1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע, עורך דין במקצועו, על מנת שבית המשפט יורה לנתבע לרשום זכויות התובע בדירה שרכש בשנת 1972, וכן יחייב את הנתבע בפיצוי התובע בגין האחור ברישום.

2. עובדות הרקע

2.1 ביום 4.10.72 חתם התובע על הסכם לרכישת דירה מחברת חיים ארבספלד, חברה לבינוי ולפיתוח בע"מ, במסגרתו רכש דירת מגורים בבית דירות ברח' המייסדים 8/15 בקרית אתא תמורת הסך של 72,000 ל"י (להלן "ההסכם"). באותו מועד היה התובע כבן 25, איש צבא קבע ובמהלך השרות נשא את השם "כרמל". התובע היה בין שני הרוכשים הראשונים של הדירות, והדירה נרכשה "על הנייר", טרם בנייתה.

2.2 התובע לא שכר שירותיו של עורך דין אחר שייצג אותו בהסכם זה, על אף שניתנה לו אפשרות כזו, והוא נסמך על הייצוג של הנתבע, שהיה גם עורך הדין של החברה המוכרת.

2.3 בהסכם נקבע כי המוכרת תעשה את כל הדרוש להעברת הזכויות בדירה על שם התובע. התאריך המחייב לרישום הזכות לא מולא בהסכם. עוד נקבע, כי הנתבע יטפל בביצוע העברת הדירה בלשכת רישום המקרקעין ותאריך העברת הדירה יקבע על ידי הנתבע. לצורך כך נחתמו כל המסמכים הדרושים (ס' 8 להסכם).

2.4 בס' 13 להסכם נקבע – כי התובע ישלם את הוצאות העברת הדירה על שמו בלשכת רישום המקרקעין ובכלל זה חלק יחסי בהוצאות רישום הבית המשותף. כמו כן ישלם התובע את שכר טרחתו של הנתבע עבור עריכת ההסכם והעברת הדירה בלשכת רישום המקרקעין בסך של 1.5% ממחיר התמורה.

2.5 התובע שלם את מלוא התמורה עבור הדירה.

2.6 לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובע עצמו בעקבות הסכם המכר.

2.7 ביום 21.1.83 רשם הנתבע הערת אזהרה לטובת בנק משכנתאות לישראל "על כל הבעלים" בגין הלוואת משכנתא שקבל התובע.

2.8 בזמן חתימת ההסכם היתה הקרקע עליה נבנה הבנין בתהליך של רפרצלציה (עובדה שאוזכרה בהסכם). הרפרצלציה אושרה רק לאחר חלוף כ-13 שנה מחתימת ההסכם, בראשית שנת 1984. רישום הבית המשותף הושלם רק בפברואר 1998. זכויות התובע בדירה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין עד למועד הגשת התביעה, דהיינו מהלך כ-36 שנים מהחתימה על ההסכם, או כ- 10 שנים לאחר רישום הבית המשותף.

הנתבע טען להגנתו 3 טענות עיקריות, שהביאו לתפישתו לדחיית רישום זכותו של התובע:

א. החברה הקבלנית שבנתה את הבנין נקלעה לקשיים כספיים ולא שלמה תשלומי מס רכישה ומס שבח.

ב. התעוררה בעיה בהצמדת החניות של הדיירים לדירות, מה שעיכב את תשריט הבית המשותף

ג. התובע לא השלים את תשלום חוב שכר טרחתו של הנתבע.

2.9 במהלך ניהול התיק, בסוף שנת 2010, רשם הנתבע את זכויות התובע בדירה בלשכת רישום המקרקעין. נותרה לדיון המחלוקת בשאלה האם קיים חוב של התובע בעבור שכר טרחה של הנתבע, ואם התנהלות הנתבע נגועה ברשלנות.

3. האם אי תשלום מיסים עכב את פעולת הרישום

3.1 הנתבע טען כי אחד הגורמים לעיכוב ברישום הזכות היתה העובדה שהחברה הקבלנית נתקלה בקשיים כלכליים ולא שלמה את מס השבח ומס הרכוש, שאישוריהם היו דרושים לצורך רישום הזכות.

