרונה שיש לדון בה היא, האם הקביעה שלנתבע זכות לעשות שימוש בדרך הגישה משפיעה על אופן פירוק השיתוף.

אין ספק שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. כפי שפירטתי בפסק הדין הראשון, הצדדים קבעו כבר בהסכם המכר את אופן פירוק השיתוף ביניהם וכל אחד מהם קיבל חזקה ייחודית במגרש שיועד לו ואף בנה עליו בית משלו. על כן, הקביעה שלנתבע זיקת הנאה בדרך הגישה אינה יכולה לשנות מאופן החלוקה. יתרה מכך, בפסק הדין שניתן בה"פ 17437-03-09 נקבע, כי בעת פירוק השיתוף זכאי הנתבע ל- 750 מטר נטו מעבר לדרכי הגישה. על כן, קביעת זיקת הנאה בדרך הגישה אינה יכולה לגרוע מגודל השטח שזכאי הנתבע לקבל.

1. באשר לתשלומי איזון – מהטעמים שפורטו בפסק הדין הראשון, אין בקביעה שהנתבע זכאי לזיקת הנאה כדי להקנות לתובעת זכות לתשלומי איזון.

סוף דבר

1. פסק הדין שניתן על ידי ביום 12/03/13 באשר לאופן פירוק השיתוף במקרקעין ובכל הקשור לתשלומי איזון ימשיך לעמוד בתוקף, ואין שינוי בהוראותיו.
2. לנתבע זכות להמשיך ולעשות שימוש בדרך הגישה כפי שנקבע בהסכם מיום 21/11/70 ובתשריט שצורף לו.
3. אין באמור בפסק דין זה כדי לחסום את הדרך בפני התובעת להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך לביטול זיקת ההנאה בהתאם לסעיף 96 לחוק המקרקעין.
4. התובעת תשלם לנתבע הוצאות הליך זה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ד, 18 מאי 2014, בהעדר הצדדים.