להוכחת טענה זו צרף הנתבע 3 מסמכים, אלא שאין בהם כדי לתמוך בטענתו (נ/6). מסמך נ/6א' הוא דרישת תשלום ממס רכוש שנשלחה לנתבע בעבור החברה הקבלנית, בחודש ינואר 1976. לא הוצג מכתב בו הנתבע מעביר לחברה הקבלנית את דרישת התשלום,ולא הוכח במסמך כלשהו, מתי בוצע התשלום. מסמך נ/6ג' הוא הודעת שומה לתוספת מס שנשלחה באוקטובר 1975 משלטונות מס שבח לנתבע, בעבור החברה הקבלנית. גם לגבי מסמך זה לא הוצגה ראיה שהנתבע העבירות לחברה הקבלנית, או מתי שולם הסכום. מסמך נ/6ב' הינו אישור לרישום פעולה בפנקסי המקרקעין לגבי מס שבח, שנמסר לנתבע בספטמבר 2001, כאשר בצע רישום זכויות עבור דיירים אחרים. אין במסמך זה ללמד על המועד בו שולם מס השבח, אלא על העובדה שבמועד זה לא היה חוב מס שבח.

3.2 מר ארבספלד, הקבלן, העיד כי לא היו בעיות של מיסוי, לא היה כל פיגור מטעם החברה הקבלנית לגבי תשלום חובותיה, ונתן אישור 50 לכל דייר לצורך רישום זכותו (עמ' 18 לפרטיכל).

3.3 הנתבע לא תמך את עדותו, שהיא עדות בעל דין, באסמכתא כלשהיא להראות כי פיגור בתשלומי המס מנע ממנו רישום הזכויות. עדותו, לא רק שלא נתמכה במאום, אלא גם נסתרה על ידי עדות הקבלן. למותר לציין כי מועדי התשלום לרשויות המס מתועדים ולא היתה מניעה כלשהי להמצאת מועדי התשלומים. הימנעות מהבאת ראיה שהיתה יכולה לתמוך בטענת בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה בה לפעול לחובת הנמנע (ראו לעניין זה ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, 26.5.10).

3.4 יש להעיר כאן, כי גם אם טענת הנתבע היתה מתקבלת, אזי הנתבע, אשר היה מופקד על עריכת ההסכם גם בעבור התובע, היה אמור לוודא כי תשלומי המס על ידי החברה הקבלנית יובטחו באמצעות שמירת חלק מהתמורה בנאמנות, או כל הסדר אחר שיש בו משום יצירת בטוחה לתשלום.

4. נושא החניות

4.1 הליכי הרה-פרצלציה הסתיימו בראשית שנת 1984. עקרונית, ניתן היה בסמוך לכך לסיים את רישום הבית המשותף. הנתבע טען כי הרישום התעכב בשל "בעיית חנייות" ובמהלך חקירתו הוסיף "בגלל תשריטים שלא סופקו לי".

4.2 בעיית החניות – לטענת הנתבע בבית יש 18 דירות ובתשריט שהוכן צויינו רק 9 מקומות חניה. היה צורך לייחד חלק נוסף מהרכוש המשותף שבו 9 מקומות חניה נוספים.

4.3 ביום 7.11.83 כונסה ישיבה בין הדיירים והקבלן, והקבלן הודיע למי מהדיירים יש חנייה. בעקבות ישיבה זו הוצא מסמך עם פירוט החניות, חתום על ידי ארבספלד ושות' בע"מ, חברה קבלנית לבנין. המסמך היה מוסכם על כל הדיירים. המסמך הועבר לגב' מיכל זיגלמן, האדריכלית שהכינה את התשריט, ובכך באה לפתרונה בעיית החניות, על דעת כל הדיירים והקבלן.

4.4 מר ארבספלד טען בעדותו כי לכל אחד מהדיירים הובטח מקום חניה, אך רק חלק מהחניות היו מקורות. לטענתו, לתובע וחברו, שהיו הרוכשים הראשונים הובטח מקום חניה מקורה שלא אוזכר בהסכם, כי "עדין לא היתה לו ידיעה לגבי הטופוגרפיה", המכירה היתה "על הנייר". עוד ציין כי הנתבע ידע כבר במעמד ההסכם כי לתובע נמכרה דירה עם חניה. מר ארבספלד ציין בעדותו שנתן סקיצה לדיירים לגבי האופן שבו יוצמדו החניות, שהיתה מוסכמת על הדיירים.

4.5 על כך שבעיה זו נפתרה כבר בשנת 1983 העידו גם רייכמן וסודרי, דיירים נוספים באותו בנין, בדיון במסגרת תא. 828/07, שהפרוטוקול שלו הוצג על ידי הצדדים כראיה.

4.6 אין מקום להאריך את הדיון בנושא החנייות, משהובהר כי פרשה זו באה לסיומה בנובמבר 1983, בסמוך לכך שהתאפשר רישום הבית המשותף בתום הליך הרה-פרצלציה.

4.7 מעדות העד סודרי בדיון 828/07 עולה כי סודרי, שרכש דירה בבנין מדייר קודם, יזם את קידום נושא רישום הבית המשותף בשנת 1989, כשנגש לנתבע והציע לו תשלום נוסף על מנת לקדם את הרישום. עובדה זו התאשרה בעדות הנתבע עצמו (עמ' 42 לפרטיכל). אמור אם כן – לא בעיית החניות היא זו שעכבה את רישום הבית המשותף.

4.8 בעקבות יוזמתו של סודרי, נערכו הדיירים לתשלום נוסף לנתבע. בעוד שהנתבע טען כי נערכה אסיפת דיירים וסוכם כי כל דייר ישלם סכום של 100$ + מ.ע.מ להנדסאי הבנין, וכן 400$ + מ.ע.מ שישולמו לנתבע, טען התובע כי ההסכמה היתה רק של דיירים שרכשו את הדירה מדייר קודם, וטרם שלמו סכום כלשהו לנתבע כשכר טרחה. לא דובר בהחלטה של נציגות הבית המשותף, אלא בהסכמות דיירים ספציפיים, שהוא לא נכלל ביניהם. הנתבע ציין בתצהירו כי הזמין לאחר מכן את רוכשי הדירות לסור למשרדו, להמציא את האישורים הנדרשים ולהסדיר את יתרת שכר הטרחה בתמורה לרישום זכותם בטאבו. בדיון 828/07 העיד הנתבע כי בקש מסודרי שיביא את כל הדיירים.

5. נושא התשריטים

5.1 תצהירו של הנתבע שותק בנושא התשריטים. נטען רק האדריכל שתכנן את הבית הלך לעולמו, בטרם הכין תשריט לרישום הבית המשותף. ברור וידוע שהכנת תשריט בית משותף איננה שמורה לאדריכל הבית בלבד, אלא פתוחה לכל איש מקצוע מתאים.

5.2 על התשריטים היתה מופקדת בשלב מסויים האדריכלית מיכל זיגלמן ובשלב מסויים, ביוזמתו של סודרי לקידום הנושא נתבקש הנדסאי בנין מקרית אתא להכין את התשריטים. גם בכך אין להצדיק את משך העיכוב שחל ברישום הבית המשותף.

לא הובאה כל ראיה שתצביע כי התשריטים עצמם גרמו לעיכוב.

6. שכר הטרחה לנתבע

6.1 לאחר רישום הבית המשותף, בשנת 1998, נפתחה לכאורה הדרך לרישום הזכויות על שם הדיירים. הנתבע ציין בתצהירו כי לגבי מרבית הדיירים רשם את זכותם בטאבו בשנים 2001,2002, לאחר שהסדירו את תשלום יתרת שכר הטרחה. התובע פנה אליו לראשונה בשנת 2004. הנתבע טען כי התובע סרב "להשלים את שכר הטרחה", בטענה ששלם כפי שנקבע בהסכם.

6.2 על פי ההסכם שכר הטרחה של הנתבע בעבור רישום זכותו של התובע בטאבו היתה 1080 ל"י (1.5% מסכום התמורה). מר ארבספלד, שהיה הקבלן שבנה העיד כי מעבר לסכום זה לא היה צריך התובע לשלם סכום נוסף לנתבע כשכר טרחה. (עמ' 18 לפרטיכל).

6.3 התובע טען כי שלם את מלוא התמורה, 1080 ל"י, על אף שבידו קבלה על סכום של 300 ל"י בלבד.

6.4 על נסיבות התשלום העיד התובע, וציין כי הגיע למשרד הנתבע עם סכום במזומן, ושיק על סך 300 ל"י ובסה"כ 1080 ל"י. תשלום מלוא שכר הטרחה היה תנאי של הנתבע לביול ההסכם. הפקידה נכנסה לחדר ונתנה לו קבלה רק על 300 ל"י, וכששאל מדוע, השיב הקבלן, שהיה נוכח "אל תדאג, הוא לא יבקש ממך פעמיים" (עמ' 9, 10 לפרטיכל). מר ארבספלד שהיה נוכח במעמד התשלום, ציין כי ראה שהתובע משלם, אך לא זכר לאמר כמה, והאם במזומן או בשיק (עמ' 18 לפרטיכל).

6.5 מר ארבספלד, הקבלן, העיד כי מספר דיירים התלוננו בפניו כי שלמו לנתבע במזומן "מתחת לשולחן" ולימים הם נדרשו לשלם סכומים נוספים. עוד ידע לאמר כי בדרך כלל, הנתבע דרש כי תשלום מלוא שכר הטרחה יבוצע מראש.

6.6 גם אחיו של הנתבע, שעבד באותה תקופה במשרד הנתבע כפקיד טאבו והיום יש לו יריבות עם הנתבע, העיד כי התובע לא קבל את החוזה המבוייל לידיו, עד שלא שלם את כל הכסף. הוא עצמו הבהיר לתובע שלא יקבל את החוזה אם לא יביא את מלוא תשלום שכר הטרחה. אחיו של הנתבע העיד כי התובע שלם את מלוא שכר הטרחה, חלקו במזומן וחלקו בשיק, כאשר רק עבור השיק הוצאה קבלה.

6.7 העידה מזכירת הנתבע שהיתה בתפקיד באותה עת. היא זו אשר חתומה על הקבלה שניתנה לתובע. המזכירה לא זכרה את התובע או את הפרטים, אך מסרה שאם הוציאה קבלה היא ניתנה כנגד תשלום שקבלה מהתובע.

6.8 התובע ציין כי מאותו מעמד, מהלך 30 שנה לאחר מכן, הנתבע לא בקש ממנו תשלום כלשהו עבור יתרת חוב. הנתבע לא הציג כל מכתב דרישה ששלח לתובע בנושא שכר הטרחה.

6.9 בהעדר קבלה בידי התובע או אישור חתום על כך שהתקבל ממנו התשלום כולו בעבור שכר הטרחה – לא ניתן לאמר שהורם נטל ההוכחה הדרוש. גם אם הדברים התרחשו באופן המפורט על ידי התובע - בעל דין הלוקח חלק בתרחיש של תשלום כסף כאשר חלקו הארי במזומן ללא קבלה, וחלקו בשיק, תמורת קבלה ולא משמיע מחאה או התנגדות לכך בזמן אמת, מצמצם את זכותו לקבל עזרה מבית המשפט בבוא היום.

6.10 לגבי הסכום הנוסף של 400$ - התובע העיד כי מעולם לא הסכים לשלם סכום זה, שאמור היה להשתלם לנתבע כשכר טרחה נוסף. הסכימו לכך רק הדיירים שלא רכשו את דירותיהם במקור ולא שלמו לנתבע שכר טרחה כלשהו קודם לכן. ראו גם עדות סודרי בת.א. 828/07 התומכת בגרסת התובע וכן עדות רייכמן שם. ואכן, לא הוצגה כל אסמכתא התומכת בגרסתו של הנתבע, כאילו דובר בהחלטה המחייבת את כל הדיירים. קבלתי את טענתו העובדתית של התובע כי הסכמתם של הדיירים החדשים, לא היה בה כדי לחייב אותו בתשלום נוסף לנתבע.

6.11 מסקנת ביניים – התובע נותר חייב לנתבע סכום של 780 ל"י, כערכם ביום 4.10.72.

7. האם הנתבע התרשל?

7.1 עורך דין חב בחובת זהירות כלפי לקוחו. עליו לפעול באופן המגן על האינטרסים של הלקוח, במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. רף המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין לקוח הן מרמת הזהירות הסבירה הנדרשת מכל בעל מקצוע והן מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות של עורכי הדין, כך מכח חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ס' 54 הקובע: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות".

כך גם בס' 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. וראו ע"א 4612/95 איתמר נ' יהודית שטיל 27.10.97:

"'אמונה' פירושה אמת ויושר ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעינייו ודאגותיו של עורך הדין" (על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כח(1) 679, בעמוד 683; ראו בעניין זה גם עמ"מ 9/55 פלוני נ' יו"ר וחברי הועדה המקצועית, פ"ד י' 1720, 1730; על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לג(2) 586, 587).

חובות אלו מוטלות על עורך הדין גם כשהוא פועל עבור שני הצדדים לעיסקה, שבמקרים רבים הם בעלי אינטרסים מנוגדים".

7.2 בסקירה העובדתית ציינתי כי הנתבע פעל גם כעורך דין המייצג את התובע. לכן, היה עליו לוודא שיקבע מועד לקיום התחייבות החברה הקבלנית, לרישום זכות התובע בדירה בלשכת רישום המקרקעין. נוסח ס' 7 להסכם הכיל קו ריק, על מנת לשתול את התאריך, אך המקום הושאר ריק. לא נקצב מועד. בהעדר מועד מדוייק, היה על הנתבע לבצע את רישום הזכות בתוך זמן סביר (ס' 41 לחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג-1973). .

7.3 לנתבע לא היה כל הסבר משכנע מדוע התעכב רישום הבית המשותף מהלך של כ-14 שנה מיום סיום הליך הרה-פרצלציה ועד לרישום הבית המשותף. טענותיו העובדתיות נדחו אחת לאחת. פרק זמן של 14 שנה לרישום בית משותף, מבלי שיש למשך הזמן הצדקה מעשית, הוא עצמו מלמד על חריגה מגבולות ההתנהלות הסבירה הנדרשת מעורך דין.

7.4 מרגע שנרשם הבית המשותף היה על הנתבע לפנות בכתב לכל בעלי הדירות, על מנת לממש את ההתחייבות שהיתה לו לרשום את זכותם בלשכת רישום המקרקעין. אינני נוקטת עמדה לגבי ההסכם שגבש הנתבע מול הדיירים החדשים שכלל תשלום של 400$, אך לגבי הדיירים הראשונים, החתומים על הסכם מול החברה הקבלנית, היתה לנתבע התחייבות כעורך דין מייצג לפעול לרישום הזכות בגבולות הסכום שסוכם בהסכם.

7.5 סכום של 780 ל"י (0.078 ₪) משוערך ליום 14.11.04 (תאריך מכתב התשובה של הנתבע) (הצמדה +ריבית) עמד על סך של 7588 ₪, ובתוספת מ.ע.מ. הנתבע דרש מהתובע כתנאי להעברת הדירה בטאבו סכום של 14,000 ₪+ מ.ע.מ. הנתבע לא היה רשאי לדרוש מהתובע סכום נוסף של 400$ כהשלמה לשכר טרחתו או כל סכום מעבר לשערוך החוב + מ.ע.מ.

7.6 היה על הנתבע להודיע לתובע על הפסקת ייצוגו, על מנת שהתובע יוכל לכלכל צעדיו. חובה זו המוטלת על הנתבע מעוגנת בס' 13(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו 1986. היתה לכך משמעות מיוחדת מאחר והנתבע החזיק ביפויי הכח המסמיכים אותו מטעם החברה הקבלנית לבצע את העברת הזכות, והחברה הקבלנית כבר לא היתה קיימת (לאחר מכר הדירות פשטה צורה והקימה חברה חדשה).

מחד, הנתבע לא הודיע לתובע על הפסקת ייצוגו, ומאידך לא פעל לקידום עניינו של התובע מהלך 12 שנה מאז רישום הבית המשותף. הנתבע רשם את זכות התובע בטאבו רק נוכח חיובו על ידי בית משפט זה.

7.7 השתהות של 28 שנה ברישום זכות התובע, חורגת בצורה קיצונית מתקופה של "זמן סביר". הדרישה לתשלום נוסף בערכים שטען להם הנתבע, אף היא איננה מוצדקת. בכך לא קיים הנתבע את חובת האמון שלו כלפי לקוחו, וחרג מחובת הזהירות שלו.

8. לסיכום

8.1 לפני סיום, אציין כי לאחר סיכומי התביעה, בקש הנתבע לצרף "ראיה חדשה" בטענה שזו נמצאה רק בשלב הסיכומים. מדובר בתצהיר התובע מספטמבר 2004 בו הוא מבקש מהנתבע לבצע את רישום הזכות תחת השם "קנזי" ולא תחת השם הקודם "כרמל" ובסעיף האחרון הוא מציין "הנני להצהיר כי רק כיום הנני מבקש לרשום את הדירה על שמי בלשכת רישום המקרקעין, ומשום כך יש לרשום את שמי כפי שהינו היום, קרי קנזי משה".

הדיון בשאלה אם להתיר את הראיה אם לאו מיותר, שכן אין בה להוסיף מאום על קביעותי בפסק הדין. מרגע שהנתבע לקח על עצמו במישור יחסיו עם הלקוח לבצע את רישום הזכות בלשכת רישום המקרקעין על שם התובע, אין הוא אמור להמתין לפניית הלקוח. חובתו לבצע את הרישום היא מכח התחייבותו החוזית ללקוח ואיננה מותנית בכך שהלקוח "ינדנד", בודאי לא במועד שהוא 32 שנה לאחר ההסכם. הנתבע לא טען במהלך המשפט, לא בכתב הגנתו, לא בתצהירו ולא בעדותו כי נמנע מרישום הזכות כי "התובע לא בקש זאת". וטוב שטענה זו לא נטענה. הטענה היתה שהרישום לא בוצע כי התובע לא השלים את תשלום שכר הטרחה. מעבר לכך, אין לקרוא את הסיפא המצוטטת בתצהיר באופן מילולי דווקני. עולה מחמר הראיות כי קיים מכתב של התובע לנתבע מיום 4.7.04, כחודשיים לפני התצהיר. התצהיר ניתן על מנת להצדיק את שינוי השם, ובהקשר זה.

8.2 יש לייחס לנתבע רשלנות בקיום מחויבותו כלפי התובע לרישום זכותו בלשכת רישום המקרקעין.

8.3 לעניין גובה הנזק - התובע הצהיר באופן כללי כי הוא, ביחד עם דיירים אחרים שלמו עשרות אלפי שקלים במקום החברה הקבלנית על מנת לקבל אישורים הדרושים לרישום הבית המשותף. הטענה נטענה כטענה כללית, עדות יחידה של בעל דין ללא פירוט ומעבר להיותה טענה בעלמא לא נתמכה במאום.

עוד טען התובע כי נסה למכור את דירתו שבקומה החמישית עקב קשייו לעלות לקומה החמישית במצבו הבריאותי וקונים פוטנציאלים נרתעו מרכישת הדירה שאיננה רשומה על שמו. גם טענה זו נטענה כטענה סתמית של בעל דין, ולא נתמכה בראיה כלשהיא.

התובע לא הרים את הנטל להוכיח נזקים שנגרמו לו, למעט עוגמת נפש.

8.4 לפיכך אני מוצאת לנכון לקבוע לתובע פיצוי בעבור רכיב של עוגמת נפש בסכום של 20,000 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום שכר הטרחה המגיע לנתבע (משוערך להיום) בסך 11,477 ₪ + מ.ע.מ.

8.5 הנתבע ישא בשכר טרחת בא כוחו של התובע בסכום של 15,000 ₪ ובסכום האגרה.

8.6 הסכומים כולם ישתלמו לתובע בתוך 30 יום מהיום.

8.7 המזכירות תודיע לצדדים על פסק דין זה.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ג, 17 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.